מלאכת שלמה על משנה דמאי א:ב

1הדמאי אין לו חומש. לא מיירי מתני' באוכל תמ"ע של דמאי דהא תנן בפרק הזהב באוכל תמ"ע של דמאי דחייב להוסיף חומש כמו בשל ודאי שאם לא היה מוסיף חומש לא היה נוהג בה קדושה. ור' אמי מוקי מתני' בירושלמי גם באוכל תמ"ע של דמאי ומתני' דפ' הזהב אתיא כר"מ דאית ליה חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ומתני' דהכא כרבנן. והא דקתני בסיפא דמתני' דברי ר"מ לא קאי אכולה מתני':

2אין לו חומש. דכיון דלא מעכב בדאורייתא דקיי"ל נתן את הקרן ולא נתן את החומש יאכל. ליתיה בדרבנן כדמפרש רבינא בפ' הזהב שאם היו מטריחין עליו להוסיף חומש לא היה מפריש כל עיקר. הר"ש והרא"ש ז"ל:

3ואין לו ביעור. אבל הודאי י"ל ביעור דלא בטל יוחנן כ"ג רק שלא יתודו:

4ונכנס לירושלים ויוצא. דוקא בפירות הטבולין לדמאי אבל בדמאי עצמו דהיינו מע"ש של דמאי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב דה' מע"ש סי' ט' דאסור להוציאו וגרסתו ז"ל ונכנס לירושלים ויצא דדוקא בדיעבד וכן נראה בפ"ג דמס' מע"ש סי' ו' כמש"ש. וע' בפרק הזהב (בבא מציעא בד' נ"ג.) אבל בפי' המשנה בין כאן בין בההיא דמס' מע"ש פירש בהדיא מע"ש של דמאי נכנס לירושלם ויוצא ממנה ויפדה אחר יציאתו ע"כ:

5בפי' ר"ע ז"ל. ונכנס לירושלם ויוצא ונפדה. כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל קשה דבכאן לא מצאנו בגרסא נפדה אך במסכת מעשרות יש וצ"ע:

6ומאבדין את מיעוטו בדרכים. כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ברוב הספרים ל"ג בדרכים וכן עיקר ופירושו מי שיש לו מעט מע"ש מותר לאבדו וא"צ להעלותו ע"כ. ואיכא בירושלמי מאן דמוקי לה בתמ"ע של דמאי. דאילו בתרומת ודאי תניא אין מביאין תרומה מן הגרן לעיר ולא ממדבר לישוב אא"כ היתה במקום גדודי חיה ונוטל דמים מן השבט. אבל בתמ"ע של דמאי אם הפרישה בגרן אינו מחוייב להביאה לעיר אפי' במקום גדודי חיה. ולהכי נקט מיעוטו דאם הי' מרובה אפי' חולין אין מעבירין על האוכלין. ובירושל' פליגי כמה יהא באוכל שאין מעבירין עליו. דבי ר' ינאי אמרי דפחות מכביצה מותר לאבד בפרוס ואם היה שלם כמו חררה קטנה עד כגרוגרת. ר"א בשם ר"ש בן יהוצדק בשלם כגרוגרות בפרוס אפי' כמה מותר. הרא"ש ז"ל:

7ונותנו לע"ה ואוכל כנגדו. כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל פי' זה שפי' ר"ע ז"ל אינו נראה כי ממ"נ אין אנו צריכין לזה כי מה מועיל מה שהוא אוכל כנגדו את שהוא מחללו ע"ז שהוא אוכל. הא אין מחללין אוכל על אוכל. ותו דא"כ מאי רבותיה כיון שכבר חלל שהוא מותר ליתנו לע"ה ולמה אסור להאכילו בטומאה הרי חולין גמורים הוא. ותו כי כ"ז לא נזכר ממנו מאומה גבי ודאי. ע"כ נראה ששתי חלוקות הן. נותנו לע"ה. ר"ל מותר ליתנו מתנה לע"ה. ואוכל כנגדו הוא דין אחר שמותר להאכיל לע"ה כנגדו. כגון הא דתנן מי שהיה לו מעות בירושלים וצריך להם ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והלה עושה צרכו במעותיו ותנן התם ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי. ולפי פירוש המחבר קשה למה לא שנה אותו הדין כאן. עד כאן לשונו ז"ל:

8ויחזור ויפדה את הפירות גרסי' ול"ג ובלבד עד כאן לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט טעמא הוי דאדרבה היא קולא מה שחוזר ופודה את הפירות דבשל ודאי לא התירו אלא זקוק להעלותם. כדתנן בפרק ג' דמסכת מעשר שני לא אם אמרתם במע"ש עצמו שכן הוא נפדה טהור בריחוק מקום. ועוד תנן התם בפ"ק מזיד יעלו ויאכלו במקום. וכן נמי תנן גבי בהמה אלמא העלאה עדיפא. ועוד תנן התם בפ"ג מעות בירושל' ופירות במדינה אומר הרי המעות הללו מחוללין על פירות ההם ובלבד שיעלו הפירות ויאכלו בירושלים. הר"ש והרא"ש ז"ל. אבל תוס' ז"ל בפ' הזהב דחקו לקיים גרסת ובלבד (הובא בתי"ט) וע' עוד במ"ש תוס' ז"ל בפ' לולב הגזול ריש (סוכה ד' מ"א.) ועי' בירושלמי דמע"ש סוף פ"א: