מדרש לקח טוב, בראשית יז:יג

1המול ימול. להוציא ערל מהול וגבעוני מהול שאינו כשר למול. ואשה כשרה למול. דקיי"ל כר' יוחנן דאמר אשה מהלה. וכן הלכה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.

2ד"א המול ימול. מילה ופריעה. שמי שמל ולא פרע כאילו לא מל.

3ד"א המול ימול. מילה וציצין המעכבים את המילה. ובשר החופה את רוב העטרה שצריך לימול.

4ד"א המול ימול. להביא הנולד כשהוא מהול. שצריך להטיף ממנו דם ברית. מפני שהערלה כבושה. דברי בית שמאי ובית הילל אומרים אינו צריך. והלכה כבית הילל. והלכתא כרב דאמר הלכה כתנא קמא. דאמר לא נחלקו אלא על נולד כשהוא מהול.

5הלכות מילה. חל יום שמיני של זה שנולד כשהוא מהול להיות בשבת אינו דוחה את השבת שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב"ה אומרים אינו צריך להטיף. והלכה כב"ה. ודחינין ליה עד יום ראשון. תנן במס' שבת ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה. כלל א"ר עקיבה כל מלאכה שאפשר לה להעשות מערב שבת. אינה דוחה את השבת כגון השחזת האיזמל והבאתו. אבל מילה אי אפשר מאתמול ושריא. והלכה כר"ע ולא כר"א. וכי אמרינן דמכשירי מילה לא דחי שבת. קמי מילה. אבל בתר מילה דחי. עושין כל צרכי מילה. מלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליו אספלנית וכמון. אם לא שחק מערב שבת לועס בשניו ונותן. וביום טוב שוחקין לכתחלה סמנין משום דחזי לקדירה ואין עושין לה חלוק למילה בתחלה בשבת. אבל כורך עליה סמרטוט. וכורך על אצבעו ומביא. אפי' מחצר אחרת. דאתי עשה דאית ביה כרת ודחי לא תעשה.

6קטן נימול לשמנה ולתשעה ולעשרה ולאחד עשר ולשנים עשר לא פחות ולא יותר. כיצד כדרכו לשמנה נולד בין השמשות בחול נימול לתשעה מפני הספק. תניא אין מביאין איזמל בשבת. לא דרך רשות הרבים ולא דרך חצירות בלי עירוב. בין השמשות בערב שבת נימול לעשרה. לפי שהשבת הוא יום ט' ואינו דוחה את השבת מספק. ודחינין ליה עד יום ראשון שהוא עשירי. יום טוב שחל להיות אחר השבת. נימול לאחד עשר. לפי שנולד בין השמשות של ערב שבת. והוי שבת ספק תשיעי. ויו"ט שהוא אחר השבת הוי ספק עשירי. ואחר יום טוב ימול שהוא יום אחד עשר. ואם חלו ב' ימים טובים של ראש השנה להיות אחר השבת. הרי נימול בשלישי בשבת שהוא שנים עשר ללידתו. ואם תאמר והלא שני ימים טובים של ראש השנה לא יבא באחד בשבת ובשני בשבת. משום דחיות ולא "א"ד"ו ראש. תשובה משכחת לה בעצרת שנים ימים טובים של אחר השבת. ואם תאמר והלא משנתינו שני ימים טובים של ראש השנה קתני. כך הצעת ההלכה. כי משנתינו קודם תקנת הדחיות נשנית. דמדחינין משום מתיא שלא יבא יום הכפורים בערב שבת או באחד בשבת שני שבתות כאחד. ולא נוכל לחלל אחד מהם. ויהא בזיון למת. לכך תקנו אלו הדחיות. שאם חל יום רביעי ר"ה. יום הכפורים יום ו'. ואם ר"ה יום ו'. יום הכפורים יום א'. ואם ר"ה יום א'. יום הכפורים יום ג'. ולשנה הבאה יום ו'. שאין בין עצרת לעצרת. ואין בין ר"ה לר"ה. אלא ד' ימים בלבד. ואם היה שנה מעוברת. בזמן שמרחשוון וכסליו כסדרן. כי בזמן שהשנה פשוטה. הולכת כסדר. אחד מלא ואחד חסר הם שנ"ד ימים. כי שנים עשר חודש מן שלשים יום. הם שלש מאות וששים יום. הוצא מהם ששה ימים לחדשים ששה החסרים. נשארו שנ"ד. וחמשים שבועות הם ש"נ ימים. נשארו ד' ימים שהן בין ר"ה לר"ה.

7וא"ת היאך תקנו אחרונים תיקון הדחיות חידוש על תיקון הראשונים שהיו מקדשים ע"פ הראייה. בין באחד בשבת בין בד' ובין בו'. בכל עת שהיתה הלבנה נראית. זו תשובתו. כי התורה אמרה אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש (ויקרא כג ב). קריאת קידוש המועדים בישראל תלוים. שאפילו בימי הנביאים לא היו ישראל הולכים אלא אחר קידוש בית דין שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב). כזה ראה וקדש. שאין הדבר תלוי בראיית הלבנה. כי אם בקידוש בית דין. שיהיו בית דין מעיינין בו. ואמרו מקודש מקודש. ואמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תהלים פא ד ה). ללמדך שאחר חוק קביעות החודש היו ישראל הולכים. שאפילו אם לא נראית הלבנה עד מ' יום. תאמר בדעתך שלא היו ישראל מקריבין קרבן מוסף החדש. והתורה אמרה זאת עולת חדש בחדשו (במדבר כח יד). אחר קביעת החודש אתה הולך להקריב קרבנו. ולא אחר ראיית הלבנה. אלא בחדשו בחידוש קביעתו. בין נראה ובין לא נראה. ואעפ"כ מצוה היא לישראל לקדש ע"פ הראייה. כענין העדות שנמסר לעדים להעיד בפיהם. מה שראו בעיניהם. אבל אם לא ראו בעיניהם ושמעו וידעו ונתבררו מפי הרואה ומפי המקבל הממון שאמר קבלתי והודה המקבל לא יעידו העדים. לכך נאמר או ראה או ידע (ויקרא ה א). כך אע"פ שמצוה לקדש ע"פ הראייה אם לא נראה מקדשין אותו על הידועה.

8ומה שחידשו הדחיות משום מתיא. דאמרו רבנן במס' ר"ה בתורה נתחדשו. על תקנת ישראל. וכן מצינו כי חזקיהו מלך יהודה כיתת נחש הנחשת אשר עשה משה. כי בעוד הימים ההם היו ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחשתן (מ"ב יח ד). ראה משה תיקנו להיות לאות בישראל לזכור נסי אלהינו. וכל השנים שעברו מימות משה ועד חזקיהו לא כיתתו אדם לא מלך ולא נביא עד שבא חזקיהו. וכמה ביערו אסא ויהושפט ושאר הצדיקים. מבערי האשרות והבעלים איך לא כיתתו זה הנחש. ועוד כמה עתידות אמר משה רבינו ולא היה יודע כי ישראל עתידין להקטיר לו. ולמה הניחו להיות מכשול לישראל. אלא כך דרך העולם. זה בדורו. וזה בדורו. וכולן המשרתים את אלהינו באמת נקראים עבדיו. ואין דור אחד יכול לתקן כל הדורות. אלא בכל דור ודור שרי ישראל מודיעין לעם ה' דרך ה' ומתקנין ומחדשין ומוסיפין על הראשונים על דרך עבודת אלהינו. הלא תראו כי אנשי כנסת הגדולה אמרו. והעמידו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה. חוץ מן מחצית השקל של כסף הכפורים (נחמיה י לג). וכתיב מצות והוא מצוה אחת. וכך אלו הדחיות תקנת ישראל הם בכל גליות ישראל. להיות שומרים קריאת מועדים כולם ביום אחד כל עם ה'. ולא להיותם אגודות אגודות. זה היום וזה למחר. ויש לי להאריך בזה הענין. אבל עיקרו בענין המועדים. ולא הבאתי כל הדברים פה אלא גררה בעד המשנה שאמרה שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר שבת כו'.

9נשוב על ענין המילה שמילה בזמנה דוחה את השבת. דאתי מק"ו מצרעת. ומה צרעת שדוחה את העבודה. ועבודה דוחה את השבת. מילה דוחה אותה. שאם יש צרעת במילה קוצץ ואינו חושש משום דכתיב השמר בנגע הצרעת (דברים כד ח). דאתי עשה דימול ודוחה השמר שהוא בלאו. שבת שנדחית מפני העבודה. אינו דין שתהא מילה דוחה את השבת. והני מילי בזמנה. אבל שלא בזמנה. אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט.

10ומצוה למצוץ דם המילה. אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ומעברינין ליה.

11קטן שחלה נותנין לו כל שבעה להברותו. ותני לודא יום הבראתו כיום הולדו. ומסקנא עדיף יום הבראתו מיום הולדו. דיום הולדו לא בעינן מעת לעת. ויום הבראתו בעינן מעת לעת. וכן הלכה.

12וקטן המסורבל בבשר. רואין אותו כל זמן שנתקשה ונראה מהול. אינו צריך למול. ואם לאו צריך למול.

13ת"ר המל אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה. ואבי הבן אומר אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. והעומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית. כן תכניסו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. (מו) והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש. על כן בשכר זאת אל חי צוה להציל ידידות שאירנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו ברוך אתה ה' כורת הברית.

14ואלו הפסוקים שאומרים קודם החתימה טעות הוא שצריך לחתום עם אשר שם בבשרנו.

15ת"ר יש יליד בית שנימול לשמנה. ויש יליד בית שנימול לאחד. כיצד לקח שפחה ואח"כ ילדה. זהו יליד בית שנימול לשמנה. יליד בית שנימול לאחד. כגון שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה וילדה. ויש מקנת כסף נימול לשמונה. ויש מקנת כסף נימול לאחד. לשמנה כיצד. לקח מעוברת וילדה. לאחד כיצד. לקח שפחה ולדה עמה כיצד דבעי מהיל ליה. מל ולא טבל כאילו לא מל. והרי הוא כגוי. ומגעו עושה יין נסך המל את הגר אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה. והמברך אומר אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית. שאילמלי דם הברית לא נתקיימו שמים וארץ. שנאמר אם לא בריתי יום ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג כה). וכן המל את העבדים. אומר בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית.

16ומצות מילה לברך מעומד. דילפינן ברכת העומר מן בקמה. וכתיב בעומר וספרתם לכם (ויקרא כג טו). למדנו כל מצוה שנאמר בה לכם. מצותה בקומה. דומיא דברכת העומר. וכתיב במילה המול לכם. וכן בציצית והיו לכם לציצית. וכן בלולב ולקחתם לכם ביום הראשון. א"ר ישמעאל גדולה מילה שנכרתו עליה שלשה עשר בריתות. ומאוסה ערלה שנתגנו הגוים בה. דכתיב כי כל הגוים ערלים (שם ט כה).

17נשוב אל הפרשה יד) וערל זכר אשר לא ימול. א"ר חגי בשם ר' יצחק וכי יש ערל נקבה. אלא ממקום שהוא ניכר אם זכר אם נקבה. משם מוהלין אותו. להוציא ערלת הלב. וערלת האוזן. וערלת שפתים.

18את בריתי הפר. זה המשוך. וכן אמרו רבותינו ז"ל אסור להניח ידיו כנגד פניו של מטה בכניסתו למרחץ. שהוא כופר בבריתו של אברהם אבינו. אלא במקום שיש אנשים או בניו או חתניו ורוצה להצניע עצמו מהם לובש כעין מכנסיים. אבל לכבוש את המילה אסור בכניסתו. אבל ביציאתו מתכסה. כי הא דרבא כי נחית לנהרא זקוף. וכי סליק שחי. וכן רבנן דבי רב אשי. כי נחתי זקיפי וכי סלקי שחי. וגנאי הוא לאדם לרחוץ עם בניו ועם רבו במרחץ. ואם היה רבו צריך לתלמיד מותר.