מלאכת שלמה על משנה סוטה ט:יב

1משמתו הנביאים הראשונים תוס' פרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ט) ודר"פ מי שאחזו ודפ' אין מעמידין דף כ"ג ודפ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ד.) ומכאן הוכיחו ז"ל דבבית שני היה שמיר מדקתני משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים משחרב בית המקדש בטל השמיר והיינו בית שני דאי בית ראשון לערבינהו וליתנינהו דמשמתו נביאים הראשונים היינו חרבן הבית כדתניא בגמ' משחרב בית המקדש בטלו אורים ותומים והיינו בית ראשון דחמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון כדאיתיא ביומא ובטל השמיר היינו לאחר בית שני וכן הא דקאמר רשב"ג בגמרא משחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה ומסתמא בבית שני שחרב בימיו איירי תדע דקחשיב נמי ניטלה ברכה מן הפירות ואשכחן בבית שני שהיו הפירות מתברכות בימי שמעון בן שטח שנעשו חטין ככליות של שור הגדול ע"כ. ועוד הביאו ראיה דשמיר היה בבית שני ממעשה דדמא בן נתינה דבפ"ק דקדושין שבקשו ממנו חכמי ישראל אבנים לאפוד שהיה בבית שני ע"ש:

2ופסקו אנשי אמנה אנשים שמאמינים בהקב"ה וסומכין עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון רש"י ז"ל. ובירושלמי א"ר זעירא אנשי אמנה תורה כהדה חד רבי הוה קרי ליה לאחיה בצור והוו צווחין בפרקמטיא אמר לית אנא מבטלא ענתי אין חמי למיתי מיתי הוא ע"כ:

3שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד נבואה על העתיד לבוא אחר חורבן בית שני:

4אין לך יום שאין בו קללה ולא ירד הטל וכו' תנחומא סדר ואתה תצוה מסיים בה רשב"ג גופיה שנאמר ואל זועם בכל יום וכן בירושלמי אבל בתלמודא דידן מייתי לה מקרא דכתיב בבקר תאמר מי יתן ערב שעבר ובערב תאמר מי יתן בקר שעבר ובעי בגמ' אלא עלמא אמאי קא מקיים ומשני אקדושא דסדרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא שכל אחד משני אלה חביב הרבה לפני המקום שיש בכל אחד תלמוד תורה וקדושת השם שמעיקרא לא תקנו סדר קדושה אלא שיהו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט שאומרים קרייתו ותרגימו כל ישראל יחד תלמידים ועמי הארץ והוי דומיא דאגדתא עם הקדיש שלה ומפיק לה מקרא דכתיב ארץ עיפתה כמו אופל וצלמות ולא סדרים ותופע וכו' הא סדרים תופיע מן אופל. וראיתי להעיר ולכתוב הנה במה שהייתי טועה ברוב ימי לומר כי האי דקאמר ואיהא שמיה רבא דאגדתא משמע דוקא לומר קדיש על אגדה ולא על למוד משנה ותלמוד ולכן הייתי נזהר לומר שום אגדה אחר המשנה או אחר ההלכה כדי לומר קדיש אחריה מיד וכמו שנהגו העם ג"כ בסוף כל פרק ופרק מפרקי אבות לומר ר' חנניה בן עקשיא אומר רצה וכו' וכדמשמע מסוף פי' הרמב"ם ז"ל למסכת אבות שכתב שם שנהגו העם לומר ר' חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה וכו' בסיום הפרקים לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על האגדה ע"כ. וכעת מזמן קרוב דקדקתי מלשונו ז"ל בנוסח הקדיש שבסדר תפלה שבסוף ספר אהבה שכתב וז"ל כל עשרה מישראל או יותר שעוסקים בת"ת שבעל פה ואפי' במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה יתגדל וכו' מדקאמ' ואפילו במדרשות וכו' משמע שהוא ז"ל רוצה לפרש דהא דאמרינן ואיהא שמיה רבה דאגדתא ר"ל אפילו איהא שמיה רבא דאגדתא קאי עלמא וכ"ש איהא שמיה דתלמודא ולפי זה חזר בו ממה שפירש בסוף מסכת אבות ובלאו הכי בע"ד קשיא לי אדבריו שכתב שם בסוף מסכת אבות דמי עדיפא משנת ר' חנניא בן עקשיא דמתניתא בסוף מסכת מכות למיקרי יתה אגדה טפי מכל משניות דבפרקי אבות ודוחק לומר שהוא סבר דר' חנניא בן עקשיא אומר וכו' אינה משנה כלל מדלא פירש בה כלום שם בסוף מסכת מכות כך נלע"ד [ עיין מה שהעיר ג"כ הגרי"ב ז"ל בגליון הש"ס כמ"ש הרב המחבר ז"ל ובאמת מה שנדפס פירוש הרמב"ם על פ"ו דמס' אבות הוא מפירוש רש"י ז"ל על המדרש שמואל ובדרך חיים למהר"ל מפראג ז"ל ובזה סרה תמיהתם על הרמב"ם ז"ל ועי' מ"ש ע"ז בריש פ' ש"ח בש"ס החדש שלנו שנדפס בווילנא.]: