מדרש תנחומא, ויגש א

1‎ יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אֵי זֶה הוּא עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, אֵי זֶה הוּא עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָאוֹמֵר הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ וְנָשָׂא וְנָתַן בְּיָד, הֶעָרֵב חַיָּב.

2וּמִי הָיָה זֶה הֶעָרֵב, זֶה יְהוּדָה שֶׁאָמַר תְּנָה אוֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם וְגוֹ' וּקְרָאָהוּ אָסוֹן. מִכָּאן אַתְּ לָמֵד, שֶׁהַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הַשָּׂטָן מְקַטְרְגוֹ.

3אָמַר רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי חֲנִינָא, לְפִי שֶׁשָּׁנִינוּ, עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָם. לָמָּה בִּשְׁעַת לֵידָתָן, שֶׁהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה.

4יָרַד בִּנְיָמִין עִם אֶחָיו וְלָקְחוּ שֶׁבֶר, צִוָּה יוֹסֵף וְנָתְנוּ אֶת הַגָּבִיעַ בְּשַׂקּוֹ. עַד שֶׁלֹּא הִרְחִיקוּ, שָׁלַח אַחֲרֵיהֶן, אָמַר לָהֶם: הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. אָמַר, מִי שֶׁיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, יִהְיֶה לִי עָבֶד. כְּשֶׁנִּמְצָא בְשַקּוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָפַךְ פָּנָיו. וּמִי עָמַד כְּנֶגְדּוֹ, הֶעָרֵב. הֱוֵי, וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה.