מנחת חינוך קמח:א

1שלא נאכל כו'. עיין ר"מ פ"ו מהמ"א ובטוש"ע יו"ד מסי' ס"ה עד סי' פ' וכבר ידעת כי הנהוג בזה"ז והאריכו המפורשים אין דרכי להאריך רק בקיצור. האוכל כזית מדם בהמה חי' או עוף בין טהורים בין טמאים עוברים בלאו הזה ושאר מיני דם הן דם אדם או דם דגים וחגבים או שקצים ורמשים א"ח עליהם משום לאו זה ובטהורים הדם נאכל כגון דם דגים וחגבי' הטהורי' ובטמאי' הדם כדין החלב שלהם דהוא כבשרן דהוא מתמצית גופן והיוצא מן הטמא טמא ויבואר במקומו אבל משום לאו דדם אינו נוהג אלא בג' מינים אלו היינו בהמה חי' ועוף בין טהורים בין טמאים. ודם האדם אף על פי שדעת הר"מ פ"ב מה' הנ"ל שבשר אדם אסור בעשה מכל מקום גזירת הכתוב דהדם מותר לגמרי ואינו כדין היוצא מן הטמא עמ"מ שם ואין כאן מקומו. ויש שני מיני דמים דם הנפש שהנפש יוצאת ויש דם האברים ודם התמצית שאין הנפש יוצאת בו ועל דם הנפש חייבה התורה כרת וחטאת אבל על דם התמצית א"ח כרת וחטאת רק הוא לאו וחייב מלקות ככל הלאוין. והנה הרבה לאוין נאמרו בדם ודרשינן כולהו וחלוקין הדמים בעונש כמ"ש מכל מקום הכל נכלל ואין נחשבים אלא ללאו א' ומוני המצות הר"מ והרהמ"ח ושאר מוני המצות אין מונים אלא לאו א' שלא לאכול דם וא"כ כיון שהם כולם שם א' פשוט דמצטרפין לקל שבשניהם כגון אם אכל ח"ז דם הנפש וח"ז דם התמצית מצטרף לכזית ולוקין אבל לא לענין חטאת אך למלקות מצטרף דגם דם הנפש חייב מלקות ככל ח"כ דלוקין ונחשב בפ' אלו הן הלוקין ובר"מ פרק י"ט מסנהדרין ומצטרפין כיון שהם מש"א כמבואר במעילה ובר"מ כאן פי"ד וכ"ה להדיא במהרלב"ח מובא בלחם משנה כאן בה"ו ד"ה הלב כו' וז"פ. והנה דם הנפש שחייבים עליו כרת מבואר במשנה פ"ה דכריתות דם שחיטה דם נחירה דם עיקור דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבים עליו וכתבו התוס' דם עיקור י"מ דם שנעקרו הסימנים ממקום חיבורן אבל קשה כיון שאינה מתה ע"י כך והל"מ שתהא פסולה אם כן דמה אינה בכרת שאין הנשמה יוצאה בו. לכן צ"ל דם משחיטה שהיתה לאחר עיקור עכ"ל. ולכאורה קשה מאי חידוש הוא כיון דהוא דם שחיטה אף על פי דהסימנים עקורין מכל מקום כיון דהוא כבהמ' חי' אך מגזירת הכתוב ל"מ שחיטה אם כן בודאי דם השחיט' הוא ובד"ה דם הקזה כ' דה"ה דם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן ג"כ דם שהנשמ' תלוי' בו אלא אצטריך למתני גבי הקזה כו' ועיין בש"ס שם דם קלוח הוי דם שהנשמה תלוי בו והר"מ כ' כאן אין חייבי' כו' אלא על דם השחיטה ונחיר' והתזת הראש כ"ז שיש בהם אדמימות או דם הקזה כ"ז שמקלח הנה השמיט דם עיקור ונראה דהולך לשיטתו פ"ז מה"ש דדעתו כדעת בה"ג דעיקור סימנים אינו טרפה וצ"ל דוקא שחיטה אחר עיקור כמ"ש התוס' וא"כ נכלל במ"ש דם שחיטה והתזת הראש אף על פי שלא נזכר במשנה כ' הר"מ דהוא פשוט. וגם גבי ד"ש ונחירה כ' כ"ז שיש בו אדמימות וא"צ דם שהנשמה יוצאה בו כיון דהוא במקום שהנשמה יוצאה בו דלא כהתוס' רק גבי דם הקזה בעינן דם קלוח היינו דם שהנשמה יוצאת בו אבל לא בד"ש ונחיר' והתה"ר וכ"כ בלח"מ. והרהמ"ח כאן כ' ג"כ כלשון הר"מ.

2עוד יש דם הנפש היינו דם הלב ושיטו' הר"מ והרהמ"ח דדם הכנוס בתוך הלב הוי דם הנפש ודם המתכנס בשעת שחיט' ללב אינו דם הנפש רק דם האיברים וזה לפי גירסתו בש"ס ולפי זה יש ג' מיני דמים בלב דם הכנוס ודם המתכנס בשעת שחיט' ודם המובלע בבשרו ויש גי' אחרות עברש"י דדם המתכנס בשעת שחיטה הוי דם הנפש וח"כ ודם המובלע בבשרו ה"ל דם האברי' ועפמ"ג יו"ד סע"ב במ"ז. ושאר הדמים חוץ מאלו כגון דם התמצית ודם כל האברים הם רק בלאו וחייבי' מלקות ולא כרת וחטאת ודם הנבלע בכבד מחלוקת הפוסקים יש סוברים דלוקין כמו כל דם האיברי' וכ"ה כאן בר"מ וכ"ד הרב' מראשונים. ויש סוברי' דם הכבד רק מדרבנן מהש"ס דאסר לן דמא שרא לן כבדא. ע' באחרונים ליו"ד סי' ע"ג. ודמים אלו שמלחם או בישלם דעת הרבה ראשונים דאינו אסור מן התורה ודעת רש"י דאסור מן התורה ודעת הר"מ אינו ברור עי' במ"מ ובלחם משנה דנראה דעת הר"מ דעובר על דם שבישלו ומלחו הוי כבישול. ואימת נקרא מליח עפמ"ג פתיחה לה' מליחה ובפר"ח וכו"פ. וכאן נראה מדברי הרהמ"ח דדם שבשלו עובר כמ"ש ולפיכך הרוצה לאכול כו' והרא"ה בבה"ב דעתו דא"ע עי' בדברי המ"פ אכול דבש כו'. ודם האיברים כ"ז שלא פי' רוב ראשוני' ס"ל דמותר כ"ז שלא פי' ומותר לאכול בשר חי וכ"ד הרהמ"ח כאן אבל בר"מ כאן מבואר דאסור לאכול בשר חי רק ע"י מליחה או חליטה ודעת הרב המגיד כן בה"ט דהר"מ סובר אפילו בלא פי' אסור היינו רק מדרבנן ע"ש. והכסף משנה חילק לדעת הר"מ בין דם שעתיד לפרוש אסור אפילו בלא פי' אך בחלטו כיון דאינו עתיד לפרוש מודה הר"מ דדם שלא פי' מותר ע"ש. ודם היוצא ע"י כבישה מעל"ע מסתפק בפרי מגדים בפתיחה שם די"ל כבוש כמבושל וא"ע להסוברים כן א"ד דאינו אלא מפליט ומבליע ודעתו נוטה דלא הוי כמבושל ואסור מן התורה עס"י ק"ה ובח"ד סי' ע' מביא בשם או"ה דדם הכבוש אינו אלא מדרבנן דא"ר להקרבה שמעורב בו מים. ולכאורה קשה הא דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר לזריק' כמבואר בפ' התערובו' ובר"מ פ"ח מפסה"מ. אך באמת מבואר שם דדוקא בנפל מים לדם אבל אם נפל דם לתוך המים ראשון ראשון בטל וזה הוי דם שנפל למים. והנה בגוף הדבר יש לחקור אם יש חילוק בין נפל בב"א או זה אחר זה אך אין כאן מקומו ובגמרא משמע דבכ"ע מים שנפל לתוך הדם בטל וא"ר לזריקה. אך תמי' לי אם נא' דדם הנתערב במים כיון דא"ר להקרבה א"ח משום דם אם כן מאי מקשה הש"ס פסחים שיטה דחזקי' והרי דם דרחמנא אמר לא תאכל ותנן אלו ואלו מתערבין באמה כו' ונמכרים לגננין וקשיא לר"א דאמר כ"ה דכתיב לא יאכל כו' וכאן גבי דם מבואר דנמכר משמע דמותר בהנאה. ומאי קושיא כיון דמתערבין באמה היינו אמת המים שהי' בעזרה ע"פ ת"נ אם כן כיון דנתערב במים פקע איסור דם ע"כ מותר בהנא' דאין כאן איסור דם מוכח דבכ"ע אפילו נתערב יש בהם איסור דם. ואפ"ל דהסוגיא אזלא למאן דאמר במנחות כ"א דם שבשלו עובר עליו י"ל דגם בדם המעורב עובר אבל למ"ד דם שבישלו א"ע דא"ר לזריקה אם כן ה"ה דם המעורב במים דא"ר לזריקה א"ע אך צל"ע בסוגיא שם על כל פנים ראיה ברורה מסוגיא זו דדם המעורב במים חייב משום דם ויש עוד לחקור בטעם כעיקר ומסוגיא דמנחות ואין כאן מקומו:

3והנה בנתערב דם במים אם יש מראית דם ראוי לזריק' אף על פי דיש רוב מים ולענין איסור דם אינו חייב אם נא' טעם כעיקר לאו דאוריי' אך באמת כאן ביש חזותא אפשר בכ"ע הוי מן התורה וע' פמ"ג יו"ד סי' ק' מאריך שם בחזותא. אך על כל פנים הי' בעזרה מראית דם דבלאו הכי הי' בטל למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא ולאו"ה הי' להיות בכבוש דאורייתא אם יש מראית דם דראוי לזריקה ואין כאן מקומו. ומבואר בפ' בהמה המקשה דהשוחט בהמה ומצא בן ח' חי או מת או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו. ובש"ס מבואר דר"י סובר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו היינו דחייב כרת על דם הנפש. והנה הר"מ כתב כאן דדם השליל שנמצא במעי בהמה הרי דמו כדם הילוד לפיכך חייבים כרת על דם הכנוס בתוך הלב אבל שאר דמו הרי הוא כדם האיברים ועיין ר"מ ולחם משנה דד"ז אפילו בן ח' מכל מקום דם הכנוס בלב ח"כ אבל דם שחיטה א"ח כיון שכל האברים הם כשחוטין אם כן בלא נשחטה האם רק הפילה בן ח' או בן ט' מת בודאי ח"כ מכ"ש בנשחטה דדם הכנוס בלב הוא דם הנפש ואינו ניתר בשחיטה מכ"ש בהפילה בלא שחיטה. ואני מסופק בדעת הר"מ בהפילה בן ח' חי אם חייבי' על דם השחיטה או נחירה דאפשר דוקא בנשחטה האם הוי כל האברים כשחוטי' ול"ה דם שחיטה רק דם הלב אבל בהפילה דאינו כשחיטה אפשר דשייך גבה דם השחיטה או נחירה דהוי דם הנפש ובפרט לדעת הר"מ דסובר דחלב נפל אסור ע"ש בש"ס. או אפשר כיון דאינו חי ל"ה דם הנפש כלל רק הכנוס בלב דהיא במעי אמו ונוצרה כך. ובמ"מ הביא דעת ראב"ד ומסופק בדבריו דאפשר דסובר דלא כהר"מ וחייב על דם שחיטה ג"כ ע"ש. אם כן להראב"ד בהפילה הוי כ"ש דשייך דם שחיטה דלא נשחטה האם. אך לדעת הר"מ אני מסופק אפשר דוקא בנשחטה האם ל"ש דם שחיטה אבל בהפילה שייך ד"ש או אין חילוק וצד הראשון נראה וער"נ הביא בשם רמב"ן שם בחולין דדעתו דא"ח כרת על דם השליל כלל ג"כ נראה דדוקא בשליל הנמצא בשחיטה אבל הפילה נראה דח"כ אף להרמב"ן. ובר"ן שם כ' הטעם דלא ניתר הדם ג"כ בשחיטת אמו כמו חלב וגיד כיון דילפינן היתר חלב מכל בבהמה תאכלו דאכילה כתיב אע"ג דאשכחן אכילה גבי דם דכתיב לא תאכל מכל מקום כיון דאפשר לאוקמי אמידי דבר אכילה לא ילפינן משקה רק אכילה ועיין בפ"י שיט' דחזקי' מ"ש בזה. ומבואר בכריתו' דמרבינן דמו של כוי דברי' בפ"ע הוא ע"כ איצטריך לרבות וע' תוס' דברי' בפ"ע היינו שאינו לא חי' ולא בהמה דאי ס' הי' לא אצטריך לרבות דבין חי' או בהמה דמה אסור ועמש"ל במצוה הקודמת דכוי הוא ס' חי' או בהמה אם כן דמו אסור בודאי וער"מ פ"ז שחושב שם קרומות וחוטין האסורין משום דם. ובהט"ז כ' יראה לי שכל החוטין וקרומין אסורין מד"ס וא"ת שאסורים מן התורה בכלל כל חלב וכל דם אין לוקין עליהם אלא מכל מקום והוי כח"ש ועמ"מ הטעם דאין זה דם צלול אף שדם האברין לוקין שיוצא צלול. אבל דם חוטין וקרומין אינם בכלל ואסור מד"ס או מן התורה מריבוי דכל כמו ח"ש. ויש עוד כמה נ"מ בין דבר המפורש בתורה ובין דבר הנתרבה מתי' כל. ודם ביצים של זכר הוי כדם האברים עיין ר"מ כאן ובמ"מ. דם ביצים של עוף מבואר כאן בש"ס דאין איסור ובש"ס דחולין מבואר דאסור וקצת ראשונים סוברים דמדרבנן אסור. ויש מחלקין בין דם ריקום דאסור מן התורה עביו"ד סי' ס"ו. והנה בכל איסורי אכילה אף דמותרים בהנאה אסורים בסחורה עיין ר"מ כאן פ"ח ויו"ד סי' קי"ז ואם איסור סחורה מן התורה או מד"ס ע' באחרונים והמ"ל דעתו דהוא מן התורה חוץ מן החלב דכתיב יעשה לכל מלאכה אם כן נראה דוקא חלב אבל דם אסור לעשות סחורה ובפרי תואר סי' קי"ז כ' דדם מותר בסחורה דאתקש למים והסכי' עמו בנוב"י ת' חיו"ד ויש סוברים דגם חלב אסור בסחור' ע"ש. ויתר הדברים מ"ש הרהמ"ח בדיני מליחה א"ר להאריך שמבואר הרבה ועיין בזה מה שנטה מדרך הר"מ. ונוהג בכל אישי ישראל וח"כ או מלקות בדם הנפש ובשוגג חטאת ובלא הודע א"ת ובדם האיברי' במזיד מלקות ובשוגג פטור מכלום ובדם החוטין והקרומין פטור אפילו במזיד רק איסור תורה יש מריבוי דכל.

4ומבואר דהאוכל כזית מדם חייב וכ"ה בר"מ מהש"ס כריתות כ"ב בלב בהמה אם יש בדמו כזית חייב. וצריך אני להתלמד בד"ז כיון דדם הוא משקה והיא א' מז' משקים שמכשירין למקבלין טומאה ע' בש"ס כ"פ ובמשנה דמכשירין ובר"מ פ"א מהט"א ומצינו כ"פ במשקים ששיעורן רביעית כאשר אביא לך כאן ומנין שזה ברביעית וזה בכזית. וארשום מקומות שפי' להדיא השיעור ובכ"מ דסתם הר"מ דבריו. בפ"ג בה' ברכות לענין ברכה אחרונה כ' הר"מ דאוכלים בכזית ומשקים ברביעית ושם הוא רק מדרבנן ע"ש פ"א דעתו. והכסף משנה כ' טעם הר"מ מדאשכחן בעלמ' לענין אכילת איסורים דשתית משקין ברביעית דומיא דאוכלים בכזית ע"כ נ' דפשוט להכסף משנה דגבי א"מ שיעור משקין ברביעית. והנה לענין ברכה אחרונה התוס' מסופקים אי בכזית או ברביעית ועטאו"ח סי' ר"י. ובפ"א מהחו"מ כ' הר"מ אוכל כזית חמץ חייב וא' הממחה ושותה והוא מפורש בחולין נפש לרבות השות'. ובתוס' הקשו ל"ל ריבוי הא בלאו הכי שתי' בכלל אכילה. ותי' דדוקא מילי דשתיי' כגון יין ושמן הוי בכלל אכילה אבל מידי דאכיל' דממחה לה אינו בכלל אכילה ע"כ צריך ריבוי על כל פנים נראה מד' הר"ם דגם שותה הוא בכזית ולו' דכוונת הר"מ דממחה כזית יבש והוי רביעית בלח ז"א מוכרח דלא כל המשקין שוים ע' בפ' המוציא בשבת וגם משמעות הלשון משמע שאף אם הוא לח בכזית אף על פי שאם נקרש יהי' פחות מכזית ואם אין דעתו כן ה"ל לפרש מבואר דבמשקה ג"כ כזית. וכאן גבי דם דהוא משקה כ' בפי' כזית ומיירי שהיא צלול כסתם דם ודם שהקפה בין באור בין בחמה אינו מביא כלל. ובפ"ט מביא דין בב"ח דמי שאכל משניהם כזית לוקין נראה דאם אכל חלב לבד כזית ג"כ לוקין דאי הי' צריך לחלב שיעור יותר לא הי' מצטרף להחמיר כמבואר כ"פ בש"ס דשיעור גדול אינו מצטרף לשיעור קטן להחמיר. ובפ"י הכ"ב כ' הטבל כו' המשקים כו' חוץ מיין של כה"כ ויין ושמן של ערלה שלוקין עליהם כדרך שלוקין על זתים וענבים ואינו מבואר בפי' אם הוא בכזית כמו זיתים וענבים או ברביעית ולוקין עליהם כדרך וכו' קאי על גוף המלקות דאינו כדין משקים היוצאים כו' ובפי"א כת' דהשותה סתם יינם רביעית מכין אותו מכל מקום ובכ"מ דסתם יינם מדרבנן השיעור כשאר משקין אסורין ברביעית פשוט ליה דכל משקין האסורין שיעורן ברביעית ועלח"מ כ' דהר"מ רצה לתת כשיעור הכולל בכל השתיות מדברים אסורים שהחיוב הוא ברביעית הרי פשוט אצלו דמשקים הם ברביעית ובפט"ו בהי"ד כ' הערלה וכה"כ כו' כיצד רביעית יין של ערלה או של כה"כ כו' ואם כי שם אין נ"מ אפילו בפחות דמיירי שם לענין ביטול על כל פנים נקט בלשונו רביעית נראה דרביעית היא שיעור של משקים ואף שאין ראי' זכר לדבר יש. ובפ"ד מה' שבועות ה"ג כ' הר"מ מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתי' בכלל אכילה ובה"ד כ' וכמה ישתה ויהא חייב יראה לי שא"ח עד שישתה רביעית כשאר איסורין עכ"ל נרא' דקאי אדין הראשון אף שהיא בכלל אכילה מכל מקום צ"ל רביעית וסיים כמו בשאר איסורים מבואר דבכל אסורים משקה היא ברביעית וכבר הבאתי לעיל דכ"פ כ' בכזית וכן כאן בדם. ובפ"ה מה' נזירות כתב דכזית ענבים ורביעית יין חייב הנזיר וכ' כ"פ רביעית אך שם כתיב בתורה מיין וכו' לא ישתה אם כן אפשר לחלק דכ"ה דכתיב שתי' הוא דוקא רביעית אבל היכי דכתי' אכילה רק שתי' בכלל אכילה הו"ל בכזית כלשון אכילה עי' בנזיר פ' ג' מינים. ובפ"י מה' תרומות ה"ב כ' לענין זר שאכל תרומה בשוגג דמשלם קרן וחומש וא"ח עד שיאכל כזית שנא' איש כי יאכל ואין אכילה פחותה מכזית וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתייתה בכזית עכ"ל מבואר דשתיי' בכזית והכסף משנה הראה מקומו לתוספתא פ"ו דתרומות ובפ"ו ופ"ז מה' תרומות גבי זר שאכל במזיד תרומה וכן כהן טמא לא ביאר הר"מ דין שותה ובודאי בכלל אכילה וא"צ לפרש אך לא כתב השיעור אם רביעית או כזית כמו שוגג לענין קו"ח ובפ"ב מה' מע"ש ה"ה ז"ל כל האוכל כזית מע"ש או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומה לוקה שנא' לא תוכל לאכול בשעריך כו' מבואר להדיא דהשיעור הוא רביעית אף דהלאו הוא מלשון אכילה לא תוכל לאכול כו' וגם ביין כ' רביעית ולא כ' שמן ג"כ דויצהרך כתיב וה"ל לכלול ולכתוב וכל השותה יין ושמן רביעית. אך ד"ז צריך לימוד אי חייב מלקות בשותה שמן של איסור ע' פ"י דתרומות הי"א גבי שותה שמן ועפ"י מהמ"א הכ"ב מבואר דלוקין על שמן ואין כאן מקומו ואי"ה יבואר במקומו. ובפ"ג ממע"ש כ' הר"מ דין אוכל מע"ש בטומאה או באנינות ודאי שותה ג"כ בכלל ולא כ' השיעור אי כזית או רביעית. ובפ"ג מה' ביכורים מביא הר"מ דין אוכל בכורים חוץ לחומה או קודם הנחה בעזרה וכן זר האוכלן דלוקין ואינו מביא דאם הביא ביכורים יין ושמן דיכול להביא עיין ר"מ פ"א או שיצאו מזתים וענבים של ביכורים יין ושמן מהו השיעור אי כזית או רביעית. ובפי"א מהמעה"ק כ' הר"מ כל האוכל כזית מבשר העולה כו' לוקה וחלבה כו' ושמנה ויינה של נסכים כולם מצטרפין לכזית אם כן מבואר דהשותה יין של נסכים בפ"ע ג"כ לוקה בכזית דאי ברביעית היאך מצטרף שיעור הקל לשיעור החמור להחמיר עכצ"ל דס"ל דעל היין חייב בכזית וע' זבחים ק"ט תוס' ד"ה עולת הקשו היאך מצטרף היין הא חלב בכזית ויין ברביעית ע"ש מה שתי' ויבואר לקמן על כל פנים הר"מ אינו מחלק כהנ"ל. והר"מ בפ"ב מהט"א כ' דמת מטמא בכזית וע"ש הטעם ובהי"ב כ' דדם המת שיעורו ברביעית אך ד"ז ע' תוס' סנהדרין ד' ד"ה מנין. ובפ"ד מה' אה"ט כת' דשרץ מטמא כעדשה וכ' דדם השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה אף שהיא משקה דינו כאוכל דמצטרף לכעדשה ובפ"ד מהמ"א כ' דם שרצים לוקה עליו בכזית והוא בה"י אף על פי שהיא משקה דינו כאוכל בכזית וע' פ' המוציא בשבת ובכ"ש בפסחים בתוס' שם דדם נבלה ס"ל דמטמא וסובר ר"י בר"י ברביעית הואיל ויכול לקרוש על כזית ונבלה דמטמא בכזית עיין ר"מ פ"א מהשאה"ט בכ"מ דנפקא לן מדכתיב והאוכל דצריך שיעור אכילה בכזית אם כן חזינן דדם דהוא משקה מכל מקום שיעורו ברביעית. אך לפמ"ש תוס' שם דמרבי מקרא דהוי כבשר לענין טומאה ומסברא משערין ברביעית דהוי כבשר שיכול לקרוש ניחא. ובתוס' שבועות כ"ג ד"ה גמר מביאים ירושלמי דילפינן דשתי' בכלל אכילה מדכתי' כל דם לא תאכלו ואי בשקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמו שהוא והתורה קראו אכילה עכ"ל ואיני מבין דדם שקרש מסקינן במנחות דבחמה חייב ע"ש בדכ"א רק לענין ט"א ד"ז ע"ש. הכלל לפי מה שהבאתי אני נבוך בשיעור משקין איזה ברביעית ואיזה בכזית. והנה היכי דמבואר בתור' בלשון שתי' נראה ודאי דהוי ברביעית כמו בנזיר אך גבי מעשר כתי' אכיל' ומכל מקום פוסק הר"מ דהוא ברביעית וכן בשבועה וכ"פ פוסק בכזית כמו שהבאתי. ובתוס' זבחים ק"ט ד"ה עולה כ' אף דמשקים ברביעית דוקא בדרך שתי' אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו כזית ובר"מ אינו מבואר חילוק זה בשום מקום. ואל יקשה לך דבר"מ פ"ה מה' נזירות כ' להדיא דהשורה פת ביין אם יש רביעית יין חייב הרי דאף דרך אכילה צריך רביעית ל"ק דאפשר התוס' לא כ' רק במקום דכתי' אכילה ושתי' בכלל אז יש חילוק בין דרך אכילה לדרך שתי' אבל בנזיר דכתי' שתי' בכ"ע ברביעית אך הו"ל להר"מ להביא חילוק זה בשבועה ובמעשר דכתיב אכילה. והרהמ"ח כאן כתב דהאוכל דם בכזית ולקמן מצוה קנ"ד גבי בהמה טמאה כ' השותה מחלב' רביעית לוקין. והנה מה שנטה שם מדרך הר"מ דהר"מ ס"ל דאין לוקין יתבאר אי"ה. אך על כל פנים סובר שם דא"ח אלא על רביעית ועיין לקמן פ' ראה מצוה תמ"ד גבי לאו דמע"ש של יצהר כ' שיעור אכילת השמן בכזית ואע"פ שהוא משקה לאכילה הוא עומד לכל ב"א ואם וכו' מחלק בין העומד לאכיל' ובין שהוא משקה אפשר כס' התוס' לעיל זבחים ק"ט שהבאתי. והנה לאו זה ככל הלאוין של מ"א לענין שלכד"א ושאר ענינים אך יש חילוק בכל אכילות אם אכל חצי חצי מצטרף בכא"פ יתר אין מצטרף וכאן הצירוף רק בשיעור שתיית רביעית וביותר אין מצטרף כדין משקין שכ' הר"ם בה' שביתת עשור וזה מבואר בר"ם כאן פי"ד ה"ח שכ' האוכל כו' אם שהה מתוע"ס כדי אכילת ג' ביצים מצטרף יתר ע"ז אין מצטרף וכו' ובהלכ' ט' כ' המחה חמץ או חלב או ששתה מן הדם מעט מעט אם שהה מתוע"ס כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. גם זה צ"ע למה לענין השיעור פוסק דדינו כאוכלים בכזית להחמיר ולמה לענין צירוף פוסק דדינו כמשקין להקל דביותר מרביעית אין מצטרף דהיא קולא דכא"פ הרבה יותר כידוע והנה כ"ז כ' למזכרת והשי"ת יעזרני לעמוד ע"ד אמת וכעת לא למדתי בעיון (ע' יבמות קי"ד ב' מבואר להדיא דדם צריך רביעית דוקא וזה פלא ע"ש דסותר גמרא כריתות כ"ב דדם בכזית ע"ש וצ"ע):

5(חסלת פ' צו וב"ה נתחיל פ' שמיני):