מדרש תנחומא, נשא כב

1וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, תְּנָאִים עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהֵן בְּמִצְרַיִם, שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיאָן אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיַּעֲשׂוּ מִשְׁכָּן וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם, כְּמַה שֶּׁכָּתוּב, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם (שמות כט, מו) . וְכֵיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, יָרְדָה שְׁכִינָה וְשָׁרְתָה בֵּינֵיהֶם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַיְּמוּ כָּל אוֹתָן הַתְּנָאִים. לְכָךְ כְּתִיב: אֶת הַמִּשְׁכָּן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֵּן עָשָׂה.