מלאכת שלמה על משנה שבועות ז:ו

1אמר לחנוני וכו' ביד פרק עשרים דהלכות מכירה סי' ח' ט' ובטור ח"מ סי' צ"א. בפי' רעז"ל צריך להקדים לשון המתחיל ונתן לו ללשון המתחיל ונתתו באונפלי:

2ישבע בעל הבית. פי' רעז"ל שבועה כעין של תורה ע"כ. וכן נראה פירוש הרמב"ם ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' שבועת היסת והקשו תוס' ז"ל תימא דשבועת היסת לא נתקנה אלא בימי רב נחמן ואמאי נשבע וי"ל דמיירי כגון שלא נתן לו עתה כלום ואומר כבר נתתיו לך קודם שנתת לי הפירות מקודם. [הגה"ה לע"ד צ"ע ושמא ס"ל לתוס' ז"ל דכשאמר לו מקודם נתתי לך הדינר הוי עתה נשבע ונוטל הפירות ומאי דקאמרי בתר הכי ועוד מפרשה ר"ת דמיירי ברישא וכו' ר"ל דכולה מתני' מפרשה מטעם נשבע ונוטל בגוונא אחרינא עיין עוד במה שכתבתי בסמוך]. ועוד מפרשה ר"ת ז"ל דמיירי ברישא שמדד החנוני פירות לכליו של בע"ה ועודם ברשות חנוני ובסיפא נתן בע"ה דינר בחנות ועדיין לא נטלו חנוני והוי חדוש שנוטלין בשבועה וכולה מתני' מיירי בנשבעין ונוטלין עד ואלו נשבעין שלא בטענה וטעמא דנשבעין ונוטלין הואיל ויצאו קצת מחזקת שכנגדם וטעמא דר' יהודה דאין חנוני מודד פירות אא"כ קבל הדינר ולוקח בע"ה בלא שבועה וכן בנתן לו דינר בסיפא א"ר יהודה שצריך ליתן לו הפירות דדרכו ליקח דינר ולמדוד פירות דמיירי בחנוני שאין מקיף עכ"ל ז"ל. וז"ל הר"ן ז"ל בריש פירקין כתב רש"י ז"ל בשלהי פירקין כשנשנית משנה זו עדיין לא תקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תקנוה על כל ואעפ"כ סובר הרב ז"ל דשבועת משנה זו נמי שבועת היסת הוא אלא שלא תקנוה אלא באלו הנשבעין ונוטלין ולבסוף בימי רב נחמן תקנוה אף במנה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום וכולן בטכסיס אחד הן ובלא נקיטת חפץ זהו דעתו ז"ל כאן אבל במסכת גיטין פ' השולח הסכים לדברי הגאונים ז"ל דשבועת המשנה בנקיטת חפץ היא ולישנא דמתני' נמי דייק דשבועת הנוטלין כעין כל הנשבעין שבתורה היא ע"כ. ומתוך מה שכתבנו מוכח דגרסי' נתן לו את הדינר שהיא ריש בבא דסיפא דרישא וכדתנן גבי שלחני בסיפא דסיפא וכן הוא בירושלמי והכי מוכח נמי מבית יוסף שם ח"מ סוף סי' צ"א:

3ר' יהודה אומר וכו' ר' יהודה אסיפא פליג וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט כן נראה שהוא פי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל אמנם רש"י ז"ל פירש ארישא פליג דקתני ישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר ואתא ר' יהודה למימר אין צריך שבועה שאין דרך חנוני המוכר שלא בהקפה ליתן את הפירות עד שיקבל את הדינר ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל הא דלא קאמר ר' יהודה הכא אין דרך חנוני לתת פירות עד שיטול דינר כדאמר גבי שלחני משום דדרך הרבה חנונים להקיף אלא דהכא מיירי באותו שאין דרכו להקיף ולקמן נמי לא שייך למימר כל שהאיסר בידו ידו על העליונה לפי שפעמי' בע"ה נותן איסור בפרוטות והתם לא שייך למימר כל שהאיסו' וכו' לכך תנא לישנא דליכא למטעי ע"כ. והר"ן ז"ל כתב בארך הפירוש שקבל הר"ר זרחיה הלוי ז"ל מאביו ואביו מרבו רב גדול מובהק בפי' משנה זו וגם ביאר פי' הרי"ף ז"ל והא לך כל לשונו הנוגע למשנתנו. אמר לחנוני תן לי בדינר זה פירות וכו' לפי מה שכתב כאן הרי"ף ז"ל ובסוף המסכת בלשון ערבי כולה מתני' מיתוקמא בשהפירות מונחין בר"ה וכדתניא בברייתא בסמוך א"ר יהודה אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין בר"ה ושניהם עוררין עליהם אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המע"ה וכן נמי אידך מתני' דאמר לשלחני תן לי בדינר מעות מיתוקמא נמי בשהמעות מונח בר"ה והאי ישבע בע"ה דקתני היינו שהוא נשבע ונוטל הפירות או המעות המונחים בר"ה דכוליה פירקין בנשבעין ונוטלין איירי והיינו טעמא דשדיוה רבנן לשבועה אבעל הבית ולא אמרו חנוני נשבע ונוטל משום דטענתיה דבע"ה מעלייא טפי מטענתיה דחנוני משום דחנוני גופיה מודה שמכר לו הפירות ואינו תובע ממנו אלא דמיהם ומש"ה בע"ה נשבע ונוטל ולא חנוני וכוליה פירקין בהכי רהיט דמאן דטענתיה מעלייא טפי נשבע ונוטל והיינו טעמא דנגזל משום דטענתיה מעלייא טפי כיון דאידך הטמין והיינו טעמא דנחבל כיון שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול שבכל מקום אנו לוקחין הטענה היפה ומניחין הטענה הגרועה. ובתר הכי אמר נתן לו את הדינר א"ל תן לי את הפירות א"ל נתתים לך והולכתן לתוך ביתך פי' חנוני טוען שמעשה שהיה כך היה שבא אליו בע"ה ואין בידו דינר וא"ל תן לי בדינר פירות ועכשיו אביא לך את הדינר ונתן לו את הפירות והוליכם לתוך ביתו ואח"כ חזר אליו ופרע לו את הדינר ובע"ה טוען לא כי אלא קודם שנתתי הדינר לא לקתתי פירות מעולם ולא נתתי לך הדינר אלא בשביל אלו הפירות שהן מונחים בר"ה וקאמר ת"ק דישבע חנוני שלא נתן בעל הבית הדינר אלא בשביל הפירות שלקח כבר והוליכם לתוך ביתו ונוטל החנוני אלו הפירות שהם בר"ה משום דטענתיה דחנוני מעלייא בהו טפי לפי שלדבריו אין לבעל הבית שום דררא בפירות הללו ובע"ה מודה לחנוני שהן שלו אלא שנתן לו הדינר בשבילם ומשום דטענתיה דחנוני מעלייא טפי אמרו שיהא נשבע ונוטל ופליג ר' יהידה בסיפא ואמר דכי היכא דברישא נשבע בע"ה ונוטל ה"נ בסיפא לפי שאין דרך חנוני להניח פירותיו בר"ה עד שימכרו וכיון שמצינו אותם בר"ה ודאי בע"ה זה קנה אותם ומש"ה נשבע ונוטל והאי דקאמר כל שהפירות בידו אע"פ שאין בידו ממש אפ"ה כיון שאין דרך להניחם בר"ה אלא לאחר מכירה בידו מיקרי ודמיא טענתיה דר' יהודה בהך מתני' לטענתיה דאידך מתני' דקאמר אין דרך שלחני להיות נותן איסר עד שנוטל דינרו והא דלא קאמר בההוא לישנא לפי שאין דרך השלחני לעולם לתת מעות בהקפה ודרך חנוני לפעמים להקיף ומש"ה א"ר יהודה דכיון דהכא חנוני גופיה מודה שלא מכר בהקפה יד בע"ה על העליונה ובין ברישא ובין בסיפא נשבע ונוטל ודקתני בברייתא אבל הפשילם בקופה לאחוריו המע"ה בין שהוא ברשות מוכר או ברשות לוקח והיינו לומר שאין כאן שבועת המשנה כלל ומיהו שבועת היסת יש כאן לבתר דאתקנה רב נחמן ונמצא לפירוש זה ששבועה זו השנויה כאן מן הנשבעין ונוטלין היא. אבל הראב"ד ז"ל כתב דודאי שבועה זו כעין הנשבעין ולא משלמין נגעו בה תדע דהא לא קחשיב לה בריש פירקין בהדי הנך דנשבעין ונוטלין ולי לא קשיא לפי פי' הרי"ף ז"ל משום דל"ד הך נשבע ונוטל לאידך דפירקין דהנהו נשבעין ונוטלין מרשות חברם ואלו אינם נוטלין אלא מר"ה ומש"ה לא ערבינהו בהדייהו אבל הוא ז"ל. [הגה"ה אם דאולי לעיל הוא הראב"ד ז"ל ולא הרז"ה כאן ודאי צריך להיות אבל הרז"ה ז"ל וכו' ותמצא כל ענין לשון זה בהרז"ה ז"ל בצד המרדכי בדף של"ו] כתב כלשון הזה דמתניתין דהכא כעין נשבעין ולא משלמין דאע"ג דקיימא לן מנה לי בידך אין לך בידי כלום פטור הכא תקינו רבנן דלא מיפטר נתבע אלא בשבועה שהרי רגלים לדבר דאבי חנוותא מילי ואבי פתורא חושבנא ור' יהודה מודה להו לרבנן בתרי באבי דסיפא דאיכא בהן תקנת שבועה בחנוני ובשלחני ופליג עלייהו בתרי באבי דרישא דס"ד דליכא גבי בע"ה תקנת שבועה כלל לפי שהשלחנים והחנונים תגרים הם ובקיאים באומנותם ונזהרים שלא יבאו לידו הפסד. ור' יהודה לטעמיה דאמר אין אונאה לתגר מפני שהוא בקי וכך היא הצעה של משנה אמר לו לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו כלומר מדדן לתוך קופתו והפשילן זה לאחוריו א"ל תן לי את הדינר א"ל נתתיו לך ונתתו באינפלי שלך ישבע בעל הבית שהוא הנתבע ולא משלם הואיל ולא הספיק בע"ה להוליכם לביתו ועודן בחנות היו טענותיהן עבוד רבנן תקנתא דלישתבע בע"ה. נתן לו את הדינר וא"ל תן לי את הפירות וכו' ר' יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה כלומר אין כאן תקנת שבועה אלא בזמן שהם עוררין על הפירות שהן מונחין ע"ג קרקע ועומדין להמכר כיון שהם עומדים למכירה הרי הן בחזקת כל אדם אלא מפני שהם קרובין לרשות חנוני יותר מרשות כל אדם ישבע התנוני ויפטר אבל בזמן שהם עוררין על הדמים והפירות ביד בע"ה אין כאן תקנת שבועה כלל אלא בע"ה נפטר שלא בשבועה שאלמלא שהקדים את הדמים לא היה זה מודדם לתוך קופתו ולפי שיש פעמים שהחנוני מוכר בהקפה לא פירש כמו שפירש בשלחני לומר אין דרך חנוני להיות נותן את פירותיו עד שנוטל דמיהם כי רוב חנונים מקיפים אבל כשמוכר שלא בהקפה טעמו וטעם השלחני אחד הוא לפיכך כלל ואמר כל שהפירות בידו ידו על העליונה וללמדך שאם לא היו הפירות צבורים לפני החנוני אף כשעוררין על הפירות אין החנוני נשבע ובהא אפילו רבנן מודו והטעם שוה לשניהם בין לחנוני ובין לשלחני אע"פ שהוציא ר' יהודה דברו בהם בשתי לשונות טעם אחד הוא ובא זה ולימד על זה כל אחד מהם על חברו ומכאן אתה למד פי' הברייתא האמורה על זאת המשנה תניא א"ר יהודה אימתי כלומר אימתי אני מודה שיש תקנת שבועה בזמן שהפירות הן צבורים ומונחין בקרקע ושניהם עוררין עליהם בזו ישבע החנוני אבל הפשילן בקופתו לאחוריו ועוררין על הדמים בזו אני חולק על דברי חכמים שאיני רואה כאן תקנת שבועה אלא המע"ה ואין כאן שבועה כלל ודוגמת אימתי זה שבא לפרש מה שהוא מודה לדברי חכמים ומה שהוא חולק עליהם תמצא בפרק זה דתניא שכיר כל זמן שלא עבר זמנו וכו' א"ר יהודה אימתי בזמן שא"ל תן לי שכרי ומכאן תשובה למי שאמר בכל מקום שא"ר יהודה אימתי לפרש דברי חכמים בא בלא מחלוקת. וראיתי פי' הרי"ף ז"ל ופי' חכמי צרפת ז"ל בהלכה זו ולא ישרו בעיני והפירוש שכתבתי קבלתי מאבא מורי ואבא מורי מרבו רב גדול מובהק בדורו זכר שניהם לברכה ולחיי העולם הבא עכ"ל ז"ל. ופסק רב אלפס ז"ל דהלכה כאימתי דר' יהודה אבל בתוס' משמע דהאי אימתי לחלוק כיון דהוא ברייתא. בפי' רעז"ל צריך להיות לפי שהחנוני עשוי ליתן פירות משום דמרקבו קודם שיקח וכו':