מלאכת שלמה על משנה שבת ז:ב

1אבות מלאכות. מן התוספות מוכח דגרסי' אלו אבות מלאכות וכן מצאתי שהגיה בתלמודו הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. אבות מלאכות אותן מלאכות שהיו במשכן קרוין אבות וכולהו מלאכות אחרנייתא מהנך נפקא והוו תולדות ותולדותיהן כיוצא בהן בין לחטאת בין לסקילה ובירושלמי ר' יוחנן ור"ש בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלג אפקון מיניה מ' חסר א' תולדות על כל חדא וחדא מן דאשכחון מיסמוך סמכין והן לא אשכחון מיסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש. בנוי דר' חייא רבא עבדון הוויי בהדין פירקא שיתא ירחין ואפקון מיניה שית (סכ"י שיתין) מלין על חדא וחדא בשיטת אבוהון דתני ר' חייא הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה כולהון משום קוצר:

2מ' חסר אחת. רמב"ם רפ"ז דהלכות שבת ושם מנה עשיית הנירין קודם הנסכת המסכה ובנין וסתירה והכאת פטיש יחד קודם דיני צידה ושחיטה וכו' ובמקום מולח מנה שרטוט וכדאיתא בגמ' וכמו שהעתיק כבר ר"ע ז"ל. ובירושלמי מנין לאבות מלאכות מן התורה ר' יוסי בר בון בשם ר' שמואל בר נחמני כנגד מ' חסר א' פעם שכתב במשכן עבודה ומלאכה רבנן דקיסרין אמרין מן אתרה לא חסרה כלום אלה הדברים אל"ף חד למ"ד תלתין חי"ת תמניא לא מתמנעי רבנן דרשי בין ה"א לחי"ת, ותו איתא התם דרשי אחריני טובא גם בגמ' בבלית ע"ש. ובירושלמי וגם בבבלי בעינן מניינא למה לי ומשני א"ר יותנן לומר שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל א' וא' ופי' רש"י ז"ל וסימנא בעלמא אשמועי' לידע כמה חטאות חייב על חלול שבת אחת ע"כ. ובספר אגודה מצאתי כתוב מ' מלאכות חסר אחת נקט האי לישנא ולא נקט שלשים ותשע משום דהם כנגד מלאכות הכתובות בתורה ובפסוק א' אנו מסופקים ויבא הביתה לעשות מלאכתו ע"כ והספק הזה איתיה בגמ' בפ' במה טומנין (שבת דף מ"ט ע"ב). ובמה שאכתוב בסמוך בסוף מתני' בשם הירוש' דפ' הזורק יתיישב ג"כ קצת. ושם בריש מכלתין בדף ו' קאמר איסי בן יהודה דאחת מאלה המלאכות שנמנו פה אינו חייב על זדונה סקילה אפי' בהתראה ולא ידעי' הי מינייהו ואמרי' התם מכח ברייתא דהמוציא מרשות לרשות אינה בכלל הספק הזה דודאי נסקל המוציא מרשות לרשות אפי' לאיסי אם התרו בו. וגם בר"פ הזורק איכא מאן דלא מסתפק במעביר ד' אמות ברה"ר דסבירא ליה דעל זה נהרג המקושש זאיכא מאן דלא מסתפק בתולש דס"ל דעל זה נהרג המקושש ואיכא מאן דאמר דמעמר הוה וליכא לאיסתפוקי ביה:

3בפי' ר"ע ז"ל קודם לשון המתחיל הזורע צריך לכתוב שם סימן הב. עוד באותו לשון שאם היה קרקע קשה וכו' אמר המלקט דהאי תנא בארץ ישראל קאי. הכי מפורש בגמ'. אך ה"ר יהוסף ז"ל הגיה בספרו החורש והזורע וכתב כן מצאתי בכל המשניות החורש והזורע ע"כ והן אמת שכן הוא גם כן בירושלמי ותימה גדול הוא שהתלמוד בבלי אומר דתנא בארץ ישראל קאי והאמוראים של ארץ ישראל אומרים דתנא בח"ל קאי:

4החורש. מפורש לקמן במתני' בפ' הבונה דשיעורו בכל שהוא:

5הזורע. פי' אפילו כל שהוא. ובגמ' תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן פי' רש"י ז"ל דנפקא מינה דאי עביד להו כולהו בהדי זורע לא מחייב אלא חדא דהעושה מלאכות הרבה וכו' וכולהו אבות מלאכות אלא שזורע בזרעים והני באילנות אבל זומר הויא תולדה ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל משמע מתוך דבריו ז"ל שם פ"ז דגם זומר הוי אב ע"ש וכן בסמ"ג לאוין ס"ה: החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת בירושלמי מפרש כולן תולדות לחרישה ודלא כסמ"ג שם שפירש כולן אבות שכולן ענין יד הן הקוצר והבוצר והגודר: [

6[הגה"ה גירסת הערוך בערך גד גודד בדל"ת כמו גודו אילנא כבר כתבתי בזה ספ"ק דשביעית סי' ב'] והמוסק והאורה כולן מלאכה אחת הן: הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן:

7והמרקד בנפה וכו'. לשון ר"ע ז"ל עד משום דשלשתן היו במשכן. אמר המלקט כתבו תוס' ז"ל והא דלא' קתני כותש אע"ג דהואי במשכן בסממנין תירצו בגמ' שכן עני אוכל פתו בלא כתישה ומיהו ודאי אב מלאכה היא ובכלל דש היא ע"כ:

8והאופה. ירושלמי את חמי אפייה תולדה לבשול ואת אמר הכין אלא בגין דתנינן סדר עיסה תנינתה עמהן. וקשה לע"ד מה שכתבו תוס' ז"ל רפ"ק דב"ק וז"ל ועוד דנוטע ומבשל אין צריך להתרותו משום אב דאם התרה משום תולדה חייב ואפי' הכי לא חשיב ליה בפ' כלל גדול ע"כ דמשמע מתוך לשונם ז"ל דנוטע הוי תולדה והרי בין לרש"י בין להרמב"ם וסמ"ג ז"ל ממה שכתבתי בסמוך משמע דלכולהו נוטע הוי אב כמו זורע וכדמוכח פשטא דתוספתא שהבאתי לעיל ולא פליגי אלא בזומר כדכתבינן ועוד משמע מתוך דבריהם ז"ל דמבשל הוי תולדה הפך הירושלמי הזה ועוד קשה לע"ד מאי ואפילו הכי לא חשיב ליה וכו' דקאמרי ז"ל אע"ג דלא חשיב ליה מיבעי להו למימר ולענ"ד צ"ע. וכל הני מקוצר ועד אופה שיעורן בכגרוגרת. ומלבן וכו' ואורג שיעורן מפורש לקמן במתני' בפ' האורג וגם הגוזז ומיסך כתבתי שם שעורן בשם הרמב"ם ז"ל:

9והמנפסו בערוך יש ששונים המנפצו בצד"י:

10והמיסך. וממיסך ואילך עד הקושר והמתיר שייכי ביריעות: ויש גורסי' המסך המ"ם בציר"י והסמ"ך בחיר"ק:

11והעושה שני בתי נירין. צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר. תוס' ז"ל. ונראה דלא הזכירו בלשונם הפוצע שני חוטין משום דהוי בכלל אורג ולא הזכירו קורע דהוי בכלל תופר ולא הזכירו מוחק דהוי בכלל כותב. ונלע"ד דמשום דבכל הני הוי שתי שתי ובקצור נזכר שיעורם תניה טפי מבשאר מלאכות שצריך להאריך. ובפ' הבונה (שבת דף ק"ג) בברייתא גרסי' ולא עשה אלא בית אחד בנפה אינו חייב דכתיב אחת שתהא מלאכה שלימה ופי' רש"י ז"ל שם משום דבית א' אינו מתקיים ומשום דלאו חוטין נינהו קרי להו בית כמו בתי נירין שאין לה בתי נירין אחרים ע"כ:

12הפוצע שני חוטין. פי' הרא"ה ז"ל דפוצע הוא שכשחוט אחד ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהא נארג וקאמר דכשעשה כן בשני חוטין חייב ע"כ. ועיין בהלכות שבת ספ"ט ובסמ"ג וסמ"ק דאיכא מאן דגריס הבוצע בבי"ת והיא ג"כ גירסת הרמב"ם והראב"ד ז"ל אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בוצע הוא המפריש את הארוג בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב ה"ז בוצע וחייב והוא שלא יהא מקלקל אלא יתכוין לתקן כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים הקלים ביותר שבוצעין ואח"כ מאחין וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו עד שיעשו שני הבגדים או שני הקרעים אחד ע"כ והראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל זה הפירוש נוטה לקורע ע"מ לתפור וכבר הוא שנוי במשנה ואנו מקובלים בוצע כמו פוצע והוא לשון חתוך שחותך שני חוטין שאחר שהשלים אריגתו חותך את הארגמן המשויר שבמסכת ואפי' לא חתך ממנו אלא שני חוטין חייב בחתיכה זו ע"כ וע"ש במגיד משנה:

13הקושר והמתיר. כתבו תוס' ז"ל הקושר והמתיר צ"ע אי מחייב במתיר שלא ע"מ לקשור או לא ומדלא תני ליה כדקתני מוחק ע"מ לכתוב אין לדקדק דה"נ לא קתני סותר ע"מ לבנות ובפ' במה מדליקין בהדיא אמרינן דבעינן ע"מ לבנות והא דלא תני ליה במתיר ובסותר משום דבכל שהוא מיחייב לא איצטריך למתנייה והתם נמי לא תני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות וכן נמי במכבה בעינן ע"מ להבעיר ובכל שהוא מיחייב ע"כ. ועיין ג"כ בדבריהם ז"ל שם פרק במה מדליקין (שבת דף ל"א) וכן ג"כ כתב הרמב"ם ז"ל שם רפי"ב סי' י"ב דמכבה או מבעיר הוי בכל שהוא. וכתב הרא"ש ז"ל מה שנסתפק ר"י אי בעינן מתיר ע"מ לקשור או לא יראה דלא מיחייב אלא דומיא דהואי במשכן מתיר קשר של קימא ע"מ לקשור קשר של קיימא כעין צדי חלזון ע"כ. וכתוב בב"י א"ח סוף סימן שי"ז ונראה דלא איירי אלא לענין חיוב חטאת אבל מדרבנן אסור להתיר אפי' שלא ע"מ לקשור ע"כ:

14הצד צבי. גמ' ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה חומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה:

15והשוחטו. אע"ג דכל שוחט מקלקל פירשו תוס' בשם ר"ת ז"ל בפ' האורג (שבת דף ק"ו) דכיון דשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאו מידי אבר מן החי חייב ע"כ. ובירושלמי ר"ש בן לקיש אמר לית כאן שחיטה תולדות חבורה היא ולמה תנינתה עמהון אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון:

16המפשיטו. כדי לעשות קמיעין. וכן המולחו והמעבדו שיעורו כדי לעשות קמיע כדאיתא בפרק המוציא דף ע"ט ודלא כר' שמעון דאמר בפרק הבונה (שבת דף ק"ג) דהמעבד אינו חייב עד שיעבד את כל העור. וכן המוחק שיעורו כדי לעשות קמיע וכן ג"כ המחתכו:

17הכותב שתי אותיות [הג"ה ס"א אותות וכן בכל המסכת יש במקום אותיות אותות ה"ר יהוסף ז"ל.]. והמוחק וכו'. נראה דהכא שייך למיתני כתיבה ומחיקה דאיירי במלאכת תיקון העור ואחר כך עושהו קלף אם חפץ לכתוב בו:

18המבעיר. נלע"ד דמדמני להבערה בכלל אבות מלאכות ש"מ דס"ל לתנא דידן דהבערה לחלק יצאת כר"נ ודלא כר' יוסי דס"ל ללאו יצאת דהכי דקדקו רש"י ותוס' ז"ל לפרש אברייתא דמייתי בפסחים פ"ק דף ה' ע"ב. עוד נלע"ד דהא דלא קתני המבעיר והמכבה כדקתני הקושר והמתיר הבונה והסותר משום דבמכבה בעינן ע"מ להבעיר כמו שכתבתי בשם תוס' ז"ל אע"פ שהם ז"ל כתבו וז"ל דלא שייך למידק בהא דמכבה ומבעיר כמו שמדייק התלמוד גבי חורש וזורע כמו שכתבתי לעיל בשמם ז"ל. בפ' ר"ע ז"ל מכה בפטיש הוא גמר מלאכה וכו' אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל וכתב עליו הר"ן ז"ל ולא מיחזור כו' אלא עיקרן של דברים כפי' ר"ח ז"ל שפי' שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה וכה"ג אע"ג דלא הויא מלאכה מצד עצמה מיחייב בה משום גמר מלאכה ע"כ:

19והמוציא מרשות לרשות. והקשה הר"ן ז"ל וא"ת ואמאי לא חשיב נמי מעביר ד' אמות ברה"ר וי"ל משום דמעביר תולדה דמוציא הוא לפי שד' אמות של אדם רשותו הן ומי שמוציא חוץ לד' אמות ה"ל מוציא מרשות לרשות וכי אמרינן לקמן בפ' הזורק דמעביר ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי לה היינו לחייב בה משום מוציא ומש"ה עונשין עליה הואיל ונסמכה לתורה שבכתב הא לאו הכי לא מיחייב עליה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני. וא"ת עוד למה לא שנו מושיט מרה"י לרה"י ורשות הרבים באמצע דמיחייב כדאיתא לקמן בפ' הזורק כבר הקשו זה בירושלמי דגרסינן התם למה לא תנינן הושטה עמהון ר' שמעון בשם ריב"ל ר' יודן בשם רבי יתר עליהן הושטה ולמה לא תנינן הושטה עמהון שכל המלאכות יש להן תולדה וזו אין לה תולדה ומדלא חשו לאקשויי הכי בגמ' דילן מסתברא דס"ל דאף הושטה בכלל המוציא מרשות לרשות היא כיון שאינו מתחייב עליה אלא מפני שרה"ר בינתים ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל מדקתני המוציא מרשות לרשות ולא קתני המוציא לרה"ר ש"מ דאפי מרה"ר לרה"י וא"ת ומ"ש דתני תולדה בהוצאה ולא תני שום תולדה בכל שאר אבות וי"ל דבכל שאר תולדות אם היה רוצה לשנותם היה צריך להאריך בלשונו אבל הכנסה דקרויה הוצאה כוללה עמה בקוצר עכ"ל ז"ל ברפ"ק דמכלתין. ומצאתי כתוב בפי' לה"ר יהונתן ז"ל כת"י וז"ל והמוציא מרשות לרשות מרה"י לרה"ר כדאשכחן במשכן נקרא מלאכה כשהיו מוציאין נדבתן מרשותן ומביאים אותם לרה"ר למחנה לויה שהיא מחנה משה שהיה רשות לכל ישראל לעמוד שם יומם ולילה ולבא לפניו לדין ולשאול איסור והיתר וכל ספקותיהן וקאמר להו משה לישראל איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כלומר שלא יוציאו מרשותם עוד נדבה להביא למחנה לויה כדכתיב ויכלא העם מהביא נמצא שקורא הוצאה מלאכה אע"פ שאין בה טורח מרובה שיש מישראל שהיה מתנדב עלה של זהב או גרגיר למלאכת המשכן וקא קרי ליה מלאכה ה"נ כשנכתב בשבת לא תעשה כל מלאכה הוצאה בכלל מלאכה היא והכנסה תולדה לה וכן זורק ד' אמות ברה"ר או מעביר ד' אמות ברה"ר ע"כ:

20אלה אבות מלאכות גרסי' ומלת הרי נמחקה. ותנא תנא אלו למעוטי שאם עשה תולדותיהן עמהן דאינו מביא עליהן חטאת ודלא כר' אליעזר דמחייב על תולדה במקום אב בכריתות. וכן נראה שפירש הרמב"ם ז"ל אכן דברי ר"ע ז"ל אינן מכוונין בדקדוק:

21חסר אחת. לאפוקי מדר' יהודה דתניא ר' יהודה מוסיף את השובט והמדקדק אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג ופי' רש"י ז"ל דהיינו אורג ממש ול"ד לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח והקשו תוס' ז"ל תימה דממניינא דרישא שמעינן לה וליכא למימר תנא ושייר דהא אלו קתני ומיהו הא ליכא לאקשויי דמאלו דרישא שמעי'. לאפוקי מדר' יהודה דאיכא למימר דלא חשיב אלא מלאכות חשובות אבל שובט ומדקדק אע"ג דמלאכות הן לא קתני להו משום דאינם מבוררות כ"כ וכה"ג משני בפ"ק דקדושין גבי אלו מעניקין להם דבר שיש לו קצבה קתני דבר שאין לו קצבה לא קתני עכ"ל ז"ל. ובירושלמי דמכלתין פרק הזורק תני בשם ר' יודא זרק ד' אמות ברה"ר חייב ר' יודא עבד ד' אמות ברה"ר מלאכה בפני עצמה על דעתיה דר' יודא מ' מלאכות אינון ונתניון לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עמא מודו בהון ע"כ. בלשון אחרון לפירוש הרב ר"ע ז"ל דקאמר שם יותר מארבעים חטאות חסר אחת דכולהו וכו' כך צריך להיות. ותמהתי שמצאתי כתוב בספר לבוש החור ריש סימן תק"ו וז"ל ומדידה אב מלאכה היא ע"כ וצ"ע מנין לו שאפי' אם היא תולדה אני מסתפק ואפשר שהוא תולדה דבונה כשמשים קמח ע"ג קמח בכוונה כדי למלאות המדה גדושה או מחוקה: