מלאכת שלמה על משנה שבת ו:א

1במה אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא שייך בה למיגזר דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ובמה אינה יוצאה במידי דהוי משאוי א"נ דהותכשיט אלא דשייך למיגזר דילמא אתי לאתויי ד' אמות. גם הכא נמי הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בקמץ יוצא. ומחק הה"א וכן בכולהו. ונלע"ד דהא דלא תני במה אדם יוצא ובמה אינו יוצא והדר ליתני לא תצא אשה וכו' לא יצא האיש וכו' דהרי מלת אדם היא כוללת איש ואישה והוי נמי דומיא דקתני בריש פירקין דלעיל במה בהמה דמלת בהמה כוללת כל מין בהמות והדר מפרש גמל וחמור וכו' נראה לע"ד שהטעם הוא משום דנשים שחצניות הן לצאת ולהראות יותר מן האנשים לכן תלה תחלה הכל בה ובזה מתורץ ג"כ אמאי לא תני במה האיש יוצא ובמה אינו יוצא והדר ליתני דיני אשה ולזה ג"כ תמצא שדבר שאינו מצוי אלא מעט מזער שונה אותו באחרונה דהיינו הקיטע וביצת החרגול ודו"ק:

2לא תצא אשה לא בחוטי צמר. וכתבו תוס' ז"ל דכי אסרינן חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועה שבראשה משום לתא דטבילה היינו דוקא שלא לקלעה בהן שערה אלא שקשרה אותו בהן אבל בשקלעה ליכא למיחש להכי דהא אמרינן לקמן בס"פ המצניע דגודלת חייבת חטאת משום בונה וכיון שכן סותרת קליעתה חייבת נמי משום סותר הלכך כי מתרמיא לה טבילה של מצוה ליכא למיחש דעבדי הכי. וכתבו עוד דמאי דאסרינן בכל הני דמתני' דילמא מתיא להו ד' אמות ברה"ר דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן דאלת"ה א"כ לא תצא אשה בסרבל ולא בחגורה שבמתניה שמא תשכח ותעבירם אלא ודאי דוקא בתכשיטין קטנים הוא שחששו אבל לא בתכשיטין גדולים ולפיכך מתרת אשה חגורתה ברה"ר וחוגרת כדאמרינן לקמן גבי קמיע מומחה דקושר ומתיר אפי' ברה"ר. עוד כתבו בשם ר"ת ז"ל דהנך תכשיטין דאסירי משום דילמא שלפא ומחויא דוקא בנשים הוא דחיישי' להכי לפי שדעתן קלה עליהן להתפאר בתכשיטיהן אבל באנשים דלא עביד הכי שרי ויש ראיה לדבריו בירושלמי בפירקין דאמרי' התם תכשיטין למה הן אסורין א"ר אבא על ידי שהנשים שחצניות הן היא מתירתן ומראתן לחברתה והיא שכיחה ומהלכת בהן ד' אמות הרי זה מפורש כדברי ר"ת ז"ל ואע"פ שאמרו שם במקום אחר וכו' עד אבל לעולם תכשיטין מותרין לאיש. לשון הר"ן ז"ל. וכתוב בספר כלבו סי' ל"א כל הדברים שמנו חכמים במשנה אם יצאת ברה"ר גמורה פטורה שלא אמרו לא תצא כי אם לכתחלה בין משום חשש טבילה בין משום דילמא שלפא ומחויא הלכך אין החיוב כ"כ לאסור ברה"ר שלנו שדומה כגזרה לגזרה שאין אסור לצאת אלא משום דילמא שלפא וכי שלפא נמי לא אתיא לאתויי ברה"ר ע"כ.

3שֶׁתַּרְפֵס. גרסי התי"ו בפתח והרי"ש בשו"א: ומתני' דלא כר' יהודה שהוא סובר חוטי צמר נמי אין חוצצין אבל בחוטי שיער מודים לו חכמים כדתנן לקמן יוצאה אשה בחוטי שיער וכו' ופלוגתייהו ברפ"ט דמסכת מקואות:

4ולא בכבול. בבבלי וירושלמי תני רשב"א מתיר בכבול:

5בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל לרה"ר וכו' עד וכל הנזכר למעלה אסורין אף בחצר. אמר המלקט שמא תצא בהן לרה"ר וחדא גזירה הוא דגזור וכו'. עוד באותו הלשון ורמב"ם ז"ל פירש דלר"ה קאי אכולהו. אמר המלקט וקשה לפי פירושו למה לא חשיב אח"כ לקמן בסי' ה' רק כבול ופאה נכרית לחצר: והקשו תוס' ז"ל וא"ת ואמאי לא תני נמי הכי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר כדקתני להו בסיפא גבי התירא וי"ל דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה"ר דודאי משלפא משום דמחכו עלה. ע"כ:

6ולא בעיר של זהב. ופי' רש"י ז"ל שהוא תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר ירושלים ויש באמצע לשון שמחברין אותו למלבוש ור"ת פי' שהוא כמין עטרה לראש כדאמרי' בפ' בתרא דסוטה מאי עטרות כלות עיר של זהב. ור"מ פליג עלה וקאמר דחייבת חטאת ור' אליעזר שרי לכתחלה בברייתא דבגמ' בפירקין ובר"פ תולין גם בירוש' דפירקין וכן בעדיות פ' שני אמרו לפני ר' עקיבא משום ר' אליעזר יוצאה אשה בעיר של זהב ופסק הרמב"ם ז"ל שם דהלכתא כותיה דר' אליעזר היפך ממה שפסק בפי"ט דהלכות שבת סי' ו':

7ולא בקטלא ולא בנזמים. מפר' בגמ' קטלא מנקטא פארי פירשו רש"י והר"ן ז"ל בגד שיש בו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב. ע"כ: