מדרש שכל טוב, בראשית יט:כג

1השמש יצא על הארץ. כלומר האירה על הארץ:

2ולוט בא צוערה. כלומר לצוער:

3השמש היה יוצא מן המזרח, ולבנה עדיין במערב, והיה יום ששה עשר בניסן, שהוא יום שני של פסח, שנאמר למועד הזה בשנה האחרת (בראשית יז כא), וכתיב למועד אשוב אליך כעת חי' ולשרה בן (שם יח יד), ויצחק נולד בשנה האחרת בפסח, וביקש הקב"ה לשפוט סדום ואת בנותיה בי"ו בניסן, כצאת השמש על הארץ. קודם שקיעת הירח, ובאותו יום שהירח במלואתה ולעיניהם דנם שהן היו עובדין ומשתחוים לשמש ולירח, שלא יאמרו באי העולם קפץ עליהם פתאום ושפטן כשאין אלהיהם בעולם, שאלמלא היו בעולם היו עומדין להם בצרתן, לכך שפטן לעיני השמש והירח:

4יצא. פעמים תמצא במקרא ששמש לשון זכר, כדכתיב השמש יצא, ויזרח לו השמש (בראשית לב לב), כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה' לא), ופעמים בלשון נקיבה, כגון והשמש זרחה על (הארץ) [המים] (מ"ב ג כב), ויהי השמש באה (בראשית טו יז), וכן הירח פעמים לשון זכר, שנאמר שמש (וירח) [ירח] עמד זבולו (חבקוק ג יא), וירח יקר הולך (איוב לא כו), וידום השמש וירח עמד (יהושע י יג), ופעמים לשון נקיבה, כדכתיב צר ואור חשך בעריפיה (ישעי' ה ל), אלא עיקר לשונם לשון זכר, שכך נקראו בתחילתם, את שני המאורות הגדולים (בראשית א טז):