מלאכת שלמה על משנה שביעית ז:א

1כלל גדול וכו'. בשבת שם נותן טעם אמאי תני כלל גדול ובשבת ר"פ כלל גדול הארכתי ע"ש. ואעפ"כ אעתיק פה פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל בשבת פ' כלל גדול מפרש טעמא הא דתני הכא כלל גדול משום דגדול עונשו ממעשר דאילו קדושת שביעית דהיינו דאין עושין בפירותיה סחורה ואין משנין דבר מדרך תשמישו ולא להפסד ולא למלוגמא איתי' בין גבי מאכל אדם בין גבי מאכל בהמה כדתנן הכא ובפרקין דלקמן למעוטי מעשר דלא נהיג אלא באוכלי אדם ומש"ה גבי מעשר תני כלל אמרו ולא תני כלל גדול. מאכל אדם ומאכל בהמה. או מאכל בהמה כדפרישית דאפי' באוכלי בהמה נהגא קדושת שביעית כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך וגו' הרי אוכלי אדם ואוכלי בהמה אמורי' כאן. וממין הצובעין {הגה"ה ונלע"ד דגרסי' הַצְבָעִין הצד"י בשב"א וכן הוא בקצת ספרים בלי וי"ו:}. או ממין הצובעין דגם במיני צביעה נהגא קדושת שביעית דילפי' לי' מלכם לכל צרכיכם דכל שלצרכיהן אית להו קדושת שביעית. ואינו מתקיים בארץ {הגה"ה כ' ה"ר יהוסף ז"ל יש ס"א ומתקיים ונ"ל דטעות הוא דהא כל אלו שהוא מזכיר אינם מתקיימין כגון העלים ולקמן השרשים בודאי מתקיימין ע"כ:}. אכולהו קאי אם אינו מתקיים בארץ. יש לו ביעור כשכלה לחיה מן השדה צריך לבער הפירות מן הבית ולשרפן וזמן ביעורן הוא עד שיכלה האחרון שבאותה מדינה לגליל כדיני' וליהודה כדיני' ולעבר הירדן כדיני' כדתנן לקמן בפ' הפיגם ואפי' צבע בגד מקליפי כמון ואגוז שנושרין מאביהן כשיגיע זמן הביעור צריך לשורפו כדתנן בפ' הגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ולדמיו ביעור. וזמן הדמים עד ר"ה של מוצאי שביעית כדתנן לקמן ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה וכן פירשו התוס' בפ"ק דנדה בשמעתא דר' אליעזר ומשום דאינו מתקיים יש לו ביעור כדמפ' טעמא בפ' בא סימן דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול כל זמן שחי' אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית למעוטי הני דכלו להו עכ"ל ז"ל. פי' אבל בסיפא גבי עיקר הלוף וכו' דמתקיים בארץ דלא כלה לחיה מן השדה אתה מאכיל לבהמתך ממה שבבית. וכ' החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל כלל גדול משום דקבעי למתני עוד כלל אחר תני כלל גדול והא דתנן לקמן כלל גדול אמרו בשביעית ולא קבעי למתני עוד כלל אחר נראה משום דלא אשכחן דנקט כלל אחר משום דתנא כלל גדול אלא כלל אחד דהכי נמי אמרי' בשבת משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול אבל למיתני תרי כללי אגב חד דתנא בי' גדול לא אשכחן מש"ה תני בהאיך גדול לאשמועי' דלאו אגב קמא נקטא ע"כ:

2עלי לוף שוטה. ולא תני לוף פקח משום דלוף שוטה אינו מתקיים שנובל בימות החורף ומשמע בעוקצין דמרים הם מאוד ולא מיטמו טומאת אוכלין עד שיכבשום ביין או בחומץ כדתנן התם בפ' בתרא. עולשין מר הוא כך מצאתי כתוב וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' מפרש אי נחית עלייהו שביעית בלא מתיקה או לא:

3נץ חלב. הרמב"ם ז"ל פי' כאן מקדונס עשב ידוע אצל הרופאים ולקמן פ"ח פי' שהוא מחליב:

4וממין הצובעין. פי' רש"י ז"ל. יש להם שביעית שאין עושין סחורה בהם ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל קודם זמן הביעור מותרין הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה ע"כ והתם בגמ' מפ' טעמא דיש במיני צבעים קדושת שביעית משום דבשעת רתיחת היורה כלה השרש וקולט הצבע נמצא דהנאתן ובעורן שוה. פ"א צבע הנאתם ובעורם שוה דהנאתם כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום הילכך חיילא עלייהו קדושת שביעית אבל עצים עיקר הנאתם דהיינו כשנעשים גחלים להסיק בהן תנור לאפות אחר ביעורם הוא ואע"ג דאיכא עצים שמאירים כנר אבוקה והנאתן ובעורן שוה מ"מ סתם עצים להסקה קיימי ואף עצים דמשחן כך הכריחו תוס' לפי' רש"י ז"ל. וכתב בס' יראים סימן קפ"ו וממין הצובעין פי' ולא עפר שצובעין בו שעפר שצובעין בו אין בו קדושת שביעית כדאמרי' בע"ז כל שיש לו עיקר יש לו שביעית שאין לו עיקר אין לו שביעית ע"כ:

5ספיחי אסטיס וקוצה. תני ספיחי לפי שאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעין אלא לסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין ושרש שלהן עיקר ולכל אלו מלבד קדושת שביעי' יש להן ביעור ולדמיהם ביעור כן פי' רש"י ז"ל בפ' כלל גדול. ופי' תוס' ז"ל שם פ' הגוזל קמא ולדמיהן ביעור כגון שלקטן מתחילה לאכילה דיכול למוכרן ויש לשניהם ביעור להן ולדמיהן דפרי עצמו לעולם אסור כדנפקא לן מקדש תהי' לכם ע"כ. וצ"ע אמאי הדר תנא יש להם שביעית וכו' דבשלמא בסיפא שייך למימר דמשום מילתא דר"מ הדר תנא לה ושמא לחזוק הענין וכמו שכתבתי בכיוצא בזה פ"ק דתרומות סי' ו' בשם הרמב"ם ז"ל וע' תי"ט: