מלאכת שלמה על משנה פסחים ג:א

1ואלו עוברין בפסח. נלע"ד דאי גרסי' אלו ניחא ואי נמי גרסי' ואלו בויו יש לומר דקאי אמאי דסליק מיניה סוף פרקין דלעיל דקתני ומי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצות ועובר עליהם בבל יראה כמו שכתבתי לעיל בשם ספר יראים וקתני השתא ואלו ג"כ עובר עליהם בבל יראה לפי' רש"י ז"ל ולפירוש האחר שאכתוב ג"כ בסמוך אפשר ג"כ לומר דרך זה דאיידי דקתני ישפכו להעבירן מלפניו קתני נמי ואלו עוברין פי' מן השלחן כך נלע"ד ולמדתי דקדוק זה מן התוס' שדקדקו כן בר"פ אלו טרפות כמו שכתבתי שם. וביד פ"א דהלכות חמץ ומצה סי' ו' ובפ"ד סי' ח' ובטור א"ח סי' תמ"ב. וכתבו תוס' ז"ל פי' הקונטרס לעבור עליהם בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב"א ז"ל מדקדק מלשון עוברין דמשמע עוברין מן העולם ואין נראה לר"ת דמשמע דכל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפי' באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייה קרא ומהיכא תיתי בל יראה ובל ימצא. ונראה לר"ת דאלו עוברין פי' האוכלן ועוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא וכן פי' הרא"ש ז"ל. והר"ן ז"ל פי' עוברין מתבערין מן העולם וכותח ושכר וחומץ וזיתום דארבעתן חמץ גמור מעורב בדברים אחרים דאורייתא ושלשה אחרונות זומן ועמילן וקולן שהן חמץ נוקשה בעיניה כלומר חמץ רע שאינו ראוי לאכילה ואינו מעורב עם דברים אין אסור להשהותן אלא מדרבנן:

2הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. פי' ארבעת מיני מדינה כגון כותח וכיוצא בו אין בהם כזית בכדי אכילת פרס שאינו נעשה אלא לטבל בו ושוהין הרבה באכילתו ומש"ה אין בהם משום כרת ומיהו קאי עליהו בלאו (הגהה כתוב בספר לבוש החור כל מחמצת לא תאכלו לרבות דברים הללו שהן נקראים מחמצת כלומר שנתחמצו מדבר אחר ואינם כעיקר חמץ הלכך אין בהם אלא לאו באכילתם ע"כ) דכל מחמצת לא תאכלו דס"ל לתנא דמתני' דחמץ דגן גמור ע"י תערובות אפי' לא אכל ממנו אלא כזית עובר בלאו דהיתר שבו מצטרף לאיסור ונוקשה בעיניה נמי ס"ל דקאי עליה בלאו ובגמ' דרשינן מרבוייא דכל ומש"ה קתני דהרי אלו באזהרה ומיהו אנן לא קיימא לן הכי אלא כרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בגמ' בברייתא ואמרי' על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בולא כלום וכל שכן דקיימא לן דנוקשה בעיניה בולא כלום דהא מוכח בגמ' דנוקשה בעיניה קיל טפי מחמץ דגן גמור ע"י תערובות ומיהו בחמץ דגן גמור ע"י תערובות כל שלא נתבטל איכא איסורא דאורייתא דחצי שיעור אסור מן התורה אבל נוקשה בעיניה כיון דלית בי' לאו לא מיתסר מדאורייתא כלל דמהיכא תיתי אבל מדרבנן מיהא אסור. וכי תימא היכי דחינן סתמא משום מחלוקת דרבנן דאיתא בברייתא וי"ל דהאי סתמא לאו סתמא דסמכא הוא דהא סתם לן תנא סתמא אחרינא בפרקי' שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דנוקשה בעיניה בלא כלום דשיאור נוקשה הוא כדמוכח בגמ' והאי סתמא עדיף טפי דבתרא הוא ובחדא מסכתא יש סדר וכי תימא נהי דאידחי האי סתמא מנוקשה לא אידחי מחמץ דגן גמור ע"י תערובות דחמיר טפי ליתא דבגמ' מוכח דר' יוחנן ס"ל דחמץ דגן גמור ע"י תערובות בולא כלום אע"ג דאיהו גופיה אמר הלכה כסתם משנה אלמא ס"ל דלגמרי אידחיא הלכך הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים וזהו דעת הרב אלפסי ז"ל שפסק בסמוך כרבנן ולא כסתם משנה וקיים דבריו נמי הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על הדרך שכתבתי. ומ"מ ל"מ לתנא דמתני' דס"ל הרי אלו באזהרה דצריכין להתבער מן העולם אלא אפי' למ"ד נוקשה בעיניה בולא כלום כיון דאיסורא דרבנן מיהא איכא צריך ביעור וראיה לדבר מדתנן בסמוך שיאור ישרף והאוכלו פטור ושיאור היינו נוקשה כדאיתא בגמ' אלמא אפי' מ"ד פטור ביעור מיהא בעי דאי לאו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא מותר אפי' לר' יהודה ולא אסר ר' יהודה חמץ לאחר הפסח אלא בחמץ גמור ומיהו כיון דביעור חמץ נוקשה מדרבנן בעלמא הוא מסתברא דאם השהה אותו ולא ביערו לאחר הפסח מותר בהנא עכ"ל הר"ן ז"ל:

3וחומץ האדומי. ירושלמי בראשונה שהיו עושין יין בטהרה לנסכים ולא היה יין מחמיץ והוון יהבין בגויה שערין כמה דעבדין רומייא והוו צווחין ליה חומץ האדומי ולא חומץ סתם ואינו כן בגמרא דילן:

4וזיתום. רב יוסף תני כדפי' רעז"ל אבל רב פפא מפיק שערי ומעייל חיטי וסימניך סיסני פי' רב יוסף שיש סמך בשמו אמר שערי. ירוש' א"ר מנא וכולהו ע"י מים פי' דס"ל מי פירות לבדן אין מחמיצין כרבא ופליג אכולהו אמוראי דהתם סוף פירקי' דלעיל:

5ר' אלעזר אומר אף תכשיטי נשים. היינו חמץ נוקשה ואפי' הוי חמץ דגן גמור על ידי תערובות מ"מ מדקאמר אף משמע דמודה לת"ק (הגהה כתב רש"ל ז"ל פי' והת"ק סבר להדיא דאף בנוקשה חייב כגון זומן של צבעים והדומה לו ואין להקשות א"כ מאי מוסיף את"ק די"ל דת"ק תנא דגן גמור ע"י תערובות או נוקשה והוא היה מוסיף נוקשה ע"י תערובות וכן פי' הר"ן ז"ל ע"כ): ובגמ' אמרי' דר"א ס"ל נוקשה בעיניה בולא כלום לכך נראה דגרסי' ר' אלעזר בחד מינייהו או במתני' או בגמ' תוס' ז"ל וכבר הסכימו הר"ז הלוי ז"ל והר"ן ז"ל דבמתני' גרסי' ר' אלעזר בלי יוד דבגמ' מסקי' דר"א ביוד אפי' נוקשה בעיניה לית ליה. ירוש' אית תנאי תנו תכשיטי נשים ואית תנאי תנו טפולי נשים מ"ד טפולי כ"ש תכשיטי ומ"ד תכשיטי הא טפולי לא ופי' ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל טפולי שטופלות בפנים שלמטה להסיר את השיער כ"ש תכשיטי דלא מאיס כ"כ כשטופלות על פניהם הא טפולי לא דמאיס טפי ע"כ ולמדו הרב הנז' ז"ל מן התוס' דבגמ':

6זה הכלל כל שהוא וכו'. גמרא תניא א"ר יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן ה"ז עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן כי הא דההוא בר מערבא איקלע לבבל הוה בשרא בהדיה אמר להו קריבו לי מידי למיכל שמע דקאמר קריבו ליה כותח כיון דשמע כותח פירש שבקי היה בו וידע שיש שם חלב. וכתבו תוס' ז"ל למה מנו חכמים את אלו תימה לרשב"א הא איצטריך למנותם לאשמועינן שהן בלאו ולא בכרת ותירץ ר"י דלא הו"ל לאשמועי' אלא תרי מינייהו חד לנוקשה בעיניה וחד ע"י תערובות ועוד הקשה דת"ק שמנאם לית ליה האי זה הכלל דקתני במתני' דהא איכא תכשיטי נשים שהם מין דגים ואין עובר בפסח אלא ר' אלעזר הוא דקאמר לה ע"כ:

7הרי אלו באזהרה אם אכלן עובר בלאו דכל מחמצת לא תאכלו. ובגמ' מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות פי' כותח הבבלי ושכר המדי חמץ גמור דדגן הוא אלא שנתערב ונוקשה בעיניה בלאו ומוקי לה רב יהודה כר"מ דתנא שיאור ישרף דהיינו שיאור דר"מ שהוא הכספת פנים לר"מ ודר' יהודה דהיינו קרני חגבים לר' יהודה ונותנו לפני כלבו דהיינו דר"מ לר' יהודה וקאמ' ר"מ האוכלו לשיאור זה שר' יהודה מתיר בהנאה סופג את המ' והאי שיאור חמץ נוקשה בעיניה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולהחמיץ בו עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי וקאמר בלאו וכ"ש חמץ גמור ע"י תערובות דחמיר מנוקשה בעיניה והאי לאו דנוקשה נפקא לן מכל מחמצת לא תאכלו כל רבוייא הוא ורב נחמן אוקי לה כר' אליעזר דשמעי' ליה דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובות בלאו וה"ה נוקשה בעיניה ובגמ' מפ' מ"ט לא אמר רב נחמן כרב יהודה ורב יהודה מ"ט לא אמר כרב נחמן ותניא כותיה דרב יהודה דר"א ס"ל דעל עירוב חמץ דגן גמור בלאו אבל נוקשה בעיניה לית ליה כלל. וכתוב בטור א"ח שם סימן תמ"ב שפסק הרמב"ם ז"ל כר' אליעזר שכתב תערובות חמץ עוברין עליו בבל יראה כגון שכר המדי והמורייס בכל דבר כיוצא באלו אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכול מותר לקיימו בפסח וגם הרא"ש ז"ל בתשובותיו כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל פסק כר' אליעזר וזהו הפך ממה שפסק בפי' המשנה אבל מגיד משנה נראה שכתב שפסק כחכמים וע"ש עוד בבית יוסף וגם שם בכ"מ פ' שני דהלכות חמץ ומצה וכתב רש"י ז"ל בסוף הסוגיא דבגמ' דרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר' עקיבא ובגיעולי גוים ס"ל דחדוש הוא כרבנן והכי אמרי' נמי דאיכא למ"ד טעמו ולא ממשו דרבנן ע"כ. ועיין במה שכתבתי בר"פ שלשה מינין ובפ' בתרא דע"ז סי' ב' ותבין הענין יפה: