מדרש שכל טוב, ויקרא א:ב

1דבר אל בני ישראל. בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות:

2ואמרת אליהם. לרבות כל האמור בענין כשם שאין סומכות על העולות כך אין סומכות על השלמים:

3אדם. לרבות את הגרים:

4כי יקריב. כלומר עולה נדבה רשות:

5מכם. להוציא את המשומדין:

6קרבן לה'. ולא כתיב לה' קרבן שיקדים הקדישן להקרבתו, ר' שמעון אומר מכאן שלא יזכיר אדם שם שמים לבטלה וקל וחומר ומה על הקדשים אמר הכתוב קרבן לה', ולא הזכיר שם שמים תחלה שמא יעכב ויחזור בדברו, על דבר הרשות על אחת כמה וכמה. ר' יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור סמוך ליו"ד ה"א, שלא יתן [פתחון פה] למינים לרדות, מלשון וירד מים עד ים (תהלים עב ח), כלומר יגברו על ישראל, דאילו נאמר אלהים היו אומרים לע"ז נמי שרי למיקרב:

7מן הבהמה. להוציא את הרובע לאדם, ואת הנרבע מאדם:

8מן הבקר. להוציא את הנעבד:

9ומן הצאן. להוציא את המוקצה להקריבו לע"ז:

10ומן הצאן. להוציא את שנגח ומת, והוא הדין אם נשכו או בעטו או רבץ עליו להמיתו:

11תקריבו. מלמד שעולת נדבה באה משני בני אדם בין של בהמה בין של עוף:

12את קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור, שאעפ"י שהצבור מביאין עולת חובה מביאין עולת נדבה, וממקום שהיחיד מביא שם הצבור מביא, דהיינו בקר וצאן, ואם תאמר מאחר שנאמר מן הבהמה למה לי מן הבקר ומן הצאן, אלא לפי שהחיה בכלל בהמה, דכתיב זאת החיה אשר תאכלו וגו' (ויקרא יא ב), לפיכך פירש, ושמא תאמר אם הביא כשר, חזר וכתב תקריבו, לעכב שלא יביא אלא בקר וצאן: