מדרש לקח טוב, ויקרא ה:כו

1פס'. וכפר עליו הכהן לפני ה'. ונאמר להלן על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה לחייב על כל אחת ואחת כיצד היו חמשה תובעין אותו ואמרו תן לנו פקדון ותשומת יד וגזל שיש לנו בידך. שבועה שאין לכם בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה. ופעמים שאינו חייב אלא על אחת על הרבה תביעות. כיצד היה תובעו ואומר לו תן לי חטים שהפקדתי אצלך אמש ושלפניו שבועה שאין לך בידי כלום אינו חייב אלא חטאת אחת שנאמר על אחת. והוא הדין לחמשה בני אדם. לאשמה בה. פרט לפחות משוה פרוטה. ויתר דברי השבועות מפורשים במסכת שבועות ובתורת כהנים:

2טיכוס חטרי השבועות

3כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע (קהלת י״ב:י״ד)

4כל הנביאים וכל החכמים לא הוסיפו ולא גירעו. ולפי שהיה קהלת חכם ולימד דעת את העם בא לפרש דברי התורה שהרי אמרה תורה למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך ויש צדיקים שבאין להם מקוראות (עי' קדושין ל"ט:) ויש רשעים שאוכלין עולמם שלם בשלוה ובהשקט לפיכך הוצרך לומר כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט. ללמדך שאין שכר המצות בעולם הזה ולא תשלום הרעות כי אם ליום הדין (שנאמר) ועל כל המעשה שם. לכך נאמר כי את כל מעשה כלומר כל מעשה בני אדם האלהים יביא במשפט ליום הדין. על כל נעלם. אמרו חכמים הרג כנה בפני חבירו ונמאס והוא לא ידע שחבירו נמאס בה אפילו בכך יביאנו במשפט. וכן הרק בפני חבירו ונמאס כל שכן על הנעלמות הכתובות בפרשת ויקרא בהעלמת טומאות מקדש וקדשיו ובהעלמת שבועת בטוי ושבועת העדות ושבועת הפקדון ולפי שהיתה הפרשה ארוכה קצרתי הענין בה וכתבתי לענין השבועות ענין לבדה בקיצור שהשבועות להם דרכין כענין ששנינו במסכת שבועות בפרק שלישי שבועות שתים שהן ארבע שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי. שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב. רבי עקיבא אומר אמרו לו היכן מצאנו באוכל כל שהוא שהוא חייב שזה חייב אמר להן היכן מצאנו במדבר ומביא קרבן [שזה] מדבר ומביא קרבן. אלא כשם שנשנית לזו נשנית לזו. לכך קורא להן שתים לפי שאמר הכתוב להרע או להיטיב שתים לשעבר ושתים להבא וכו'. מתניתין וכולם נקראין שבועות בטוי שחייב עליהן קרבן ועכשיו שאין בית המקדש קיים הוא בר מלקות ארבעים. ותנן נשבע חייב וגו' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא חטאת אחת זו היא שבועת בטוי שחייבין על זדונה (כרת) ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. ואמרו רז"ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שנאמר (דברים כ״ה:ג׳) ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך פירוש קרבן עולה ויורד הוא קרבן עשיר כבש ואם אין ידו משנת מביא שתי תורים או שני בני יונה ואם דל הוא מביא עשירית האיפה לכך נאמר עולה ויורד:

5פרק שני

6הוא שבועת שוא ואי זו היא כדתנן נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד האבן שהוא של זהב ועל הזהב שהוא של אבן ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש. נשבע על דבר שאי אפשר לו אם לא ראיתי נחש בקורת בית הבד אם לא ראיתי גמל פורח באויר זו שבועת שוא שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה פטור. שבועת בטוי נוהגת באנשים ובנשים. אמר שמואל כל העונה אמן אחר השבועה כמוציא שבועה מפיו דמי שנאמר (במדבר ה׳:כ״ב) ואמרה האשה אמן אמן. כלומר שאם הדיין השביעו והוא עונה אמן כאלו הוא נשבע בפיו:

7פרק שלישי

8שבועות העדות נוהגת באנשים ולא בנשים שנאמר (דברים י״ט:ט״ו) על פי שני עדים למה לא נאמר שנים אלא שני ללמד גזרה שוה כתיב כאן שני עדים וכתיב להלן (שם) ועמדו שני האנשים מה להלן אנשים אף כאן אנשים. ואע"פ שיש עדות שהנשים כשרות לה כגון נאמנת אשה לומר איש פלוני מת להשיא את אשתו וכן נאמנת להביא גיטה כדי שתנשא. ונאמנת על הבכור לומר זה יצא ראשונה. ונאמנת על עצמה לומר טהורה אני וטמאה. ונאמנת לומר נשביתי וטהורה אני. ושבועת העדות נוהגת ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולים בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד. כיצד אומר לעדים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות וכו' כדתנן בשבועות בפרק שבועת העדות משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה. מצוה אני עליכם בצואה האמורה בתורה. אוסרכם אני באיסור האמור בתורה הרי אלו חייבים. בשמים ובארץ הרי אלו פטורין. באל"ף דל''ת ביו"ד ה"א בשדי בצבאות בחנון ברחום בארך אפים ברב חסד ובכל הכנויים הרי אלו חייבים. והעדות דברי הכל בעמידה. ובעלי דינין בשעת גמר דין בעמידה והדיין בישיבה שנא' (שמות י״ח:י״ג) וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה. דביתהו דרב הונא הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן אמר היכי איעביד. איקום מקמה מסתתמן טענותיה דבעל דינה אי לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר. אמר לשמעיה אפרח בר אוודא. והאמר מר בשעת גמר דין הכל בעמידה בין עדים בין בעלי דין ודיין בישיבה. דיתיב כמאן דשארי מסאניה ואומר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב. ואמר רבא בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל גבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי גביה לא ניזיל. ואי צורבא מרבנן הוא סהדא מותבינן ליה משום דעשה דכבוד תורה עדיף. אמרו חכמים מנין לתלמיד שאמר לו רבו אתה יודע שאם נותנין לי מאה מנה איני בודה מנה יש לי אצל פלוני ואין לי אלא עד אחד לך והצטרף עמו אסור לעשות כן שנאמר (שמות כ״ג:ז׳) מדבר שקר תרחק:

9פרק רביעי

10שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרין ובפסולין בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו אבל לא מפי אחרים. אינו חייב עד שיכפור בו בב"ד דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים בין שכפר בו חייב. וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ומהו חייב על זדונה אשם בכסף שקלים. שבועת הפקדון כיצד אמר לו תן לי פקדון שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי. או שאמר לו אין לך בידי משביעך אני ואומר לו אמן חייב וכולי פירקא דשבועת הפקדון:

11פרק חמישי

12שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה בשוה פרוטה. ואם אין הודאה ממין הטענה פטור. כיצד שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור. שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב. מנה לי בידך אין לך בידי פטור. מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר חייב. מנה לאבי בידך אין לו בידי אלא חמשים דינר פטור מפנישהוא.כמשיב אבדה. מנה לי בידך אמר לו הן. אל תתנהו לי אלא בעדים. למחר אמר לו תנהו לי. נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים. מנה לי בידך אמר לו הין למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור. אין לך בידי חייב. ואלו שאין נשבעין עליהן העבדים והקרקעות השטרות וההקדשות. אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין. כיצד בית מלא מסרתי לך כיס מלא מסרתי לך והוא אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור, זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב. זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות עם הנכסים שאין להם אחריות לישבע עליהן. אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. ואין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש. המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון וכו' ומסקנא מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. אמר שמואל האי מאן דאוזפיה לחבריה אלפא זוזי ומשכין ליה קתא דמגלא עלויהו אבד קתא דמגלא (עלויהו) אבד אלפא זוזי וכו' ואם שוה המשכון שיעור זוזי ומשכנו בשעת הלואתו הרי הוא בחזקת המלוה אבל הראשון כי לזכר ולפקדון נתנו לו. אבל אם משכנו אחר הלואתו הרי הוא בחזקת המלוה אבד המשכון אבדו מעותיו:

13פרק שישי

14כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמים שנאמר (שמות כ״ב:י׳) ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע. ושכיר מאי טעמא תקון רבנן דמשתבע ושקיל משום דבעל הבית טרוד בפועליו ומשום כדי חייו דשכיר. והני מילי שתבעו שכיר בזמנו אבל לאחר זמנו אינו נשבע ונוטל. אמר רב ירמיה בר אבא שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר קצצת לי שתים והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע. שלח להו בזו ישבע בעל הבית ויפסיד שכיר דקציצה ודאי מדכר דכירי אינשי והלכתא מגלגלין שבועה על ידי שבועה. והלכתא אפילו שומר נשבע ואפילו אשת שומר נשבעת. ושאמרו הכמים שכנגדו חשוד על השבועה במאי חשוד. תאנא אפי' בשבועת שוא. והלכתא כר' מאיר דאמר עד חומס פסול לכל העדיות. היו שניהם חשודין הלכתא יחלוקו. ואין אדם מוריש שבועה לבניו דתאני רבי אמי (שם) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים. תנן התם חנוני על פנקסו נשבע. האומר תן לבני חטים כך וכך ולפלוני כך וכך ממון הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נוטלין בלא שבועה. והיתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא שלא אמר לנו אבא שלא מצאנו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. העיד רבי יוחנן בן ברוקה אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש שם עדים שאמר אביו בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע נוטלן שלא בשבועה. אמר רבא מת לוה מלוה נשבע ליורשיו ואפי' מת מלוה יורשי מלוה נשבעין ללוה אבל מת לוה תחלה ואח"כ מת המלוה כבר נתחייב המלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. וכל פירקא דכל הנשבעין דמסכת שבועות. הטוען לחבירו ואומר מנה לי בידך והוא אומר לא היו דברים מעולם ואין לו עדים אין הדין אלא להחרים בלבד. וכן אמר רב נחמן משביעים אותו שבועת היסת, והוא החרם אולי יתפחד ויודה לו. וכן ראוי לגולל ספר תורה לקללות וכל מה שרוצה בעל דינו להפחידו בנדות ובאפר ובשופרות הרשות בידו וכל מי שהוא עובר החרם פסול לעדות ונקרא רשע וחשוד בשבועה נשבע שכנגדו ונוטל. והלכתא המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים. ואם אמר לו הלכו העדים למדינת הים נאמן ובשבועה. אמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ההוא גברא דהוה טעין לחבריה קמי רב חטים ושעורים וכוסמין אמר לו המתן עד שיגלגל עליו ואתה נשבע לו לבסוף. ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך הא שטרא אמר ליה ולא פרעתיך. אמר להו הנהו סטראיה וודאי רוח שלי. אמר רב נחמן איתרע שטרא והלכתא כוותיה והני מילי דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר שטרא אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מגו דיכול למימר ליה לא היו דברים מעולם יכול לומר סטרא נינהו. והלכתא שטר שיש בו עדים כשרים ואע"ג דאיכא תרין קרובין לא פסילי הנך קרובים לשטרא והלכתא עדים הקרובים בין לערב בין למלוה בין ללוה פסולין:

15פרק שביעי

16מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין וכו' (כתובות פ"ט מ"ב). ר"ע אומר ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה והיורשין אין צריכין שבועה והלכה כר"ע. הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובראיה. עד אחד מעיד שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מדרבנן כדי להפיס דעת ב"ח. והלכתא תינוק בן יומו נוחל ומנחיל והלכתא אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה כתובתה והלכתא צריכה שבועה שלא הטמינה ואע"ג דגמרי' במסכת גטין רב לא מגבי לה כתובה לאו מילתא משום דחייש לשבועת שקר מגבינן לה בחזקה שהיא נשבעת על האמת. והדין הזה קודם שנישאת אבל אם נישאת חיישינן שהבעל מיפר שבועתה. והלכתא ערב דכתובה לא משתעבד מ"ט מצות קא עביד ולא מידי חסר. ושבועת היסת שמחרימין ב"ד על הכופר במלוה הוא שאמר שלמה בן דוד (דברי הימים ב ו׳:כ״ב) אם יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו. וחומר בשבועות מכל איסורין שבתורה שאפילו על השוגג מתחייב. ומעשה באשה אחת שהפקיד לה עני אחד בשני בצורת דינר ונתנתו בכד הקמח ושכחה ולשה אותו ונתנתו לעני אחר ונשבעה לו שלא נהנית ממנו ולפי שנהנת דבר מועט כמלוא דינר בצק שאלמלא הדינר היה בצק נכנס במקומו בשעה שנתנה לעני ונתחייבת ומת בנה וכן מפורש במסכת שבועות. ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרת אומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר לו הקב"ה למשה בסיני (שמות כ) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכל עבירות שבתורה נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה וגו' וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב"ד. ולמה משביעין אותו. דאמרי רבנן פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממון לכך משביעין אותו או מחרימין אותו שלא יתבייש או יתפחד מן השבועה וישוב. ופירש רב האי גאון ז"ל שיעור שתי כסף שתות וחצי מן הכסף של ערבייא והם הנקראים תמונית והם כל שמונה כספים בכסף אחד. ובזה סמכנו במאתים כסף מוהר בתולה שהם כ"ח כספים ולאלמנה י"ב כספים וחצי מכ"ד כסף לסלע שתות למקח ואם תקשה אמרו רבותינו (שם כב) ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקיבלו בעלים שבועה שוב אינו משלם אע"פ שהביא עדים והא תנן איכא פקדוני ואמר לו אבד משביעך אני ואמר לו אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל וכו' זה הדין בזמן שלא הודה התובע בפני ב"ד שאין לו עליו לא עדות ולא ראיה אבל אם אמר בעל דינו התובע אין לי עליו עדים ולא ראיה וקיבל שבועתו ולאחר זמן מצא עדים אינה כלום לפי שהלכה כדברי חכמים במסכת סנהדרין ובלבד שלא יהיו העדים במקום אחר או דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחר שזה מביא ראיה וסותר ואפילו נשבע. ויתר דברי ערכי שבועות על ספר דברי הדינים שלם כל אחת ואחת במסכתא נחצבה ונקצבה בעזרת דגול מרבבה:

17פרשת צו את אהרן

18טוב אתה ומטיב למדני חקיך (תהילים קי״ט:ס״ח)

19אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע טוב אתה לכל באי העולם וביותר עם ישראל שאתה טוב ומטיב להם בכל ענין ואתה מלמדם תורתך ומצותיך וחקיך כענין שנא' (ישעיהו מ״ח:י״ז) אני ה' [אלהיך] מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך וכבר הזהיר הקב"ה לישראל על עסק הקרבנות בפרשת ויקרא אם עולה קרבנו ושאר כל הזבחים והעולות והשלמים והמנחות אבל הן צריכין למוד לכך נאמר פרשת צו ללמד תורת העולה תורת החטאת תורת המנחה תורת השלמים: