מלאכת שלמה על משנה שבת כד:ד

1מחתכין את הדלועין וכו'. ולרב יהודה דאמר שוויי אוכלא משוינן מיטרח לא טרחינן מוקמינן מתני' אליביה בנבלה קשה א"נ בכלבים קטנים דכל נבילה קשה להם דומיא דדלועים שהן קשין הא לאו הכי אין מחתכין דמטרח לא טרחינן. וכתבו התוס' ז"ל ביו"ט ד' א' מחתכין את הדלועין וא"ת היכי דמי אי בדלועין שהיו מחוברין בין השמשות בהא ודאי מודה ר' שמעון גזרה שמא יעלה ויתלוש וי"ל דמיירי בתלושין וס"ד דאסור דמשוי להו אוכלין לפי שהן קשין והחתוך מרכך אותן ע"כ וכן שם בטור. עוד כתב ז"ל שם ואת הנבלה וכו' אנו צריכין לפרש שנתנבלה בשבת ומ"מ תני להו בהדי הדדי דאע"ג דבדלועין לא הוי טעמא משום מוקצה כמו בנבלה משום דבשניהם שייך לשון חתיכה ע"כ:

2ר"י אומר וכו'. ת"ק ר"ש הוא דלית ליה מוקצה ובריש ביצה אמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש משמע דחשיב ליה לסתמא דמתני' סתמא ואר"י לאו משום סתמא קאמר דודאי לא חשיב כסתמא כיון דבמתני' נמי פליג ר' יהודה וסתמא לאו דוקא אלא חשיב כרבים מ"ר תוס' ז"ל. אכן הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' קי"ד כתב דסתם ומחלוקת בצדו סתם מתני' מיקרי ופסקינן כותיה ע"ש. והעלה הרא"ש ז"ל דאין חילוק במוקצה בין שבת ליו"ט פי' דאפי' ביו"ט פסקינן הלכת' כר"ש ולא תימא דוקא הכא גבי שבת פסקינן הלכתא כותיה הואיל וחמיר טפי שבת מיו"ט לא אתי לזלזולי ביה כדקאמר רב נחמן בריש מסכת יו"ט. והתם בפ' אין צדין (ביצה דף כ"ז) הלשון כך רש"א מחתכין את הדלועין וכו' ועיין במ"ש שם פ' אין צדין סי' ה' ובפ' המביא סי' ג': ר' יהודה אומר תוס' שבת פ' כירה (שבת דף מ"ה) ובגמ' פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ו) ועיין במ"ש בפ' אין צדין סי' ד' בשם הירושלמי:

3אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן. הקשו התוס' ז"ל היכי מוכח בפסחים פ' מקום שנהגו בסופו ובפ"ק דביצה מהך מתני' דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים לעולם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים והכא היינו טעמא דאסירא לכלבים משום דהוי מוקצה מתמת איסור שלא היתה ראויה לא לאדם ולא לכלבים בעודה חיה והעלו בשם רבינו פורת ז"ל דממשנה יתירה קא דייק דה"ל למיתני אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה ותו לא דמאי צ"ל לפי שאינה מן המוכן אלא להכי תני לה דאפי' הוי מוכן לאדם לגמרי שלא היה מוקצה מחמת איסור לא הוי מוכן לכלבים ע"כ ועוד תירצו תירוץ אחר שם בפ"ק דמצה דף ו' ועיין ג"כ בתוס' דבפ"ק דחולין דף י"ד: