מלאכת שלמה על משנה מועד קטן א:ה

1ה"ג בתחלה להקל אבל לא להחמיר. והכי משמע בירוש' ע"ש ופי' נמוקי יוסף שאם טמא הוא ישתוק ולא יצריכנו לצאת חוץ למחנה מפני שאבל הוא לו דס"ל לר"מ שרשאי הכהן לשתוק אע"פ שיראה שהוא טמא ומוחלט וכל זמן שלא יצא מפי הכהן אינו טמא דכתיב טמא יטמאנו הכהן ע"כ מנמוקי יוסף ומובן ממה שאכתוב בס"ד:

2וחכמים אומרים לא להקל וכו'. חכמים הם ר' יוסי בברייתא ונמוקי יוסף ז"ל נראה דגריס במתני' נמי ר' יוסי אבל במגיד משנה פ"ז דהלכות י"ט סי' י"ו נראה דגריס במתני' וחכמים. ומשמע דלתלמודא דידן לא גרסי' מלת בתחלה דהא מפרש רבא בגמ' דבטהור מתחלחו אם נתנגע עתה כ"ע ל"פ דלא חזי ליה דאי חזי ליה לא מהני ולא מידי דלר"מ דאמר רואין להקל ולא להחמיר הכא מאי קעביד ליה דאי טהור מאי קמהני ליה דהשתא נמי טהור ועומד הוא ואי טמא הוא שתיק הלכך אין רואין ולר' יוסי נמי ודאי אין רואין דהא אין כהן רשאי לשתוק וטמא יטמאנו לזה ובהסגר ראשון כולי עלמא ל"פ דחזי ליה שאם חל שביעי של הסגר ראשון בחש"מ יכול כהן לראותו דכי מטהר ליה הא שמחה היא לו ואי מצריך ליה הסגר ז' ימים שנית מאי פסדיה אי לא הוה חזי ליה בבית הכלא נמי היה עומד אלא בהסגר שני קמיפלגי אם בא ז' של שבעת ימי הסגר שני בחש"מ ר"מ אומר רואהו כהן להקל אם טהור או לא טהור ואם טמא שותק ואינו מצריכו שילוח חוץ למחנה דנוח לו לזה שיהא מוסגר וישמע קול בני אדם ואל יבא חוץ למחנה מוחלט אע"פ שיהא שם מותר בתשמיש דקסבר ר"מ צוותא בעלמא ניחא ליה ר' יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר שאם רואהו להקל יבא להחמיר עליו אם הוא טמא ואין כהן רשאי לשתוק ויהיה מצריכו שילוח חוץ למחנה דאימא האי בצוותא דעלמא ניחא ליה וה"נ פליגי במוחלט שכבר יצא חוץ למחנה אם נרפא מצרעת ורצה להראות לכהן אם נרפא ויטהר את עצמו לדברי ר"מ רואין דאי טהור אמר ליה טהור ואי טמא א"ל טמא והכא ליכא אבל לא להחמיר דלא היינו חומרא דמעיקרא טמא והשתא טמא לדברי ר' יוסי אין רואין דאי א"ל טהור נמצא מחמיר עליו שאוסרו בתשמיש ואע"ג דה"ל צוותא דעלמא דאימא האי בצוותא דאשתו ניחא ליה:

3ועוד א"ר מאיר מלקט וכו' פי' כמו כן מקל ר"מ ומתיר ללקוט בחש"מ עצמות אביו ואמו נמוקי יוסף. ובגמ' ורמינהי המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל עליהם ואמר רב חסדא אפי' צרורין לו בסדינו פי' וכיצד אר"מ הכא במתני' ששמחה היא לו ומשני אמר אביי אימא מפני ששמחת הרגל עליו כלומר הרבה הוא עוסק בשמחת הרגל ואינו מצטער כמלקט עצמות אביו ואמו ואינו רשאי להתאבל עליהם דאתי רגל ודחי לאבלות דהוי דרבנן וכתבו תוס' ז"ל המלקט וכו' במסכת שמחות וה"מ לשנויי הא מני ר' יוסי היא דאמר במשנה אבל הוא לו ע"כ. עוד כתבו ז"ל בלא רב חסדא הקשה היטב אלא כך רגילות התלמוד אגב גררא להביא פי' הברייתא דאפי' צרורין לו בסדינו אינו מתאבל לערב וי"מ דארישא קאי אפי' צרורין לו בסדינו כמה ימים צריך להתאבל כל זמן שרואה אותם ופי' ראשון ניחא טפי אבל לא שייך הכא כ"כ לפי' ראשון דהא מסיפא אינו מתאבל לערב לא מצי להקשות על המשנה כי אם מרישא וצריך לומר דמייתי סיפא אגב גררא והא דרב חסדא דאגב גררא לגררא ע"כ: ירושלמי מפני ששמחה היא לו בראשונה הי' קוברין אותם במהמורות נתאכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן בארונות אותו היום מתאבל למחר יהיה שמח לומר שנמלטו עצמות אבותיו מן הדין ע"כ בנמוקי יוסף:

4ר' יוסי אומר אֶבֶל הוא לו. בנקודת סגול תחת האל"ף והבי"ת ופי' נמוקי יוסף אבלות הוא לו אע"פ שאין אבלות חל עליו לבו דואג עליו בראותו זה ע"כ:

5לא יעורר על מתו לא יביא ספדן לעורר על מתו שמת זה ימים רבים לשוכרו לחזור על קרובי וכו' כך צ"ל בפי' ר"ע ז"ל: עוד בפירושו ז"ל קודם לרגל שלשים יום אית דאמרי וכו' עד ואית דאמרי וכו' אמר המלקט ואיכא בינייהו דקא עביד בחנם. וכתוב בתשובת הרשב"א ז"ל סי' ק"מ שלשים יום לפני המועד זמנו של מועד דהא תניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלשים יום קודם הפסח וכן לענין בדיקת החמץ קיימא לן העושה את ביתו אוצר והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אין זקוק לבער תוך שלשים יום זקוק לבער ע"כ. ירושלמי עירור מזכירו בין המתים הספד מספידו בפני עצמו:

6קודם לרגל. פי' רש"י ז"ל דאתרוייהו קאי אעירור ואהספד. וביד ס"פ ששי דהלכות יו"ט ובפרק י"א דהלכות אבל סי' ג' ו'. ובטור א"ח סי' תקמ"ז ובטור יו"ד סימן שמ"ז וסימן ת"ג: