מלאכת שלמה על משנה גיטין ה:ו

1ביהודה בהרוגי מלחמה בראשונה גזרו שמד על יהודה לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו דכתיב ידך בעורף אויבך ותניא נמי בספרי ידיו רב לו בשעה שהרג את עשו ובספ"ק דסוטה דאמרינן דחושים בן דן שקול קולפא ומחייה ארישיה דעשו ונתרו עיניה ונפלו אכרעיה דיעקב שמא לא מת באותה הכאה עד שעמד עליו יהודה והרגו תוס' ז"ל:

2מהרוגי מלחמה ואילך מצאתי מנוקד האלף בצירי:

3כיצד לקח מסקריקון פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ז) ודף מ"ח סקריקון ג' גזירות גזר טיטוס בפולמוס שלו קמייתא אמר כל דלא קטיל ליקטלוה שנית כל דקטיל ליתיב ד' זוזי למלכא בתרייתא כל דקטיל ליקטלוה הלכך ראשונה ושניה כיון דקטלי אגב אונסה גמר ומקני בתרייתא אמרי האידנא לישקול למחר תבענא ליה בדינא. ובטור ח"מ סי' קנ"א. וראיתי להעתיק הנה כל דבר' הרשב"א ז"ל בחדושיו וז"ל לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה ופי' רש"י ז"ל לה בגמרא לא היה דין סקריקין דאגב אונסייהו גמרי ומקני אבל מהרוגי מלחמה ואילך יש בה דין סקריקין דלא גמרי ומקני ומימר אמרי לישקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא כיצד לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואע"ג דקיימא לן כרב הונא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני שאני התם דקא יהיב דמי ואגג אונסיה עם קבלת מעות גמר ומזבין אבל הכא דבלא כסף דסקריקון בלא דמי הוא דשקיל לא גמר ומקני דתליוה ויהיב אין מתנתו מתנה ומיהו בהרוגי מלחמה אע"ג דלא יהיב דמי אין בו דין סקריקון דאגב אונסייהו גמרי ומקנו הואיל והפקירה אותם המלכות להריגה ואינם מקוין לשוב לנחלתם עוד ודוקא ביהודה אין בה משום סקריקון אבל בגליל אפילו בשעת המלחמה יש בה משום סקריקון וכדתניא בתוספתא ארן יהודה אין בה סקריקון משום ישוב המדינה בד"א בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה וכו' גליל לעולם יש בה סקריקון האריסות והמטלטלין אין בהן משום סקריקון וטעמא כדגרסי' בירושלמי בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסירת בידם מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו הולכין ומשתעבדין בהן ונוטלין שדותיהן מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפים נמנעו מליקח והארץ היתה חלוטה ביד סקריקון התקינו שלא יהא סקריקון ביהודה. גליל לעולם יש בו משום סקריקון המטלטלין אין בהם משום סקריקון ומסתברא דמשנה ראשונה דהיינו תרי באבי דרישא לא היו סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה ומהרוגי מלחמה ואילך יש בה סקריקון דינא קתני דבהרוגי מלחמה אין בה דין סקריקון מדינא משום דגמרי ומקנו כדאיתא בגמרא אבל משנה אחרונה תנא תקנתא דאילו מדינא יש בה סקריקון דלא גמרי ומקנו כדאיתא בגמרא דמימר אמרי לישקול השתא ומתר תבענא ליה בדינא והלכך מדינא הדרא לבעלים בלא כלום אלא דהתקינו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סקריקון דאע"ג דאכריזו כל דקטיל ליקטלוה אכתי מסתפו משום דחזו קמאי דאיקטול ולא הוו אזלי למיקבל ואחרים נמי לא הוו זבני משום דאתו בעלים ומפקי לה מינייהו ובין כך ובין כך היתה הארץ חלוטה ביד סקריקון ולפיכך התקינו שהלוקח מסקריקון אפילו מהרוגי המלחמה ואילך לא תחזור לבעלים בלא כלום אלא שהלוקח נותן לבעלים רביע. ורבי הושיב ב"ד והוסיף על התקנה והכל כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סקריקון וכדתני' בתוספתא אין בה סקריקון משום ישוב המדינה וכדגרסי' נמי בירושלמי נוטלין שדותיהן מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באים וטורפים נמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סקריקון התקינו שלא יהא סקריקון ביהודה ואע"פ שנראה מן התוספתא ומן הירושלמי שאמרנו שהתקנה היתה למשנה ראשונה שאמרו שלא יהא סקריקון ביהודה. אפי' כן נראה לי שזה שלא כדרך מה שאמרו בגמרא דהא מדאמרינן בגמרא קמייתא ומציעתא אגב אונסייהו גמרי ומקנו משמע דמדינא קנו וליתא בה דין סקריקון ואנו אין לנו אלא כגמרתנו ואי משום דקיימא לן דתלויה ויהיב אין מתנתו מתנה הכא שהפקירה אותם המלכות שאני דגמרי ומקנו וכמו שכתבנו למעלה כנ"ל ומשום דמדינא מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סקריקון וחוזרת לבעלים בלא כלום והתקינו שלא יהא בה סקריקון כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סקריקון שנאוה בפרק זה דבתקנות מיירי ואגב דתנא הכא דין סקריקון דהוי טעמא משום דאמר ליה בעל הבית נחת רוח עשיתי לסקריקון סמך לו דין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי עכ"ל ז"ל:

4וחזר וילקח מבעל הבית מקחו בטל דאמרינן מיראה עבד בעל הבית להודות למכרו לו א"נ השני נוח לי והראשון קשה הימני דבגמרא מוקי לה בדלא כתב ליה שטרא אלא דאמרו לו בעלים לזה שלקח מסקריקון לך חזק וקנה בחזקה דכיון דדבורא בעלמא הוא דאיכא למימר השני נוח לי אבל אי כתב ליה שטרא בשמיה קני דכולי האי לא ה"ל למיעבד אי לאו דזבנה מכר גמור ומדעת ושמואל אמר אף בשטר נמי לא קנה עד שיכתוב לו אחריות דאי טרפי לה מיניה לגבייה דמי ארעא. וכתב הר"ן ז"ל ומ"מ אם יש לו עדים שנאנס בקבלת האחריות ודאי בטל מקח ע"כ והכי נמי פליגי בבבא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה:

5לקח מן האיש ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תתקמ"ט ואיתה בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ה) ותוס' דפ' הכנס דף נ"ט ובגמ' פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"ט) ותוס' שם ד' נ' וכתוב שם בנמוקי יוסף דף קפ"ו בשלש שדות אחד שכתב לה בתוספות כתובתה ואחד שייחד לה לעיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים ואחד שהכניס לה כנגד השום שקבל מנכסי נדונייתה ע"כ וע"ש עוד. ולשון ספר הלבוש בח"מ סי' קנ"א שדה שייחד לה בכתובתה והוא כתוב בתוך כתובתה שדה שכתב לה בכתובתה כלומר שלא נכתב בתוך שטר הכתובה אלא אחר הנשואין עשה לה אחד משדותיו אפותיקי לגבות ממנו כתובתה שדה שנתן לה משלו פי' ששם לה שדה כנגד תוספת שנוסיף לה ע"כ:

6וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל עד שתכתוב לו אחריות כשמואל דפשטא דברייתא כותיה ופי' רשב"ם ז"ל שם פ' חזקת וחזר זה הלוקח ולקח מן האשה נתן לה דבר מועט והקנתו לו כדי שלא תטרוף ממנו חוב כתובתה מקחו בטל לא בטל בטל ממש שכל זמן שיחיה הבעל יאכל זה הלוקח את הפירות שהרי המוכר מכר לו כל זמן שלא תתגרש האשה ולא יבא זמן גבוי כתובתה שהרי משנה זו בכל נכסים וקרקעות שיש לו לבעל מיירי שהן אחראין לכתובת אשתו. אלא דלהכי אהני שעבוד שתוכל לטרוף מהם כשיגיע זמנה לטרוף כתובתה הלכך האי מקחו בטל אחזר ולקח מן האשה קאי דהוי בטל לגמרי ההוא מקח דכשתבוא לגבות כתובתה תטרוף ממנו דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי למכור לך קרקעי המשועבדת לי ולא גמרתי בלבי להקנות לך ע"כ בקיצור. ובטור א"ה סי' צ':

7זו משנה ראשונה רישא דמתני' דקתני מקחו בטל:

8אימתי בזמן שאין בידם ליקח שאין ביד הבעל הבית במה ליקח השדה. ירושלמי הם אומרים היה בידנו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידכם ליקח א"ר יוסי לעולם השדה בחזקת הלקוחות שהמע"ה ע"כ וכלשון הזה הביא הרשב"א ז"ל בתשו' לאפוקי גרסתנו בירושלמי דגרסי' בחזקת הבעלים:

9רבי הושיב ב"ד אמר רב אנא הואי מההוא מניינא ומנאי דידי מנו ברישא י"מ שהוא היה קטן שבכולם וי"מ בינוני היה:

10נותן לבעלים רביע שמואל דהלכתא כותיה בדיני סבר רביע בקרקע שהן שליש במעות פי' דנותן לו רביע הקרקע עצמו או שליש מנה דס"ל לשמואל נכי ריבעא זבן פי' שוה ד' לקח בשלש הלכך שדה זו שלקח במנה שוה ד' שְׁלִישֵׁי מנה וז"ל הרמב"ם ז"ל ומה שאמר נותן לבעלים כגון שלקח מהסקריקון שדה בשלשים דינרין הוא נותן לבעל הבית עשרה דינרין לפי שאנו אומדים דמי הקרקע ארבעים דינרין ויותר והרוב שהסקריקון עושה ממנו זול אע"פ שהיתה אצלו בלא דמים הוא זה השיעור שהוא ענין מה שאמרו רביע בקרקע שהוא שליש במעות עכ"ל ז"ל: וביד פ' י' דהלכות גזלה ואבדה סי' ג' ובפ' ל' דהל' מכירה סי' ג' וכתב שם מקחי בטל מיד. ובטו' ח"מ סי' רל"ו: