מלאכת שלמה על משנה נדרים ה:א

1השותפין וכו'. פ' משילין (ביצה דף ל"ט) ותוס' פ"ק דמגילה דף ח' ודס"פ השולח ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' ת"ו. ובגמרא פרק הפרה דף נ"א וע"ש בנמוקי יוסף דף כ"ג ע"ב. ובפרק חזקת (בבא בתרא דף נ"ז.) אלא ששם בפ' משילין משמע שהיא ברייתא דקתני בה אסורין ליכנס לחצר לרחוץ בה או שמא שהוא פי' על המשנה מלשון הגמרא דהתם. וביד כולה מתני' עד סוף סי' ב' פ"ז דהלכות נדרים סי' ד' ה' ו'. ובטור י"ד סי' רכ"ו. וכתוב שם בבית יוסף ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב דלמדיר הוא שכופי' שאע"פ שזה הוא דרך הירוש' אין זה דרך הגמרא שלנו וכבר השיגו הראב"ד ז"ל ומיהו אם היה רגיל להדיר כופים אותו למכור והכי תניא בתוספתא ומפ' בירושלמי דבתרי זימני מיקרי רגיל ע"כ ושם בסוף אותו סימן נתן הוא ז"ל טעם לדבר למה סמך הרמב"ם ז"ל על הירוש' ולא על גמרא דידן. ועיין ג"כ בחשן המשפט סי' ק"פ בבית יוסף:

2אסורין ליכנס לחצר. דבחצר כ"ע קפדי אדריסת הרגל ואתיא אפילו כרבנן והא דאמרי' במגלה בפשיטות דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי תירץ ר"ת ז"ל דהתם מיירי בבקעה אבל בחצר אפילו במודר הימנו מאכל קפדי. ובחזקת הבתים אית דמוקי להך כר' אליעזר דאמר ויתור אסור במודר הנאה משום דשותפין לא קפדי אהדדי הרא"ש ז"ל:

3ושניהם אסורין. אפילו לראב"י דבכל הני קיימא לן דשותפין מעכבין זה על זה וכו' כדפי' ר"ע ז"ל:

4היה אחד מהם מודר וכו'. מפ' בגמ' הֵנִי היה אחד מהם נדור כלומר דנודר נמי מודר קרי ליה דמודר משמע בין מפי עצמו בין מפי אחרים דל"פ רבנן עליה דראב"י אלא בשנדרו הנאה זה מזה וה"נ מסתברא מדקתני סיפא וכופי' את הנודר למכור אז חלקו אא"ב דנדר איהו היינו דקתני כופין אא"א דאדריה אמאי כופי' אותו הא מינס אניס וכתב הר"ן ז"ל ומשום דבעי למיתני וכופין נקטיה דבין לרבנן בין לראב"י מה לי נדר אחד מה לי נדרו שניהם אלא משום סיפא נקטה דקתני וכופין את הנודר למכור את חלקו דדוקא בשנדר אחד מהם משום דכיון דאיהו אסור וחבריה מותר חיישינן שמא יתקנא בחברו וישתמש בה אף הוא ולפיכך כדי שלא יכשל כופי' אותו למכור אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורין לא חיישינן דכל חד וחד מזדהר וכן באוסר נכסיו על עצמו מהך טעמא גופיה אין כופי' אותו למכור דדוקא בשותפין שנדר אחד מהן הוא שכופין ואפילו לראב"י נמי דשרי ליכנס לחצר כופי' אותו למכור דלדידיה נמי איכא למיחש שמתוך שרואה את חברו מעמיד ריחיים ותנור והוא אינו רשאי יתקנא רבא לעשות כן וכי תימא בשלמא לרבנן דאסרי ליה אפילו בדריסת הרגל איכא טעמא דשמא יתקנא לפי שהוא אסור בדריסת הרגל וחברו מותר ואין בידו למחות אבל לראב"י מאי איכפת ליה בדריסת הרגל איהו נמי שרי ואי מיקני בחבריה בהעמדת ריחיים ליעכב עליה דהא כה"ג שותפין יכולין לעכב איכא למימר דכיון דשותפי' כה"ג לא קפדי זילא ביה מילתא לעכובי דהא הך סיפא בנדרו זה מזה אוקימנא לה בגמרא ולא בשהדירו זה את זה וכיון שחברו לא גרם לו איסור אלא הוא עצמו גרם שנדר למה יעכב חברו מדבר שאין השותפין מקפידין בו הלכך לעכובי כסיפא ליה מילתא ומתוך שחברו מעמיד ריחיים יתקנא ביה לומר אעשה כן גם אני עכ"ל הר"ן ז"ל. ועוד כתב דבעיין דאבעיא לן בגמ' אי רבנן פליגי עליה דראב"י הוי אפילו בהדירו זה את זה אע"ג דאנוסין הוו אי לא ולא אפשיטא ע"כ. אבל רש"י ז"ל פי' וכופין את הנודר אתאן לרבנן דאמרי אסורין ליכנס לחצר: