מנחת חינוך קנ:ב

1מפני תוס' כו'. ולא כ' כמו במצוה הקודמת דנכפלה המניעה אפילו שלא מחמת אבילות אסור לקרוע בגדיו וגם הכהנים מצווים ע"ז דל"ת דנזהרו דוקא על מת וגם מדכ' דאסור לקרוע על מת נראה מדבריו דשלא על מת מותר לכה"ג לקרוע בגדיו וא"י מנלן למה לא הוי כפ"ר דבכ"ע עובר בלאו זה ה"נ כה"ג עובר בלאו זה בכ"ע וכן בר"מ מבואר סתם דכה"ג אינו פורע ואינו פורם ולא כ' דוקא על מת ובפ"ה מהכה"מ ה"ה כתב ואינו קורע על מתו ואם קרע לוקה כו' ואינו מרבה פרע לעולם כו'. נראה קצת דיש חילוק בין לאו דפרע דאסור אפילו שלא על המת ופרימה הוא רק על המת וא"י מנלן ואפשר הוא מצד הסברא דהרבה ב"א פורעים ראשיהם יותר מלמ"ד יום בלא אבילות שייך לומר דהתורה הזהירה אותו ע"ז אבל פרימת בגדים זה מעשה שוטה ול"ש לומר דהזהירה תוה"ק ע"ז ע"כ אזהרה רק על המת ומכל מקום צ"ע דכ"פ קורע מחמת צער בטבעה ספינתו בים וכדומה ולא הוי מעשה שטות ולמה לא נאמר דהתורה הזהירה ע"ז לכה"ג דעובר בלאו ואפשר מבואר כן בספרא ואינו ת"י. אך באמת מבואר בר"מ פ"י מהט"ץ דכה"ג מצורע פורע ופורם שהעשה כו' מבואר להדיא דאפילו שלא על המת עובר וצריך ליתן טעם דהעדל"ת ואפ"ל דס"ל היכי דאיכא קצת מצוה לקרוע אסור לכה"ג אבל בחנם שאין מצוה כלל זה אין דרך ב"א השלמי' לעשות כן לא הקפידה תורה יותר מעל איש אחר ומכל מקום צ"ע. ונ"ב אע"ג דכתיב בתורה ובגדיכם לא תפרומו בלשון נוכח היינו שלא יקרע את בגדיו וכן בכה"ג כתיב ובגדיו לא יפרום אין הלאו על גוף הקריעה שעשה בידים רק עיקר הלאו שלא יהיה הכה"ד לבוש בשעת עבודה או בשעת כניסה בבגדים מקורעים אפילו לא קרע בעצמו רק לקח בגדים מקורעים ולבש ועבד או נכנס עובר בלאו זה וכ"ה בדברי הר"מ כאן שכ' ועבד והוא ק"ב ונכנס ק"ב משמע דזה עיקר האיסור וכן גבי כה"ג דאסור בקריעה היינו דאסור ללבוש בגד קרוע וממילא בקרע באותו רגע לבוש בגד קרוע עובר בלאו ולוקין (אבל) [וכן] בלקח בגד קרוע ולבש עובר בלאו דעיקר הקפידא שלא יהיה לבוש בגד כזה כי מי שהוא משרת הש"י ב"ה גנאי ללבוש בגד כזה וגם היאך יעלה [עה"ד] שאסור בקריעה אם כן אסור לקרוע בגד שאינו לבוש כלל רק תלוי במסמר מחמת פסוק ובגדיו לא יפרום זה אין סברא ואין מבואר בשום מקום אך עיקר הציווי שלא יהי' לבוש בגד כזה ואם כי הוא פשוט לענ"ד אביא לך ראי' דאין איסור בקריעה דהר"מ כתב בפ"ט מהלכות טומאת צרעת דמצורע אפילו כה"ג פורם בגדיו דעשה דבגדיו יהיו פרומים דל"ת של ובגדיו לא יפרום ובודאי גבי מצורע העשה שילבש בגדים קרועים דלא כתיב בפסוק והצרוע כו' יפרום בגדיו לנוכח רק כתיב ובגדיו יהיו פרומים היינו שצריך שיהי' לבוש בבגד קרוע ואי אמרינן דבכה"ג האיסור רק בקריעה אם כן איך דוחה עשה לל"ת הא אפשר לקיים שניהם ויכול לקיים העשה דמצורע ללבוש בגד קרוע ומקיים העשה וא"ע על הלאו אע"כ דעל הלבישה עובר על הלאו בכל רגע שהוא לבוש ע"כ צריך ליתן טעם מחמת דעדל"ת דל"ש לומר באין לו בגד אחר קרוע כלל דבכה"ג לא שייך עניות כי האי ע' בהוריות ובפרט אם אפשר באחר אף על פי דליכא לסברת הב"י בה' ציצית ועיין בשאג"א ובאחרוני'. על כל פנים ל"ש לומר דאין לו ע"כ ברור דבכה"ג חייב על הלבישה לבד כמו בפ"ר דחייבין על עבודה ועל הכניסה בלבישה לבד. ואין סברא כלל לחייב כה"ג הן על הלבישה והן על הקריעה דאין סברא שאם יקרע איזה בגד המונח בתיבה יעבור בלאו אלא ברור דעיקר הציווי על הלבישה וממילא כשהוא קורע בשעה שהוא לבוש הוא עובר משום שלבש בו רגע זו כנ"ב בס"ד. שוב נתיישבתי דמלשון הר"ם פ"ה וכה"ג שקרע נראה דעל הקריעה לוקין דאי על הלבישה ה"ל לכתוב וכה"ג שלבש בגד קרוע כו' וכן הו"ל לכתוב אם לובש לוקין בכ"פ שהוא לבוש כמ"ש בה' כלאים לענין שעטנז ע"ש. ומכל מקום אזהרת התורה הוא על הלבוש שלא יקרע ולא במונח בתיבה ובודאי הוא באיזה מקום ואנחנו לא נדע. אך לפ"ז צ"ל דגם במצורע מ"ע שיקרע בגדים (הלבוש) שלובש בשעת חליטה אף שאינו מפורש בר"מ ע"כ צ"ל כן דאל"ה הי' אפשר לקיים העשה בלא דחיית הלאו ע"כ דגם שם העשה דצריך שיקרע ואי"ה כשאגיע למצוה זו אעיין עוד בזה. אך מש"ל דוקא על קריעת מצוה חייב כ"נ מד' הר"מ והרהמ"ח ולאו דוקא מת ה"ה בכל קריעת מצוה הנחשבים בסי' ש"מ ביו"ד וראי' ממצורע כמ"ש. והנה כה"ג קורע למטה וכ"ה בר"מ וא"י אם הוא חיוב כיון דב"א א"י בזה דעי"כ מותר לכה"ג לקרוע עיין בהוריות י"ב ע"ב אם כן למה יקרע ונראה דהוא רק רשות. ועיו"ד סי' ש"מ דיני קריעה ובודאי כאן אם קרע כ"ש דמבואר דא"ח רק בטפח מכל מקום מצד הסבר' הי' נראה דאם הי' לו בגד קרוע פחות מטפח אף דלא קרע אלא כ"ש דל"י בזה הוא דין מדיני הקריעה מד"ס אבל מכל מקום כאן ה"ל כדרך שב"א היינו כל באי עולם פורמין וחייב. אך אפשר דדרך ב"א לקרוע טפח בב"א ואם הי' קרע מכבר קורע עוד טפח דדרך אחיזה כך אם כן א"ח אלא בטפח ולפי זה הא דקיימא לן שם דאם קרע על מת ולאחר ז' מת לו מת אחר די לו שיוסיף כ"ש וכאן נראה דא"ח כיון דדרך ב"א בכ"ע טפח. אך חכמינו זכרונם לברכה הקילו וזה דין מדיני המצוה איך שייך לומר דעובר על התורה כיון דב"א אין פורמין כך ואפשר כיון דחז"ל תקנו כן וא"כ כל ישראל אצלם מצטרף והוי כדרך ב"א הישראלי' וחייב אם עשה כן הכה"ג. ומכל מקום צ"ע ע"ש כמה דינים מה שיש לספק בכאן. ולאו זה נוהג במשוח מלחמה ג"כ כפ"ר והר"מ השמיט זה עמ"ל. ומ"ש הרהמ"ח בשם הרמב"ן בשם בה"ג צריך אריכות ואין כאן מקומו ולאו זה ככל הלאוין שבתורה: