מלאכת שלמה על משנה קידושין ב:ט

1המקדש בערלה וכו' ביד רפ"ה דהלכות אישות וסי' ב'. ובטור א"ה סוף סימן כ"ט:

2בערלה וא"ת והא ערלה מותרת היא שלא כדרך הנאתה כדאמרי' בפ' כל שעה דרבינא הוה שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה לאו קושיא היא דהתם חולה היתה ושלא כדרך הנאתה גבי חולה אע"פ שאין בו סכנה שרי אבל בלא חולי אסור בכל ענין דלא אמרינן אלא דאין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא ואע"ג דמשמע דלא מיחסרא אלא מדרבנן כיון שאין לוקין עליהן קיימא לן דאם קידש באיסור מדבריהם אינה מקודשת וא"ת והרי כל הנשרפין אפרן מותר י"ל כשאין באפרה ש"פ והאי דלא תנא איסורי ע"ז משום דבעי למיתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ובאסורי ע"ז מכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת כדתניא בתוספתא המקדש ביין נסך ובע"ז ובכל דבר שחל עליו איסור ע"ז כולן אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת פי' שהרי ע"ז תופסת ושביעית אחר הביעור ומיהו שייר חמץ בפסח ונותר ופיגול שאם קידש בדמיהם אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת הר"ן ז"ל. בפי' רעז"ל והצפור השחוטה בלבד היא שאסורה בהנאה. אמר המלקט אבל המשולחת מותרת דלא אמרה תורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה ובברייתא מסמך לה אקרא דכתיב כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת:

3וצפרי מצורע גמרא אתמר צפורי מצורע מאימתי אסורים ר' יוחנן אמר משעת שחיטה וריש לקיש אמר משעת לקיחה ושי' רש"י ז"ל משעת לקיחה נאסרות שתיהן עד שישלח המשולחת ונתרת בשלוחה ע"כ. אבל התוס' ז"ל כתבו דגם לר' יוחנן אינה אסורה המשולחת אלא עד שתשתלח וז"ל משעת שחיטה פירוש ומשולחת נמי תאסר משחיטת חברתה עד השלוח ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל דהא תנא וצפורי מצורע דמשמע תרוייהו ע"כ. וכן הוא ג"כ בפי"א מהלכות טומאת צרעת וז"ל צפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה ומאימתי תאסר משעת שחיטה ע"כ:

4ובשער נזיר ובגמרא פריך אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שער נזיר תופס את דמיו ויוצא לחולין ומשני מי קרינן קדש קדוש קרינן פי' דאע"ג דחסר וי"ו הוא מיהו להכי אהני דקרינן קדוש למעוטי דמיו שאין דין קדושה עליהן. [ופטר חמור] לאחר עריפה לכ"ע אסור בהנאה ומחיים פלוגתא דר' יהודה ור"ש בפ"ק דבכורות וכמו שכתבתי שם סימן ג'. בהרע"ב ז"ל ובשר בחלב וכו' עד ואחד לאיסור הנאה. אמר המלקט ומתני' דלא כר"ש בן יהודה דאמר משום ר"ש בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה דכתיב ביה כי עם קדוש אתה וכו' וכתיב בטריפה ואנשי קודש מה להלן מותר בהנאה כדכתיב לכלב תשליכון אותו אף כאן. ואיתא למילתיה דר"ש בן יהודה ג"כ בפ"ק דבכורות דף י'. וכתבתיה ג"כ בפ' כל הבשר סי' ד':

5ובחולין שנשחטו בעזרה דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת ברחוק מקום אתה אוכל מה שאתה זובח ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום יכול וכו' כך נראה שצ"ל בפי' ר"ע ז"ל או אפשר דרישא דברייתא נקט. ותו גרסי' בברייתא בגמרא ואין לי אלא תמימים הראויין ליקרב מנין לרבות בעלי מומין ת"ל ושחטו ושחט אותו ושחט אותו חד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות יכול וכו' עד יכול לא ישחוט ואם שחט ישליכנו לכלבים ת"ל לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה פי' רש"י ז"ל דריש הכי אותו הוא דנאסר ביציאת מחיצה דהיינו בשר שיצא חוץ למחיצתו דהיינו בגלוי כשדה וכגון הוציא העובר את ידו בשעת שחיטה הרי הוא כטריפה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרין ע"י כניסת מחיצה דאותן אסורין אף בהנאה ע"כ בשינוי לשונו קצת. ובגמ' תניא המקדש בפטר חמור בבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה ר"ש אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומוקי לה רבא לחולין שנשחטו בעזרה כגון שנשחטה ונמצאת טריפה ור"ש לטעמיה דאמר לענין כסוי הדם ואותו ואת בנו ותשלומי ד' וה' שחיטה שאינה ראויה לאכילה לאו שמה שחיטה אבל אי לא נמצאת טרפה מודה ר"ש דאינה מקודשת דהא תנן בס"פ בתרא דתמורה ר"ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה וכו' דמשמע דחולין בעזרה לר"ש מדאורייתא בהויא בשריפה דאי דרבנן לא הויא בשריפה כן פי' רש"י ז"ל כאן אלא דבפ' כסוי הדם (חולין דף פ"ה) מדקדק דלר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מדקתני וכן חיה שנשחטה בעזרה דאי אמרת בשלמא חולין שנשחטו בעזרה לר"ש דאורייתא היינו דקתני וכן דגזרינן חיה אטו בהמה אלא א"א דרבנן בהמה מ"ט בעי שריפה דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ פי' דמאן דחזי דנשחטו בפנים סבר קדשים נינהו וחזי דקאכלי להו בחוץ אתי למישרי אכילת קדשים בחוץ א"כ בהמה גופה גזרה ואנן ניקו וניגזור גזרה לגזרה: ועוד יש לפ' סוגיא דהתם פ' כסוי הדם דה"ק אא"ב בין בהמה בין חיה ועוף דאורייתא כדיליף להו הכא בפירקין בגמ' מקראי היינו דגזרינן הכא בחיה שריפה ולא סגי להו בקבורה אטו בהמה ואע"ג דבהמה גופה לא הוי בשריפה אלא גזרה אטו קדשים שיצאו לחוץ שהן בשריפה ובחיה ליכא למיטעי אטו קדשים אפ"ה לא חשיבא גזרה לגזרה כיון דאסורה מיהא דאורייתא והויא כולה חדא גזרה. אא"א דרבנן אמאי חיה בשריפה כל זה פירשו תוס' ז"ל:

6מכרן וקידש בדמיהן מקודשת בנדרים פ' השותפין (נדרים דף מ"ז) ור"פ בתרא דע"ז ותוס' פ"ק דחולין דף ד' ועיין בהר"ן ז"ל שכתב בשם רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דחולין דכי אמרינן דדמי איסורי הנאה מותרין שאין תופסין דמיהן ה"מ לאחרים אבל למוכר עצמו אסורין דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותניח בתוספתא האוכל תרומת חמץ בפסח פטור אפילו מדמי עצים. ולדבריו היינו טעמא דמקודשת אע"פ שהיו הדמים אסורין למקדש משום דכיון שהיא מותרת ליהנות מהם וקנאתן מחמתו מקודשת דומיא דמקדש בגזל וכו' ע"ש. וכתב בסוף דבריו ומסתברא דלדידן דקיימא לן דקדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת כי תנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דוקא בשידע לוקח שהן איסורי הנאה ולקח א"נ כשמכרן לנכרי או אפשר דאפילו במוכר לישראל כיון שהלוקח נתן דמיהן למוכר להוציאן הלואה הן בידו ומקדש בהן אע"פ שהוא חייב לשלם מביתו מפני שמקחו מקח טעות עכ"ל ז"ל. ובר"פ בתרא דע"ז כתב שמן הירושלמי שהביא שם נראה שאם עבר ומכר איסורי הנאה שדמיהן מותרין אף למוכר עצמו חוץ מע"ז ושביעית לפי שאין כל איסורי הנאה דמי איסורי הנאה אלא מתנה או גזל בידו חוץ מע"ז ושביעית וזה דלא כדברי רש"י ז"ל ע"כ בקיצור. בסוף פי' רעז"ל וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים. אמר המלקט ולמ"ד מלמדין מיעוטי כתיבי כתיב הכא והיית חרם כמוהו וכתיב התם יובל היא היא אין מידי אחרינא לא. ואיתא בפ' ר' ישמעאל דע"ז דף נ"ד: