מלאכת שלמה על משנה כתובות ט:ה

1כתב לה נדר ושבועה וכו' [ועי' תוי"ט. נ"ב כדאיתא בפ"ק דקדושין וכ"כ הריטב"א ז"ל] וסתמא דמילתא דכתב לה בשעה שכנסה וכדמוכח מן הגמ' כמו שנכתוב בסמוך בס"ד וכ"כ תוס' ז"ל. ובגמ' מפרש דהאי פיטור דפטרה משבועה היינו מפוגמת כתובתה כלומר דאע"ג שתפגום כתובתה תפרע שלא בשבועה וגם אם מינה אפוטרופא כמו שנכתוב בסמוך בס"ד יותר בבירור. וכתב הרא"ש ז"ל שכתב הראב"ד ז"ל דפיטור סתם לא מהני לעד אחד מעידה שהיא פרועה דנהי דטפי מנפשה הימנה טפי מעד אח' לא הימנ' ודכותה בפ' שבועת הדייני' כתלתא הימנה כארבע' לא הימנה דייק מדאדכר הכא פיטור דאפוטרופא ודפוגמת ולא אדכר דשבועת עד א' ש"מ דלא מיפטרא בסתמא אא"כ פטרה בפירוש ולא נהירא לי דהנך שבועות דמתני' הן שבועות שב"ד מחייבין אותה ולא שהוא תובע השבועה דאית לן למימר שהוא לא פטרה משבועה זו שהעד מכחישה הלכך כשפוטרה סתם פטרה מכל שבועות שחייבוהו ב"ד וכן פי' ר"ת לעיל גבי מרענא שטרא אפומיה דנאמנות בסתם מועיל כנגד עד אחד ע"כ. ועוד כתב בשמו מהר"י קארו ז"ל בטור א"ה סי' צ"ז וז"ל ויש להסתפק אם פיטור דשבועה הנפרעת שלא בפניו הוי בכלל לפי שראוי היה שלא לירד לנכסי אדם שלא בפניו דחיישינן לשובר או לצררי אלא שאמרו חכמים לעשות כן לר' יצחק נפחא דוקא בכתובת אשה משום חנא ולרב נחמן אף בב"ח משום נעילת דלת הלכך ראוי שלא יועיל לה הפיטור לענין זה דכיון דשלא בפניו היא מעיזה פניה אמנם יראה שהפיטור מועיל לכל שבועה שב"ד מחייבין אותה מדתנן הכא שבועות שצריכה לישבע ושנאו באמצע דבריהם קודם שנשנה מחלוקת ר"ש דפליג אכולה מתני' אלא לכך הפסיק בדבריהם לפרש מאיזו שבועה פטרה עכ"ל ז"ל: ותחלת הדברים הללו וקצורם כתבם שם רבינו יעקב ז"ל בנו:

2נדר וכו אע"ג דנדר לא תקנוה אלא לאלמנה מפני שהיתה מקילה בשבועה ומוריא בהתרא דקא טרחא קמי יתמי ונמנעו מלהשביעה והתקין ר"ג הזקן שתהא נודרת והנדר הוא שאומרת יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם עכבתי משלך כלום ואילו הכא אמרי' דאמר עליך דמשמע גרושה מ"מ כו' [עי' בתוי"ט וכ"כ הריטב"א ז"ל] ותוס' ז"ל כתבו וי"ל דאיידי דנקט בסמו' נדר גבי יורשי' נקט נמי ברישא ומיהו בגמ' לא שייך לשנויי הכי דקתני בבריית' נדר ושבועה והתם לא מיירי ביורשין כלל ע"כ. ונלע"ד דל"מ קתני מתני' לא מיבעיא נדר שהוא בב"ד וגם שאימת נדרים על הנשים יותר מן השבועות כמו שכתבתי בשם הירושלמי בפ"ד דגיטין סי' ג' אלא אפילו משבועה שהיא חוץ לב"ד כדאיחא התם בגמ' וגם שלא בשם ושלא בנקיטת חפץ כדפי' רש"י ז"ל שם דף ל"ה וכדעת רוב הפוסקים פטרתיך:

3אינו יכול להשביעה בגמרא מפ' דפטרה משבועת הפוגמת כתובתה ואע"ג דאיהי גרמה לנפשה ומכ"ש דפטר לה משבועה דאיהו רמי עלה כגון אם מינה אותה אפוטרופא דהשתא ודאי אכתובתה איהי אסקא אדעתא בשעת נשואיה דילמא מיצטרכי לי זוזי ושקילנא מכתובתאי ואמרה ליה כתוב לי דלא משבעת לי על פגימת כתובתי ומגו דרמיא אנפשה ותבעה ליה הוא פוטרה מכל שבועות גם אם יעשנה אפוטרופא. ואיתא להאי בבא בירושלמי פ"ק דקדושין דף ס':

4משביע את יורשי' בפי' רע"ב ז"ל דבר הנראה לעינים הוא שיש שם שורה יתירה וצריך להעביר עליו הקולמס:

5ואת הבאים ברשותה אם מכרה וכו' עכ"ל רע"ב ז"ל. אמר המלקט או אם נתנה אותה במתנה (הרמב"ם) עוד בלשונו שם ונתגרשה ומתה. אמר המלקט דאם היא בחיים היאך ישבעו הלקוחות ששטר זה אינו פרוע והלא למחר תאמר שהוא פרוע ומהימנא מיגו שיכולה לחזור ולמחול וכן הדין במלוה הלכך צריכה היא או המלוה לישבע בעצמ':

6נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשייך מפ' בירוש' כגון שנתן לה רשות לעשות יורשין אפוטרופוסין ואם כן ואת הבתים ברשותה צריך לפרש שאר בני אדם נכריים שעשאתן אפוטרופוסין מחמת שנתן לה רשות תוס' ז"ל. והרא"ש ז"ל הביא פי' רש"י ז"ל ופירוש הירוש' וכ' שיש מפרשים משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה אם פגמו הם הכתובה ע"כ ורבינו יעקב ז"ל שם סי' צ"ח פסק כחומרי כל הפירושים וכתוב שם בבית יוסף הטעם דכיון שהבעל מוחזק בכתובה לא מפקינן מיניה אלא בדבר הברור לדברי הכל ע"כ:

7אינו יכול להשביעה לא אותה ולא את יורשיה ולא את וכו' כצ"ל:

8אבל יורשיו משביעין אותה וכתוב בנ"י הא דאמרינן שגובין יורשיה בשבועה אוקימנא במסכת שבועות כשמתה היא תחילה שאילו מת הבעל תחלה הרי מת לוה ואח"כ מלוה שאין היורשין גובין כלום שכבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. והרא"ש ז"ל כתב דבגרושה מיפרשא הך בבא אבל באלמנה לא משכחת יורשין משביעין יורשין דאם לא נשבעה האלמנה אינה מורישה שבועה ליורשין ע"כ. וכן הוא בטור שם סי' צ"ח והכי מוקי לה בגמרא ס"פ כל הנשבעין:

9ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי אשמעינן הך סיפא דס"ל לתנא דמתני' דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופיה ה"נ מהני על יורשי לוה ועל הבאים מכחו משום דיורש כרעא דאבוה הוא והרי הוא כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא ומיהו על באים מכחו דאשמעינן מדתני הכא ולא לבאים מרשותי לא מיירי בלקוחות במקבלי מתנות דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן וכן הסכימו הגאונים וכן דעת הרמב"ם ז"ל דלגבי יורשים דוקא מהנו נאמנות ולא לגבי לקוחות וכדי למצא זכות לדבריהם ז"ל הוצרך הרמב"ן ז"ל לדחוק עצמו בספר הזכות ליישב משנה זו ופי' דהני באים מכחו לאו דומיא דהני אחריני שפירשנו שהן לקוחות אלא הני הם אפוטרופוס שמינה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת שכיב מרע דכיורשין שויוה רבנן ע"כ. בטור אבן העזר סי' צ"ח וח"מ סי' ע"א: וע"ש בספר הלבוש סוף סימן צ"ח: