מלאכת שלמה על משנה שבת א:ב

1לא ישב אדם וכו'. עי' בפי' הרמב"ם ז"ל דבמשנת ואלו מן ההלכות דבסמוך סי' ד' שמנה י"ח דבר שגזרו בו ביום ששנוים במשנתנו מריש פירקין עד לא יאכל הזב עם הזבה והיא בכלל שבכולן היתה הסכמה בלתי מחלוקת כלל וזה מספרם יציאות שבת שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ והם ח' דינים והט' לא ישב אדם לפני הספר והי' לא למרחץ והי"א ולא לבורסקי והי"ב ולא לדין והי"ג ולא לאכול והי"ד לא יצא החייט במחטו והט"ו והלבלר בקולמוסו והי"ו ולא יפלה את כליו והי"ז ולא יקרא לאור הנר והי"ח לא יאכל הזב עם הזבה וזהו אמרם ואלו מן ההלכות ר"ל שהם אלו ההלכות שהסכימו עליהם ולא נפל בהם שום מחלוקת והי"ח שרבו ב"ש על ב"ה רובם הם אותם שכבר פירשם ר"ע ז"ל. ומטעם זה באה ג"כ משנה זו כאן. ועיין בנמוקי יוסף דפ' כיצד הרגל דף י"א. וגם שם ביד (ברמב"ם) הלשון לא ישב לפני הספר לספור ע"כ והוא לשון מספרים. ואפשר לומר דהא דלא קתני לא יסתפר משום דהוי משמע דהתחלת תספורת משיתחיל להתגלח ואינו כן דהתחלת תספורת משיניח מעפורת בין ברכיו ולזה נקט לשון לא ישב אדם לפני הספר. ומדנקט במתני' סמוך למנחה כתב שם הרמב"ם ז"ל ומותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי שרוב העם נכנסין שם ביום אבל בשחר דבר שאינו מצוי לא גזרו בו ע"כ:

2סמוך למנחה. מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה שהוא התחלת זמן תמיד של בין הערבים:

3(הג"ה בספר לבוש תכלת שם סימן רל"ב פסק סמוך למנחה קטנה שהוא בתחלת שעה עשירית שהוא בכמו חצי שעה קודם זמן מנחה קטנה ע"כ):

4ירושלמי אנן תנינן סמוך למנחה ר' חייא רבא תני סמוך לחשכה מתניתן צריכה למתניתיה דר' חייא ומתניתיה דר' חייא צריכה למתניתין אילו תנא ר' חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרין לא אמר אלא חשכה מפני שאינה אלא רשות ויבא לאכול בשעת תפלת ערבית אבל מנחה דחובה ה"א לא אתי לאימשוכי סעודתיה לאחר זמן המנחה ואי תנא מנחה ה"א משום דחובה גזרו בה רבנן אבל ערבית דאינה חובה לא גזור רבנן צריכא ועוד דאי תנא ר' חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרין שבכל מקום ששנה מנחה ר"ל מנחה דוקא ובכל מקום ששנה חשיכה ה"א חשיכה דוקא להכי תנא מנחה וחשיכה לאשמעינן דבכל מקום שתמצא שנוי חשכה פי' שלו הוא מנחה והכל זמן אחד קודם המנחה. ר' חנניא בן אחוי דרב הושעיא אמר מתני' בעמי הארץ דבהו לחוד חיישי' דלמא ממשכו סעודתייהו עד אחר מנחה אבל על החברים לא גזרו דנזהרים בה הואיל והיא חובה ומתניתיה דר' חייא אפי' בחברים גזרו בערבית הואיל ואינה חובה. ואיכא נמי התם מאן דמוקי מתני' כר"י ודר"ח כרבנן עי' עליו:

5(הג"ה מצאתי כתוב בסכ"י ישן פי' להר' יהונתן ז"ל וז"ל ודקא נקט תפלת המנחה שאם התחילו אין מפסיקין דכיון דקביע ליה זימנא מרתת ולא אתי למפשע אבל בתפלת ערבית דלא קביע לה זימנא לא מירתת דסבר הוא הרי הזמן ארוך שכל הלילה כשר לתפלת ערבית אע"פ שהתחילו מפסיקין גזרה שמא ישכח ומשנה זו דנקט ומפסיקין לקרות ק"ש ולא אמר תפלת ערבית ס"ל תפלת ערבית רשות אבל השתא דקים לן דחובה הוא מפסיקין גם לתפלה ע"כ):

6ולא יכנס לא למרחץ. גמ' אפי' להזיע בעלמא:

7ולא לבורסקי. אפי' לעיוני בעלמא:

8ולא לאכול. ס"א ולא לאכל הלמ"ד בחולם והכ"ף בפתח [א) והיא תמונה ירושלמית ושם בו"ו במקום א': לוכל".]: וזה לשון הרא"ש ז"ל ורב אלפס פסק כלישנא בתרא דאפילו סעודה קטנה אסורה סמוך למנחה גדולה וכ"נ לה"ר יונה דשנויא קמא שנויא דחיקא הוא לומר דהא דקתני במתני' לא ישב אדם לפני הספר בסתם דחיק ומוקי בתספורת בן אלעשה ולא לאכול סתם מוקי בסעודה גדולה ושנוייא קמא לאו רב אשי הוא דקאמר ליה [אע"פ שהוא סתם שיש לומר דהוא קאמר לה שהוא הוא שסידר התלמוד] אלא כשנשאו ונתנו בדבר בני הישיבה ועמדו בקושיא והוצרכו לתרץ בדוחק כדי שלא יצאו חלוקים מבהמ"ד עד שמצא רב אחא בר יעקב שנויא רויחא. ועוד דקאמר בגמ' אמתני' דבמנחה לא שכיחא שכרות ואי איירי מתניתן בסעודת כל אדם ניחא אבל בסעודה גדולה שכיחא ושכיחא ע"כ:

9ואם התחילו אין מפסיקין. והכריח הר"ן ז"ל דאפי' התחילו משהגיע זמן המנחה קאמר דאין מפסיקין. עוד כתב ז"ל דהא דתנן אם התחילו אין מפסיקין דוקא בדאיכא שהות ביום וה"נ מוקמינן לה בפ' לולב הגזול ע"כ וכתבו כבר ר"ע ז"ל. מלת משיתעטפו הכתובה בפי' ר"ע ז"ל קודם לשון המתחיל ומפסיקין לק"ש וכו' נלע"ד שצריך למחוק אותה ויותר נכון היה נראה שצריך להיות כך דהכא ליכא למימר משיתעטפו [ב) וכ"ה ברש"י י' ע"א.]:

10ומפסיקין לק"ש וכו'. ופירש הר"ן ז"ל כאן ובפ' לולב הגזול דמפסיק לק"ש ולכל מידי דמדאורייתא אע"ג דאיכא שהות ע"כ:

11ומי שלומד תורה לרבים אינו מפסיק אלא לפסוק ראשון בלבד ואפי' אם יעבור זמן ק"ש בעוד שהוא לומד. כן כתב רבנו ירוחם בשם התוס' וכתב הרא"ש ז"ל דמילתא דפשיטא היא שצריך אח"כ לקרות את כולה אם גמר ללמד את הרבים קודם שעבר זמן הקריאה קיצור מבית יוסף א"ח ס"ס ע':

12ואין מפסיקין לתפלה. בגמ' פריך והא תני לה רישא ומשני סיפא אתאן לד"ת וכו' כדפי' ר"ע ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל בשם הרז"ה ז"ל דאע"ג דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות ביום הוא כדכתיבנא לעיל האי אין מפסיקין דאתאן לד"ת אפי' בדליכא שהות קאמר דלד"ת אין מפסיקין כלל ועוקרין את התפלה לגמרי והכריח על זה ע"ש: אבל הראב"ד ז"ל בהשגות בפ' שני דהל' ק"ש כתב דאם אין שהות אפי' לתפלה מפסיק: ובגמ' פריך והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש ומשני כי תניא ההיא בעיבור שנה ופירשו תוס' ז"ל כדי שלא יתקלקלו המועדות ע"כ: ובירושלמי תני כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ר' חנניא בן עקביא [ג) לפנינו עקיבה".] אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה: ור"ש בן יוחי נמי ס"ל דמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב אלא טעמיה דר"ש זה שנון וזה שנון ואין מבטלין שנון מפני שנון. ונלע"ד דדוקא הפסקה לתפלה לחודה הוא דאינו חייב להפסיק אבל אי בעי למיפסק לק"ש אה"נ דאגבה דק"ש מתפלל ג"כ והדר לעבידתיה והיינו דהדר תנא למיתני ואין מפסיקין לתפלה ולא תני בקיצור ולא לתפלה כלומר הפסקה מיוחדת לשם התפלה הוא דאינו חייב אבל אגב ק"ש כולה חדא הפסקה היא ויתפלל ג"כ קודם ויחזור ללימודו או לסעודתו או למלאכתו או לדיניו. עוד אפשר לומר דאפשר למידק מינה לתפלה הוא דאינו מפסיק מלימודו אבל לעשות סוכה או ליטול לולב או להניח תפילין אפילו רשב"י וחביריו שתורתם אומנותם מפסיקין מן הטעם שכתבנו: