מדרש תנחומא, יתרו יב

1‎ וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים, הַכֹּל בְּבַת אֶחָת. מֵמִית וּמְחַיֶּה בְּבַת אֶחָד. מַכֶּה וְרוֹפֵא בְּבַת אֶחָת. עוֹנֶה אִשָּׁה עַל הַמַּשְׁבֵּר, יוֹרְדֵי יַמִּים וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, חֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִין, אֶחָד בַּמִּזְרָח וְאֶחָד בַּמַּעֲרָב, אֶחָד בַּצָּפוֹן וְאֶחָד בַּדָּרוֹם, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע (ישעיה מה, ז) , כָּל אֵלֶּה בְּבַת אֶחָת. עָפָר נֶהְפַּךְ לְאָדָם. וְאָדָם נֶהְפַּךְ לְעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת (עמוס ה, ח) . מַהוּ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת? לִתְחִלָּתוֹ.

2וְאוֹמֵר: וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם (שמות ז, כ) . חָזַר הַדָּם וְנֶהְפַּךְ לְמַיִם. בָּשָׂר חַי נֶהְפַּךְ לְמֵת, חָזַר וְנֶהְפַּךְ הַמֵּת לְחַי. הַמַּטֶּה נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ, הַנָּחָשׁ נֶהְפַּךְ לְמַטֶּה. הַיָּם נֶהְפַּךְ לְיַבָּשָׁה, הַיַּבָּשָׁה נֶהְפְּכָה לְיָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה' שְׁמוֹ (עמוס ה, ח) . לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים.

3מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ. יָכוֹל מְקוֹם הַכָּבוֹד? תַּלְמוּד לוֹמַר: מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ. מַגִּיד, שֶׁהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אֵשׁ, מֵאֵשׁ נִתְּנָה וּבָאֵשׁ נִמְשָׁלָה. מַה דַּרְכָּהּ שֶׁל אֵשׁ? שֶׁאִם קָרַב אָדָם אֶצְלָהּ נִכְוָה, רָחַק מִמֶּנּוּ צָנַן, כָּךְ אֵין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים.