מלאכת שלמה על משנה נדרים ד:ב

1המודר הנאה מחברו שוקל. וכו' פ' שני דייני דף ק"ח. וכתבו שם תוס' ז"ל בשם ר"ת ז"ל דלדברי רבא שוקל את שקלו היינו דוקא באבוד וגבוי דאי לאו הכי אמאי הא קא משתרשי ליה ובירוש' משמע דלא מיירי באבוד דפשיט מיניה דאפילו ב"ח דוחק פורע בעדו דהא שוקל את שקלו אע"ג דממשכנים אותו אם לא שקל:

2ופורע לו את חובו. שם פירשו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דהאי פורע חובו היינו דוקא מזונות אשתו והיינו דמוקמינן לה הכא והתם כחנן כלומר באותו חוב דאיירי בה חנן דהיינו במזון האשה דוקא מפני שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שממציא לה מעות כי היכי דלא ליקרו לה רעבתניתא אבל גבי שטר חוב אפילו חנן מודה דלא אבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול להפטר בשום ענין וכן פי' ר"ח ז"ל אבל ריב"א פליג והביא ראיה מן הירוש' דה"ה בשאר חובין ור"ת דחה ראייתם שהכריח שהירושלמי פליג אגמרא שלנו. ולפי האוקימתא ראשונה שהביא רעז"ל מתני' דברי הכל ולפי האוקימתא האחרת דמניעת תביעה אינה בכלל הנאה דאברוחי ארי בעלמא הוא מתני' חנן היא דאמר בפ' שני דייני הניח מעותיו על קרן הצבי:

3ומחזיר לו אבידתו. בין שהיו נכסי מחזיר אסורין על בעל אבירה בין שהיו נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר ובלשון ראשון דבגמ' רבותא הויא אפילו בנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר מהדר ליה ואי משום פרוטה שהיא נהנה מלתת לעני משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהוא טרוד במצות החזרת אבידה לא שכיח שיבא עני לשאול ממנו באותה שעה דנימא לא מהדר משום דמיתהני מידי דכה"ג כיון דלא שכיח לא הוי בכלל איסור הנאה ובלשון שני רבותא הוי אפילו בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מותר דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קא מהדר ליה:

4מקום שנוטלין וכו'. ירושלמי דפירקין ודפ' שני דייני מוקי לה כר"מ דאמר מועלין באיסרות. וכן בגמרא פשיט רב נחמן לרבא ממתני' דיש מעילה בקונמות פי' דהיכא דאמר קונם ככר זה ואכלו הוי כהקדש מעלייא וחייב להביא קרבן מעילה דאי לאו דמי קונמות להקדש לא ה"ל למיתני תפול הנאה להקדש אלא יוליך הנאה לים המלח כדקתני בכל דוכתא אלא משום דבקונמות יש בהן מעילה כהקדש כיון דבהקדש עסיק תנא תפול הנאה להקדש. וחכמים פליגי עליה דר' מאיר בברייתא וס"ל דאין מעילה בקונמות ופסק הר"ן ז"ל הלכתא כר"מ דיש מעילה בקונמות ופי' הוא ז"ל מקום שנוטלין עליה שכר דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דבכה"ג מיחייב בעל אבידה ליתן לו שכר כדאיתא באלו מציאות. וכתב עוד דאין על המחזיר שום איסור לקבל אפילו כשנכסי בעל אבידה אסורין עליו לפי ששכר זה כבר מצוי במלאכתו שהיה עושה ע"כ. וכתוב בבית יוסף יו"ד סימן רכ"א ולדעת הר"ן ז"ל לא מיתוקמא אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה ואין המחזיר רוצה לקבל שכר שאילו היה רוצה לקבלו אפי' נכסי שניהם אסורין זה על זה אין צורך ליפול הנאה להקדש דהא יכול הוא לקבל שכרו כפועל בטל לדעתו ז"ל ע"כ: