מנחת חינוך י:א

1לאכול וכו'. ער"מ פ"ו מה' חו"מ ובלחם משנה דקדק על הר"מ כיון דפסק כר"י אם כן מוכח מקרא אחר ע"ש על כל פנים אין נ"מ לדינא דפסקינן מצה בזה"ז דאורייתא. ומדסתם הרהמ"ח נראה דמצותה כל הלילה כדעת הר"מ שם וכ"פ גבי פסח ע' ה' ק"פ ועיין בהה"מ הטעם ודעת התוס' לפסוק גבי פסח כראב"ע דוקא עד חצות אם כן גבי מצה נמי ע' פסחים קי"ט ע"ב ובתוס' ובטוש"ע או"ח. ושיעור אכילה הן במצוה הן באיסורים הוא בכזית חוץ מדבר שנתפרש שיעור אחר ויוצא בכא"פ ע' ברכות פכ"מ מפורש והוא שלא ישהה יותר מכא"פ ועיין באו"ח סי' תע"ה במג"א דלכתחלה מצוה לאכול כזית בב"א ובדיעבד יצא בכא"פ וע' פע"פ ברייתא אכלן חצאין יצא ובלבד וכו' נראה דוקא בדיעבד וגם נחשב שם דמאי ולכתחלה ודאי לא יקח דמאי וגם מבואר דבלא מתכוין יצא ולכתחלה צ"כ אף למ"ד מצות אצ"כ והברייתא לענין מרור מתניא מכל מקום אין חילוק בזה למצה או לשאר מ"ע ועיין תוס' פסחים ל"ה ע"ב מסופק שם ר"י אי יוצאין בדמאי לכתחלה או דוקא בדיעבד ע"ש הטעם דמצה הוה לחם עוני ואפשר במרור דוקא דיעבד ואין כאן מקומו. ועי' בת"ה מביא ראיה לד"ז מדברי המרדכי ע"ש. וכבר כתבתי לעיל דדעת האחרונים דאכילת מצוה שוה לאכילת איסור ואם אכל מצה שלכד"א לא יצא עמ"ל וא"כ גם הדינים המבוארים פי"ד מהמ"א שוים ואם אכל כזית בין השינים אין מצטרף לכזית אבל בין החניכים מצטרף דהנאת גרון הוא וכן אם אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל אותו ח"ז יצא דנהנה גרונו בכזית כמבואר לענין איסור (ובלבד שלא נמאס עיין תוס' מנחות ות"י יומא ומובא כ"פ בח"ז) ואם אין לו כזית אם מצוה לאכול פחות מכשיעור כמו שח"ש אסור מן התורה כן יהי' קצת מצוה בח"ש הבאתי לעיל דדעת קצת אחרונים דמצוה איכא אפילו בח"ש וא"צ לכפול הדברים.

2ואם בלע מצה עש"ס ור"מ מפורש דיצא דהוי דר"א ואם כרכן בסיב ובלען ל"י דהסיב מפסיק בין המצה לגרון ודוקא בסיב שאינו אוכל אבל אם כרך באוכל יצא דמין במינו אינו חוצץ וכ"פ הר"מ פ"ג מה' אבות הטומאה לענין נבלת עוף טהור ועיין כאן בר"מ דאם בלע מצה ומרור כא' ידי מצה יצא שהמרור טפילה למצה וכתב הרב המגיד דהר"מ נותן טעם אמאי ל"ה ככרך סיב ע"כ כתב דמרור טפילה למצה ולא הוי הפסק ועלח"מ כתב אף דלא יצא ידי מרור מכל מקום הוי מעין המצוה והוא טפל. ואיני מבין למה הוצרך הר"מ לזה הטעם תפ"ל כמבואר שם דמין במינו אינו חוצץ וסיב הוא א"מ אם כן באמת לאו דוקא מרור אלא אפילו מאכל אחר אם כרך להמצה ג"כ יצא ועיין פרי חדש כ' בהא דבלע מצה ומרור ז"ל משמע אף אם כרך מצה במרור מכל מקום יצא ול"ד מרור אלא אפילו כרך במאכל אחר וראי' מתוספתא וכו' ופסק הר"מ פ"ג מהאה"ט ותמהני איך לא ראה ד' הרב המגיד דמבואר מדבריו ד"ז כאן דמרור אינו מפסיק. וגם כתב דוקא מרור דהוי כטפילה למצה נראה דמאכל אחר מפסיק אך מכל מקום ד' הר"מ צ"ע מהתם כמ"ש ע"ש ועמ"ל פי"ד מהמ"א מפלפל לענין איסור אם כרכו בסיב. ואם אכל מצה של מצוה עם דבר הרשות אם אכל רק כזית אם אכל עם מינו כגון מצה של נכרים לא יצא דהרשות מבטל המצוה ע' זבחים ע"ח והבאתי לעיל מצות אכילת הפסח ואם אכל עם אינו מינו אין הרשות מבטל למצוה להסוברים טכ"ע מן התורה ואם אכל עם מרור רשות איידי דמרירי מבטל תמיד אך עם מרור דמצוה רשאי לאכול דאין מצות מבטלות זא"ז ע"ש בזבחים ופסחים. ובזה"ז דמרור דרבנן אסור לאכול ביחד כיון דהוי רק דרבנן הו"ל כרשות נגד מצוה דאורייתא ומבטלת המצוה אך בבלע מצה ומרור יי"ח מצה ואין המרור מבטל כיון דלא לעסו א"מ ומבואר באורך שם בש"ס וראשונים ואו"ח תע"ה ולעיל בח"ז.

3וא"י ידי מצה אלא בחמשת המינים המבוארים במשנה חטים שעורים כוסמין ש"ש ושיפון ובשאר מינים א"י ולא נקרא לחם בשום מקום בחלה ובחדש כי ילפינן ממצה וכאן ילפינן מל"ת חמץ שבעת ימים את שבא לידי חימוץ אבל כל המינים חוץ מה' אינם באים לידי חימוץ כלל ע' פסחים ל"ה. ולכאורה נראה פשוט דאם לקח מצה מה' מינים מקצת מזה ומקצת מזה עד שהשלימו לכזית הן קודם אפייה ונאפה ביחד והן שנאפה כל א' בפ"ע ולקח חתיכה מזו ומזו מצטרפין לכזית דאמאי לא. הן אמת דבמשנה פ"א דחלה מבואר דה' מינים אלו מצטרפין זע"ז וחייבים בחלה אם כן חזינן כל היכי דמצטרף מפורש להדיא במשנה וכאן אין מפורש דמצטרפין אפשר א"מ. אך משם א"ר דשם ה"א כיון דהוא מין בא"מ אינו מצטרף דבאמת בנשוך אין מצטרפין לענין חלה רק בבלול ע"ש ועיין תוס' פסחים ומנחות והוא מהירושלמי ע"ש אבל כאן אמאי לא יצטרפו אך במנחות ע' מבואר ג"כ שם משנה הנ"ל וג"כ לענין חלה וע"ש ברש"י ותוס' ואח"ז מבואר ברייתא התבואה והקמחין והבצקות מצטרפין למאי הלכתא א"ר כהנא לענין חדש וח"א לענין חמץ וח"א לענין טומאת אוכלין חזינן כ"ה דמצטרפין תנינא בהדיא דמצטרפין ואי לא תנא להו לא ידעינן. אך באמת בברייתא לא מיירי מה' מינים רק תבואות קמחין ובצקות מצטרפין וע"ש ברש"י דאשמועינן דחיטים מחמיצים. וגם לענין טומאת אוכלין יש רבותא ע"ש אבל כאן אין רבותא. והר"מ פי"ד מהמ"א ה"ה כ' וז"ל חמשת מיני תבואה וקמחין שלהם והבציקות שלהם הכל מצטרפין לכזית בין לאיסור חמץ בין לאיסור חדש בין לענין חו"מ עכ"ל ולשון הש"ס התבואה והקמחים וכו' נראה דאשמועינן דהתבואה והקמח והבצק מצטרפין ביחד ומלשון הר"מ שכ' ה' מיני תבואה והקמחים שלהם וכו' נראה דגם זה משמיענו דה' מינים מצטרפין זע"ז אם כן כיון דדין זה צורך להודיענו וכאן אינו מבואר אין מצטרפין. והנה במשנה דפסחים ל"ט במצות מרור תני אלו ירקות וכו' ומצטרפין לכזית ופרש"י אם אין לו זית ממין א' רק ממין זה ח"ז [ומ"א ח"ז] מצטרפין הרי דהמשנה השמיענו במרור דמצטרפין וכאן גבי מצה אינו מבואר כלל ועיין ברע"ב על הא דמצטרפין לכזית ז"ל לצאת ידי מרור וה"ה בה' מיני דגן מצטרפין לכזית לצאת י"ח מצה ואתרווייהו קאי הרי שהרגיש בזה וכ' דאתרווייהו קאי אך מאין הוציא זה, ובפירוש המשנה להר"מ לא נזכר כלום ובחיבורו פ"ו בדיני מצה לא זכר שר דבר. ובדיני מרור ספ"ז כתב אם אכל מחמשתם יצא ואי ס"ל כפי' הרע"ב הו"ל לפרש גם בדיני מצה ועיין ברכות ל"ז ע"ב ליקט מכולן כזית אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בה י"ח בפסח ופי' התוס' דקאי אה' מינים וכן פירשו שם תר"י דה"א דוקא כזית ממין א' חייב ויוצא אשמועינן הברייתא דמצטרפין אם כן ודאי לכאורה קשה על הר"מ שהשמיטו ולענין חמץ מביא ד"ז פי"ד ממ"א ולענין מצה השמיטו. אך י"ל דהר"מ מפרש כפירש"י דליקט מכולן על כל המנחות קאי ואף שהתוס' ותר"י הקשו על דבריו כל קושיא יש לה תירוץ.

4והאי דינא דמצטרפין לענין חמץ הוציא הר"מ ממנחות גבי תבואה וע"ש בכ"מ וכיון דבכ"מ מפורש בש"ס ד"ז וכאן אינו מבואר להדיא וכן הר"מ ובטוא"ח סי' תנ"ג לא הוזכר מזה ובסי' תע"ג גבי מרור הביא ד"ז והוא פלא על הפוסקים הנ"ל איך סתמו דבריהם ע"כ צ"ע אם אכל מה' מינים ע"י צירוף אם יצא. ולא ראיתי לשום א' מהמחברים שיתעוררו בזה וכגון דא צריכה רבה. והנה כאן על משנה דאלו דברים יוצאים החטים וכו' מבואר בש"ס כוסמין מין חטים ש"ש מין שעורים פירש"י לענין תרומה מתניא ובתוס' כתבו לענין חלה. וכתב הר"נ דא"א לומר לענין לצאת י"ח מצה קאמר דהא מבואר בברכות ומנחות ע"ה דאם ליקט מכולן כזית יי"ח מצה והאי ליקט מכולן ע"כ אה' מינים קאי דאי אמנחות ל"ש אי חמץ הוא עכ"ל והיינו כשיטת התוס' פכ"מ על כל פנים חזינן דכל חילי' דמצטרפין למצה היא מהך ברייתא אם כן לשיטת רש"י וכ"פ רב האי גאון דאמנחות קאי. אם כן אין ראיה לדין זה ולא ידעינן כלל דאפשר באמת כיון דלא נתבאר בהדיא כמו גבי מרור אפשר דאינו מצטרף. ובמנחות ע' במשנה החטים והשעורים וכו' הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפים זע"ז ואסורים בחדש ובברייתא תני עלה כוסמין מין חיטין ש"ש וכו' פירש"י לענין חלה מתניא והא דתני לה הכא משום דהמשנה איירי בחלה וקתני ומצטרפין וכו' ע"כ תנא לפרושי עכ"ל. והוצרך רש"י ז"ל לפרש למה מביא שם ברייתא זו ופירש כיון דהמשנה איירי בחלה וכאן בפסחים דהמשנה לא איירי כלל לא בתרומה ולא בחלה רק לענין חובת מצה ורש"י פי' דהברייתא הוא לענין תרומה ולא הוי קשיא לי' כלל למה מביא זה כאן כיון דאין נ"מ כלל כאן רק לענין תרומה. ובתוס' מנחות שם ד"ה תנא כתבו ג"כ דלא נוכל לומר לענין מצה מתניא הא קתני בברייתא ליקט מכולן וכו' ומכולן היינו מה' מינים דאי מכל חמש מנחות הא באות מצה ע"ש. אם כן חזינן דכל חילי' דהנהו ראשונים מברייתא דליקט וכו' הא לא"ה לא ידעינן דאפשר באמת אין מצטרפים. וא"כ לרש"י והגאון דבמנחות מיירי לא מוכח כלל ד"ז דמינים מצטרפין ונפל ד"ז ברבוותא. ולפי זה צ"ע מאוד על רש"י כיון דד"ז אינו מבואר בברייתא אם כן אמאי לא פירש כאן כפשוטו דהברייתא מפרש המשנה דלענין מצה ג"כ הדין דאינו מצטרף אלא מב"מ כמו חלה אם אינו בלול אבל כל ה' מינים אין מצטרפין לכזית. ואפשר דרש"י הדר מפירושו שפי' בברכות הברייתא לענין מנחות ופי' גם כן כדברי התוס'. וע' מנחות דע"ה דהתוס' מביאים בשם פי' הקונטרס דליקט מכולן קאי על ה' מינים ונמי מוכח דהדר בי' כמ"ש. אבל הר"מ ודאי אם היה מפרש הברייתא כפירוש התוס' דלענין ה' מינים קאי וכיון דהברייתא צריכה להשמיענו ד"ז. אם כן איך השמיט הר"מ ד"ז מה דמפורש בברייתא ולענין חמץ בהמ"א כ' דמצטרפין וכן לענין מרור ובמצה לא כתב דבר מזה וצ"ע מאוד. ע"כ אפ"ל לרה"ג ולהר"מ ורש"י ברכות ד"ז אין מפורש וי"ל דאין מצטרפין. ולהכי הובאה ברייתא זו דכוסמין מין חטים על הך משנה לאורויי זה דדוקא מב"מ דילפינן לחם לחם מצה מחלה. ע' מנחות ובפסחים דכמה ענינים למדים מצה מחלה מג"ש לחם לחם. ע"כ אפשר לד"ז נמי ילפינן דאין מצטרף אלא מב"מ כמו חלה והיינו בנילוש ונאפה כ"א לבדו דאי בבלול גם לענין חלה מצטרף כמבואר בתוס' אבל גבי מצה אם כ"א נאפה לבד ולקח מכולן כזית אפשר דאינו מצטרף רק באותן מינים שמצטרפין לגבי חלה ע' בשו"ע ה' חלה בסי' שכ"ד. ולכאורה אם הי' הדבר כן הי' ליה להר"מ לפרש זה אך אפשר דסתמא כפירושו כיון דבכ"מ שמצטרף כתב בפירוש דמצטרף ע"כ כאן דסתם ממילא מוכח דאינו מצטרף. אך על כל פנים הי' ליה להר"מ לפרש דדינו כמו בחלה דמב"מ מצטרף ובשא"מ אינו מצטרף. וכעת אני נבוך בזה ובעזה"י נראה דהוא הערה חדשה ולא ראיתי שדברו מזה ואינו עולה על זכרוני כלל אם דיברו מזה הראשונים או האחרונים ובאתי רק לעורר.

5וראיתי להר"נ במשנה דאלו ירקות כתב ג"כ כדברי הרע"ב דמצטרפין לכזית ה"ה במצה והא דלא תנן לעיל כן דפשיטא לי' מן התורה לא יצטרפו אבל גבי מרור אפשר דמבטלת ע"ש. ולא ידעתי היאך הוא מלתא דפשיטא כל כך כיון דלשיטתו לעיל דברייתא משמיענו זאת דליקט מכולן אם כן לא היה אצל התנאים מלתא דפשיטא והר"נ כתב בלשון נ"ל. ואפשר לשיטתו דסובר דהברייתא סוברת כך ורוצה להשוות המשנה לברייתא אבל לרה"ג דהברייתא מיירי בענין אחר וד"ז דמצטרפין א"מ כלל אם כן אפשר נקטה המשנה דוקא גבי מצה אין מצטרפין. וגם מהגמ' דפי' על המשנה דכוסמין מין חטין נראה כן דדוחק דמביא אטו חלה ותרומה מה דלא נזכר כאן כלל אלא הא דמביא כאן דנ"מ לענין מצה ובמצה ג"כ דינא הכי דילפינן מחלה דלכ"ע ילפינן זה מזה. ע"כ ד"ז צ"ע לפע"ד להקל במצות עשה וכל הפוסקים סתמו דבריהם ומביאים כלשון המשנה והם ה"ל לפרש ד"ז כמו הר"ן והרע"ב שהרגישו בזה וצ"ע.

6והנה דקדק הרהמ"ח וכ' לאכול לחם מצה היינו דצריך שיהא לחם ואם אין נקרא לחם א"י. ואיזו שאינו נקרא כל שאינו מברך המוציא וברכת המזון זה אינו נקרא לחם ולא הוי לחם נמי לענין מצה ע' ברכות סוגיא דחביצה דמקשה שם על ר"י דס"ל פרורין שאין בהם לחם כזית אין מברכים המוציא מהאי דליקט מכולן כזית דיי"ח מצה ואי לאו לחם הוא לענין המוציא היאך הוי לחם לענין מצה. וע"כ כיון דהוי לחם לענין מצה אם כן הוי לחם נמי לענין המוציא אם כן לדידן כל היכי דל"ה לחם לענין המוציא ל"ה לחם לענין מצה דאי הוי לחם לענין מצה הוי גם כן לחם לענין המוציא וע' סי' קס"ח באו"ח סי"ד איזה לא נקרא לחם וכגון חלוט דממעטינן מלחם עפי' רש"י ותוס' באריכות. ודע דאף דאם ל"ה לחם לענין המוציא ל"ה לחם לענין מצה דאי הוי לענין מצה הוי נמי לחם לענין המוציא כמבואר בסוגיא שהבאתי מכל מקום דוקא אם לא הוי לחם בשום ענין לגבי המוציא בודאי ל"ה לחם לענין מצה אכן אם הוי פעם לחם לענין המוציא כגון פת הבאה בכיסנין דאם קבע סעודתו מברך המוציא אם כן הוי לחם לענין מצה. ול"א כיון דבלא קבע ל"ה לחם אם כן ל"ה לחם לענין מצה. ז"א דמבואר שם בדל"ח האי כובא דארעא מברכין מיני מזונות מר זוטרא קבע סעודתו ובריך המוציא וג' ברכות ואמר מר בר ר"א ואדם יוצא בה י"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה. וכ"פ הר"מ פ"ג מהלכות ברכות דכובא דארעא היינו שנאפת ע"ג קרקע מברכין עליו במ"מ ואם קבע סעודתו מברך המוציא ופ"ו מה' חו"מ פסק דאם נאפה ע"ג קרקע יי"ח מצה ע"ש חזינן אף דהוי לחם לענין מצה מכל מקום לא מקרי לחם לענין המוציא רק בקבע עליו אבל על כל פנים בקבע עליו ודאי דין לחם יש לו כיון דהוי לחם לענין מצה ע"כ יש לו דין לחם מן התורה אם כן לענין המוציא נמי רק דסגי אם יהיה לו דין לחם בקבע לענין המוציא ובלא קבע אין לו דין לחם ומכל מקום הוי לחם לענין מצה וגם לענין המוציא בקבע. ועיין בטוא"ח סי' קע"ח גבי כובא דארעא בב"י שם דכתב דהטור סובר דכובא דארעא אפילו לא קבע מברכין המוציא ומר בר"א חולק אהאומרים דוקא קבע כי באמת אדם יי"ח בפסח אם כן נקרא לחם לענין המוציא אפילו לא קבע ע"ש. אבל אין כן דעת הר"מ כמ"ש וע"ש דהב"י תמה על הטור ונ"ל לדוחק דמר בר"א יחלוק ע"ש. והנלע"ד הטעם לזה דלענין מצה נקרא לחם ולענין המוציא אינו אלא בקבע דבאמת גבי מצה מה דהוי לחם אינו אלא בקבע אף שאינו אוכל אלא כזית מכל מקום כיון דמצוה לאכול כזית המצוה קבעה והוא מבואר להדיא בטור סימן תרל"ט דאע"פ שמותר לאכול אכילת ארעי חוץ לסוכה והיינו כביצה והוא יותר מכזית מכל מקום בלילה הראשונה כיון דמצוה לאכול כזית הו"ל קבע ואסור לאכול כזית חוץ לסוכה ע"ש בב"י אם כן ה"נ בליל ראשון של פסח הכזית מצה של מצוה אין לך קבע גדול מזה ע"ש בב"י הסברא חוץ ממה שאפשר לומר דסעודת יום טוב קובעת כמו למעשר. אך סעודות שבת ויו"ט אינו אלא דרבנן ואין כאן מקומו אבל המצוה קובעת מן התורה כמבואר בטור שם אם כן עשו חכמינו זכרונם לברכה ג"כ דין לחם לענין המוציא בקבע אבל בלא קבע לא. אבל מה שאפילו בקבע אינו דינו כלחם לענין המוציא ודאי לגבי מצה גם כן אין דינו כלחם דאי לגבי מצה דינו כלחם ע"כ דינו לענין המוציא בקבע ג"כ לחם דלענין מצה צריך לחם ע"כ צריך ג"כ בודאי לענין המוציא אך בקבע כמו מצה. ולפי זה י"ל דאם אכל כובא דארעא ליל ראשון של פסח לצאת י"ח או בליל ראשון של סוכות אף דאינו אוכל רק כזית מכל מקום מברך עליו המוציא וג' ברכות דע"י מצות התורה נעשה קבע כמש"ל. ויוצא לנו עוד מזה דכל פת הבאה בכסנין אף על פי דאין מברכין המוציא מכל מקום יוצא י"ח בפסח כיון דבקבע מברכין המוציא באמת הוי לחם לענין מצה וגם לענין המוציא בקבע עס"י קס"ח דיני פת הבאה בכסנין.

7ובזה מיושב מה שהקשה המג"א סי' קס"ח סקט"ז על המחבר שפירש בדעת הר"מ שפת הבאה בכיסנין הוי אם עירב בה דבש. והקשה המג"א הא משמע מדברי הר"מ החו"מ שכתב זה הכלל אם אין מברכין ברכת המזון אין יוצאין י"ח מצה וכ"מ בגמרא ברכות (כמש"ל מהא דמקשה מהברייתא לר"י דחביצה) והר"מ פ"ז מהחו"מ כתב דמצה שלשה במ"פ יי"ח מצה וכיון שיי"ח מצה ע"כ הוי לחם לענין המוציא ואיך פסק דאם נילושה במ"פ הוי פת הב"כ ובמקומות הנ"ל משמע כ"ה דהוי לחם לענין מצה הוי לחם לענין המוציא ע"ש. ובאמת ל"ק כלל כמ"ש דכ"ה דהוי לחם לענין מצה הוי לחם לענין המוציא בקבע עליו כמ"ש הר"מ להדיא פ"ג דכובא דארעא מברכין במ"מ ובקבע מברכין המוציא וכאן פ"י מחו"מ כתב דיוצאין י"ח מצה כמר בר"א. ותמהתי מאוד ממאור עינינו איך נעלם ממנו ד' הר"מ דסובר בפירוש דאע"ג דיי"ח מכל מקום מברכין במ"מ אם לא בקבע וגם עיסה שנילושה במ"פ נמי יי"ח מצה ובקבע מברכין המוציא ואם לאו במ"מ והוא אמת בעזה"י. עוד הקשה המג"א סי' קפ"ח בהא דמבואר שם דאם שכח יעלה ויבא ביום טוב צריך לחזור ולברך ובר"ח א"צ הטעם דאי בעי לא אכיל אף דאסור להתענות בר"ח מכל מקום אין חיוב לאכול פת וביו"ט צריך לאכול פת ע"כ צריך לחזור. והק' הראשונים אם כן דביום טוב צריך לאכול פת מאי חילוק יש בין לילה הראשונה ליום ותירצו ביום יוכל לאכול מצה עשירה ובלילה ראשונה א"י במצה עשירה רק במצה עניה אם כן ע"כ דמברכין המוציא וברכת המזון במצה עשירה דאל"ה אם כן כיון דיוצאין להר"מ במצה של מ"פ בלילה אם כן ביום נמי ויאכל מצה עשירה ויוצא בזה וא"צ לברך ברכת המזון ולמה צריך לחזור בשכח להזכיר ביו"ט. וגם זה לק"מ כי בודאי החיוב ביום טוב לאכול פת או אפילו פת הב"כ כגון מצה עשירה אבל על כל פנים הרבה דיהיה קביעות סעודה ובפחות מזה לא יצא אם כן צריך לחזור וא"כ לפמ"ש נ"מ ג"כ אם אכל בליל פסח אפילו כזית כיון דהוי קבע דהמצוה קובעת מן התורה וחייבו לברך המוציא וברכת המזון אם כן אם שכח מעין המאורע צריך לחזור. הכלל לפמ"ש דודאי היכא דהוי לחם לענין מצה ודאי הוי לחם לענין המוציא אך בקבע והטעם נהי דמה"ת הוי לחם מכל מקום ברכה הוא רק דרבנן והם אמרו דבדלא קבע א"צ אע"ג דהוי לחם וכן ברכת המזון כיון דאם אינו שבע אינו אלא דרבנן אם כן הם אמרו בפהב"כ וכדומה דאם לא קבע אינו חייב בברכת המזון אבל זה אין תלוי בחבירו כלל דאפילו אם מברכין במ"מ ומעין ג' מכל מקום הוה לחם לענין מצה כמו כובא דארעא שמבואר להדיא כן בר"מ כמ"ש אך על כל פנים דין לחם יש לו בקבע עליו וה"ל כמו מצה דהוי קביעות מחמת המצוה. גם מ"ש המג"א שם דכאן מיירי בחלב ושמן ודבש דגם לגבי מצה א"י לשיטת הר"מ ע"ש. א"י מה ענין זה לזה דהטעם דהו"ל מצה עשירה ונתמעט מעוני אבל מכל מקום לחם הוי והעיקר כמ"ש דבאמת הוי לחם לענין מצה. אך חכמינו זכרונם לברכה לענין המוציא אמרו היכי דלא קבע א"צ ובקבע כיון דגבי מצה הו"ל קבע מחמת המצוה הוי לחם אם כן בקבע הו"ל לחם לענין המוציא. אך מה שקשה מדברי הגמרא דמקשה לר"י מהא דליקט דיי"ח מצה אף שאין בפירורין כזית ור"י סובר דמברכין במ"מ וכיון דהוי לחם לענין מצה למה ל"ה לחם לענין המוציא. ולדעת הר"מ אף דהוי לחם לענין מצה מכל מקום מברכין במ"מ בלא קבע כבר הרגיש בקושיא זו גם הלחם משנה ע"ש מה שתירץ. ולענ"ד ל"ק כיון דר"י אמר סתמא דמברכין במ"מ ולא אמר דאם קבע מברכין המוציא נראה דסובר אף בקבע ל"ה לחם כמו גבי כובא דארעא דמבואר להדיא דאם קבע מברכין המוציא וכן גבי פת הבאה בכיסנין מבואר להדיא אבל מדברי ר"י נראה דאפילו קבע אם כן מקשה שפיר כיון דהוי לחם לענין מצה ע"כ מיקרי לחם על כל פנים בקבע כמו מצה דמיקרי לחם מן התורה ומצה הוי כמו קבע וכן באמת להלכה לפי מה שמסקי שם דתלוי בתוריית' דנהמא ואם אין לו תורייתא דנהמא מברכין במ"מ הוא אפילו בקבע וכ"נ מד' הר"מ פ"ג דדוק' גבי כובא דארעא ופהב"כ דמביא ד"ז דבקבע מברכין המוציא אבל בדינים אלו דחביצה סתם הדברים וכ"מ להדיא במג"א שם סקכ"ח דהנהו דינים דחביצה ל"מ קבע כנלע"ד נכון וברור שוב פקחתי עיני וראיתי בפרי מגדים שם הרגיש על המג"א ותמה עליו מהא דכובא דארעא וממצה עשירה ונהנתי שכוונתי לד' אך לא ביאר כמ"ש.

8והעולה לדינא ג"כ דאם אכל בליל פסח כזית טרוקנין היינו כובא דארעא או פהב"כ דיוצא או בליל א' של סוכות שאכל בסוכה פת כזה אף שלא קבע רק אכל כזית מכל מקום מברך המוציא וברכת המזון דהמצוה קובעת והוי כקבע ולדברינו יום טוב ביום חמור מליל פסח וסוכות דבלילות הללו די בכזית ויצא גם חיוב יום טוב דהחיוב ביום טוב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון כיון דחייב לברך ברכת המזון אבל ביום טוב אחר או ביום כיון דנראה מהש"ס דהחיוב ביום טוב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון אם כן אם אוכל פהב"כ צריך לאכול כדי קביעות ובלאו הכי אינו חייב בברכת המזון ובגמ' שם מבואר דלא סגי דלא אכל דבר שחייב בברכת המזון ואי"ה במצות ברכת המזון נאריך בזה לברר היטב. והנה כמה מינים דמיקרי לחם מכל מקום איי"ח מצה מטעמים אחרים כאשר יבואר אי"ה והנה מצה מבושלת אף דהם פרוסות כזית דמבואר בסי' קפ"ח דמברכין המוציא אף בלא קבע דלא נפיק מתורת לחם מכל מקום איי"ח מצה דבעינן טעם מצה וליכא והוא בש"ס ובר"מ כאן ובש"ע ואם היא מצה שרוי' יוצא בה אם אינה נימוחה ודוקא בנשרה מעט שיש בה תורייתא דנהמא אבל אם נשרה הרבה שעבר תורייתא דנהמא צריך שיהי' בפרוסה כזית דאז מיקרי לחם לענין המוציא אבל בפרורין שאין בהם כזית דאינו לחם לענין המוציא אף בקבע אם כן בודאי אינו נקרא לחם לענין מצה עס"י קס"ח סי"א וי"ב ומג"א שם ואם נשרה ביין עמג"א סי' תס"ב. ומצה שהמח' וגמעה אי יי"ח ע' פסחי' וחולין דמקשה שם בחולין בשלמא גבי מצה לחם עוני כתיב והאי לאו לחם עוני הוא וע"ש בתוס' דכתבו דה"ה דהו"מ למימר אכילה כתיב בה יע"ש וע' פסחים ל"ה שפרש"י בד"ה דאאיי"ח דלאו דרך אכילה אכיל לי' עכ"ל נראה מטעם דהוי שלא כד"א וקצ"ע אמאי לא מפרש כמבואר להדיא בגמר' דלאו לחם הוא ובפרט דלפ"ז מ"ש גבי חמץ דחייב וצע"ק. ומצה שבישלה דא"י אי דוק' בכ"ר או כ"ש עמג"א סי' תס"א ונלע"ד כיון דמצה שבישלה א"י מתורת לחם רק מכל מקום א"י י"ח דגזירת הכתוב הוא דבעינן טעם מצה אם נתערב מצה שבישלה חד בתרי במצה כשרה אף דבכה"ג בטל ברוב מכל מקום כאן אם אכל מכולם כזית או מא' מהם א"י י"ח נהי דבטל ונהפך מאיסור להיות היתר וכן לענין מצוה כגון בסכך פסול ע' ריש ה' סוכה מכל מקום כאן ל"ש זה נהי דהוי מצה כשרה מכל מקום לית בה טעם מצה ולזה ל"ש ביטול דמ"מ אין לה טעם מצה ומטעם זה אם נתערב חתיכת חמץ במצה נהי דבטל מתורת חמץ דגזירת הכתוב דהאיסור נהפך להיות היתר מכל מקום ל"ש לומר דנהפך להיות לו טעם [מצה] וא"כ איי"ח בלילה הראשונה דטעם מצה בעינן וזה נ"ב בס"ד. ודוקא מצה כזו דפסול מחמת שאין לה טעם מצה אבל מצה שפסול מטעם אחר כגון שלא הי' לה שימור לשם מכל מקום וכדומה ודאי בטל ברוב ויוצאין ידי מצה ופשוט.

9ומצה שנילושה במי פירות דעת הר"מ דיי"ח ולא מקרי מצה עשירה רק בד' משקין יין שמן חלב ודבש אבל בשאר מ"פ מיקרי מצה עניה וע"ש בהה"מ מביא בשם י"א דוקא עם מעט מים אבל בלא מים כלל א"י כיון דאינו מחמיץ א"י ידי מצה דכתיב לא תאכל חמץ כמבואר בש"ס גבי חוץ מה' מינים דא"י ע"ש וכתב הרב המגיד דנכון הוא ואל יקשה לך כיון דרוב פוסקים סוברים דמ"פ עם מים הוי נוקשה ולדעת הסוברים דנוקשה הוא מדרבנן אם כן מן התורה אינו בא לידי חימוץ והיאך יוצאין בה כבר האריכו האחרונים דתרי גוונא ח"נ יש ואפילו מאן דס"ל ח"נ הוי דרבנן דוקא באותם השנויים במשנה אבל מ"פ עם מים סוברים כולם דאסור מן התורה דנלמד ממנחות עיין בספריהם והד' עתיקין. ומכל מקום אני מפקפק בזה דאפ"ל כיון דמצה איתקש דאיי"ח מצה רק מה דמחייב משום חמץ אפ"ל דאיי"ח מצה אלא אם בא לידי חימוץ גמור שחייבין עליו כרת אבל אם אין בא לידי חימוץ כזה רק לחמץ שיש בה לאו לא מיקרי בא לידי חמץ ואיי"ח מצה ומ"פ עם מים אין חייבין כרת כמבואר להדיא עיסה הנילושה ביין אין חייבין על חימוצה כרת ומיירי עם מים לשיטות אלו וא"ע רק בלאו אם כן אפשר איי"ח מצה ויש קצת ראי' לזה ע"ש בגמר' מביא ברייתא דריב"נ סובר דאורז ודוחן אסור לבשל מפני שקרוב להחמיץ ואיבעיא להו מפני שקרוב להחמיץ היינו דקדים ומחמיץ א"ד שקרוב להחמיץ וחמץ גמור לא הוי ופשטינן דריב"נ אומר אורז מין דגן הוא וחייבין על חמוצו כרת ואדם יי"ח מצה ש"מ דקדים ומחמיץ. והנה בבריית' קמייתא אוסר ריב"נ באורז ודוחן ובברייתא שני' אינו מזכיר אלא לאורז ולא דוחן וצ"ל דבאמת לבשל אסור באורז ובדוחן דבאים לידי חימוץ רק לענין חיוב כרת ס"ל דרק אורז חייבים על חימוצו כרת אבל דוחן לא אף על פי דמזכיר שניהם ואומר שקרוב להחמיץ ואיפשיטא היינו שקדים ומחמיץ מכל מקום נהי דקדים ומחמיץ מכל מקום הא כדאיתא והא כדאיתא דאורז קדים ומחמיץ חימוץ גמור אבל דוחן קדים ומחמיץ ורק חמץ שאינו גמור על כל פנים לבשל אסור באורז ודוחן אם כן סובר דאורז ודוחן הם חמץ ובברייתא סובר דאורז מין דגן הוא וחייבים על חימוצו כרת ואדם יי"ח בפסח ולא הזכיר [דוחן] נראה דס"ל דאורז הוא חמץ גמור וחייבי' על חמוצו כרת ויי"ח מצה אבל דוחן נהי דהוי [חמץ] כמבוא' דאוסר בדוחן ע"ש מכל מקום אינו חמץ גמור וא"ח על חמוצו כרת ואיי"ח מצה ג"כ דאי ס"ל דא"ח על חמוצו אבל יוצא ידי מצה הו"ל לחלק בזה בין אורז ובין דוחן ובאמת כיון דאוסר בדוחן אמאי א"י עכצ"ל דההיקש הוא דאיי"ח מצה רק אם חייבים על חימוצו כרת אבל הדרא קושיא זו לדוכתא דאפילו ע"י תערובות מים לא יהי' ראוי לצאת וע' צל"ח כ' ג"כ כד' דריב"נ אוסר בדוחן ג"כ ע"ש ואני ישבתי שם סוגית הש"ס כמין חומר ואין רצוני להאריך כאן ובר מן דין אפילו בלא ראי' מנלן להקל במצות עשה דאורייתא דלמא א"י במצה אלא אם בא לידי חמץ גמור ואין להוכיח מדממעטינן מלחם עוני עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ל"ל לחם עוני תפ"ל דלא יוכל להחמיץ חמץ גמור ז"א דהתור' מיעטה רוב מים והיין הוא מיעוט דבכה"ג יכול לבא לידי חימוץ גמור ע' באחרונים דדוקא רוב מ"פ עם מיעוט מים הוי נוקשה אבל רוב מים הוי חמץ גמור ומכל מקום הוי מצה עשירה רק במעט דמעט כמו חלות תודה ע' מג"א ואחרונים אבל במעט מים דל"ה חמץ שיש בה כרת לא שמעינן דיוצא בה י"ח מצה ולומר דהיש מי שכתב שהביא הרב המגיד כוונתו דיהי' רוב מים ועיקר הרבותא דבשאר מ"פ לא מיקרי מצה עשירה לא משמע מדבריהם כן וגם סתמו מאוד הדברים אבל העיקר נלע"ד כתי' הלחם משנה ואטעים דבריו קצת וכי מבואר בתורה דא"י ידי מצה אם לא שיכול להחמיץ לאחר הלישה רק גזירת הכתוב דהמצה יהי' מדבר שיכול להיות בשום פעם [חמץ] ע"כ א"י חוץ מחמשת המינים דמשכחת לה שיהא חמץ אם נתחמץ בעודם חטים או בעת שהי' קמח אם כן שפיר מיקרי כל שחייב עליו משום בל תאכל חמץ דברים הבאים לידי חימוץ אף שאחר לישה אינו בא לידי חימוץ מ"ד לאחר אפילו אינו בא לידי חימוץ ולא איכפת לן והעיקר הוא שמצה הי' יכול לבא לידי חימוץ בשום פעם ותי' זה נכון מאוד ועיין מגן אברהם סי' תכ"ד סק"א לענין סובין אף אם נאמר דאינו מחמיץ מכל מקום יי"ח מצה כיון דהוא ממין הבא לידי חימוץ וסברא זו צריכה ראי' וגם המג"א כתב דרך אפשר ובסי' תע"א סותר דברי עצמו וע"ש בדג"מ אבל תי' הלחם משנה נכון בסברא ותמהני על המג"א סי' תע"א שלא הביא ד' הרב המגיד כאן ע"ש שוב ראיתי להרמב"ן במלחמות פכ"ש דעתו ג"כ כדעת היש מי שכ' שהביא הרב המגיד דבלא מים א"צ למעט מחמת מצה עשירה דאינו בא לידי חימוץ וע"ש שכתב דאא"ל ממין הבא לידי חימוץ וע"ש עוד שהקשה תפ"ל דבעי שימור בשעת לישה ואפיה וזה א"צ שימור כיון דאינו מחמיץ ע"ש מבואר מדבריו דשימור דקודם לישה ל"מ אף דבשעת לישה א"צ שימור מכל מקום שימור הקודם ל"מ ויתבאר אי"ה לקמן ועבב"י סי' תס"ב כתב דכל הפוסקים חולקים על הר"מ וסוברים דבכל המשקים הוי מצה עשירה ואיי"ח מצה ע"ש ובד' משקים גם הר"מ סובר דא"י ומ"פ אפילו עם מים הרבה יותר ממ"פ דבא לידי חמץ גמור כמש"ל מכל מקום א"י דהוי מצה עשירה אלא אם כן הוי מעט דמעט כמו גבי חלות תודה שמבואר בגמרא עמג"א אבל אם הרוב מ"פ אפשר בלאו הכי ל"י לאותן השיטות שהבאתי לעיל דלא קרינן ל"ת חמץ רק בחמץ גמור שחייבין כרת וזה הוי רק בלאו אבל ברוב מים הוי חמץ גמור ומכל מקום א"י מחמת מצה עשירה ומכאן ראי' לדבריהם דהוי חמץ גמור ברוב מים כמש"ל מש"ס דפסחים וערא"ש פסחים בסוגיא שם שכתב לדעת הרי"ף אפילו מ"פ עם מים אינו מחמיץ והקשה עליו מהא דמנחת נסכים דמבואר במנחות דמרבה לחימוץ אף דמ"פ אינו מחמיץ מכל מקום מגבלה במים וכשרה חזינן דהוי חמץ ולפמ"ש דברוב מים לכ"ע ס"ל דהוי חמץ גמור אם כן מרבה מנחת נסכים אף דאיכא רוב מים אף דל"ש כי יש הרבה שמן מכל מקום משכחת לה בהי' מים הרוב ע"כ מרבה דעובר על לאו גבי מנחות.

10ועצל"ח הקשה לדעת הרי"ף כמו שסובר הרמב"ן דאם אינו מחמיץ אפילו עם מים אם כן ל"ל קרא מחמת מצה עשירה תפ"ל דלא בא לידי חימוץ וכתיב ל"ת עליו חמץ כסברת הרמב"ן לעיל ונמי ל"ק דאפילו ברוב מים דשייך חימוץ אפילו לשיטת הרי"ף מכל מקום אתמעט מחמת דהוי מצה עשירה ומצה עשירה הוי במיעוט מ"פ אפילו מעט דמעט כמ"ש ואין כאן מקומו להאריך בפרטי הענינים. ודוקא אם נתן מ"פ במצה קודם אפיה הוי מצה עשירה אבל אם נתן עליו מ"פ לאחר אפיה ל"ה מצה עשירה ע' השגות הראב"ד פ"ו ה"ח דהתוספתא מיירי שתיבלה משנאפית ועיין פרי חדש תנ"ה הסביר לזה וכתב שכ"מ בתו' פסחים ועיין מגן אברהם סי' תס"א דמצה שרוי' אף דיוצאין בה דוקא אם שרי' במים אבל לא ביין וכ' דכ"מ מלשון הרי"ף והר"מ והרא"ש ובאמת מלשון הרי"ף והרא"ש שכתבו דזקן או חולה מרככין במים משמע כן דבמ"פ לא אבל בר"מ לא מצאתי משמעות לזה ומ"ש דמבטל טעם א"י מנ"ל דזה הוי כמצה עשירה ולשיטות אלו דמצה אפיה אינו מזיק אם כן מה איסור יש בזה אך אם אין בהם כזית בפרורין יצא מתורת פת אפילו במים עסי' קס"ח והבאנו לעיל ועשעה"מ מפלפל ומביא קושיא מהא דמקשינן בש"ס על חלות תודה ורקיקי נזיר ל"ל טעמים המבוארים שם תפ"ל דהו"ל מצה עשירה ומשני רביעית הוא מתחלקת וכו' הא בלאו הכי רקיקין היו מושחין אותו אחר אפיה ע' מנחות ור"מ אם כן לא הו"ל מצה עשירה אפילו בשמן הרבה ע"ש שכתב דהקושיא היא מחלות תודה ע"ש ואפ"ל דחילוק יש אם המצות הם צונן ומושחין אח"כ לא הו"ל מצה עשירה דאין הטעם נכנס בתוכם כ"כ אבל כשהם רותחין כיון דבולעים אם כן אפשר דהו"ל מצה עשירה דבולעים הרבה וניכר הטעם וכמדומה לי שראיתי חילוק זה באיזה ספר ונשכח ממני מקומו: