מנחת חינוך קסא:א

1להיות הנבילה כו'. עי' דינים אלו בר"מ פ"א וב' מה' שאה"ט וקיצור הדינים כ"ה. א' בהמה וחי' בין טהורים בין טמאין שמתו. וטהורי' דוקא שמתו ולא נשחטו כהלכתן וטמאין אפילו נשחטו כהלכתן נקראו נבילה ודוק' שמתו אבל כ"ז שהם מפרכסין לא נקראו נבילה רק באותן נבילות שהם מחיי' ונחשבין בר"מ פ"ב ניטל הירך וחלל שלה כו' ועוד שהם מטמאין אפילו בעודן מפרכסת. כזית בשר מנבלה מטמא אדם וכלים במגע כי הוא אה"ט ומטמא אדם וכלים וכ"ח באויר ונעשין ראשונים וכן מטמא אוכלין ומשקין והם ראשונים לטומאה ונגיעה כיצד הוא מבואר בר"מ פ"א מהט"מ ה"ג ובנגיעה אינו מטמא אלא האדם אבל הבגדים שהוא לבוש בהם בשעת נגיעה או נוגע בכלים ולא פי' מהנבילה אין נטמאו כי אינו מטמא בגדים בנגיעה והוה ליה ראשון וכלים אין מקבלין טומאה מראשון. ויש עוד טומאה בנבלה דמטמא במשא אף שלא נגע האדם בטומאה רק נשא כזית נבילה נטמא והוה ליה ראשון ומאיזה משא מבואר בר"מ פ"א מהט"מ דהוא שישא האדם הטומאה אפילו שלא נגע בו אפילו היה אבן בינו לבין הטומאה כו' שנשאה אחר והניחה למעלה מזה כו' ואחר כך כתב דהמסיט בכלל נושא כו' כיצד כיון שהניד את הטומאה כו' מבואר בדבריו דמשא אפילו לא הניד הטומאה כלל ולא זז הטומאה ממקומו כיון שנשא טמא אבל דעת ר"ש בכלים ובזבים דטומאת משא הוא בנשא הטומאה ממקום למקום שזז הטומאה אבל לא זז הטומאה אלא שנשא עליו או שבא חבירו והניח' עליו והוא לא זז הטומאה אינו טמא דל"ה נושא רק במסיט וערע"ב ותיו"ט בזבים ודברי הכסף משנה שם בר"מ פ"א ה"ו אינם מובנים לי. וחמורה טומאת משא מטומאת מגע דטומאת מגע אינו מטמא בבית הסתרים אם נגע שרץ או נבילה בבה"ס אינו מטמא אבל במשא אפילו בבה"ס מטמא ע"כ אם תחב לו חבירו שרץ בבית הבליעה אינו טמא דהוי בה"ס ונביל' מטמא משום משא ולדעת ר"ש אם לא זז ממקומו עד דנכנס לבני מעיים טהור אף בנבלה דל"ה משא ובנגיע' אינו מטמא בבה"ס. ועוד חמור כאן ט"מ מטומאת מגע דנוגע בנבלה ה"ל ראשון ואינו מטמא הבגדים שלבוש בהם בשעת מגעו אבל בנושא הנביל' מטמא בגדים שהוא לבוש בהם בשעת נשיאתו ול"ד בגדים שהוא לבוש בהן אלא כל כלי שהוא נוגע בה בשעת חיבורו לטומאה נעשה הכלי ראשון כאלו נגע בטומאה עצמה דכך גזירת הכתוב ורש"י כת' דוקא בגדים שהוא לבוש בהן ולא שאר כלים בחיבורים ותוס' דחו דבריו ועמ"ל כאן ובב"ב ד"ט ע"ב ודוקא בחיבורין אבל אם פי' ממטמאים אינו מטמא כלים כמו כל ראשון וכן אם בחיבורין נגע באוכלין ה"ל האוכלין ראשונים כאילו נגעו בטומאה עצמה ולאחר שפי' ונגע באוכלים ה"ל האוכלים שני ודוק' בגדים וכלים מתטמאין בחיבורין אבל אדם אחר אינו מתטמא בחיבורין וכן כ"ח ג"כ אינם מתטמאין בחיבורין והכל נלמד בת"כ ומבואר בר"מ ובמשניות. ודוקא בכלים שנוגע בהם האדם מיטמאין בחיבורין אבל אם עוד כלים אחרים נגעו באותן כלים אין מיטמאין רק אותן כלים שהאדם נוגע בהם טמאים ויבואר אי"ה לקמן במצוה זו וחביריו. ודוקא כלים אבל הבגדים שהוא לבוש בהם בשעת נשיאת הטומאה אפילו עשרה בגדים זעג"ז שאינם נוגעים בגוף רק הבגד התחתון מכל מקום כולם טמאים דכל הבגדים בטלים לגבי הגוף כ"ה ברא"ש פ"ה דזבים וכ"מ מר"מ ומלשונות הש"ס דכתבו דמטמאין בגדים משמע אפילו הרבה ואפילו אין נוגעים בגוף. וטומאת מגע כבר כתבנו דאינו מטמא אלא אדם מישראל דוק' ולא ב"נ ולא שום בע"ח וגם כלים אבל טומאת משא הוא דוקא באדם ישראל ולא בכלים כי הכלים אם נשא הטומאה עליהם בלי נגיעה אינו נטמא. וזה מבואר ג"כ בר"מ פ"א מהט"מ והוא מהמשנה פ"ה דזבים וספרא ותוספתא הכלל כל שאין בהם רוח חיים אינו מטמא במשא ובס' סדרי טהרה סי' ק"ץ סקצ"ג באמצע פיסקא המתחיל מזה כו' כת' הא דנמצא כתם ע"ד שאינו מקבל טומאה טהור אם הכלי הי' מונח על כלי אחר שמקבל טומאה טמאה כיון דהאחרון נטמא במשא וכן כ' קודם לזה ומביא ראיה מרש"י נדה נ"ד ותמהני עליו איך לא שת לבו דהר"מ והר"ש חולקים ע"ז וראייתם מספרא ומתוס' ומשנה דזבים ודברי רש"י אפשר ליישב על כל פנים ראוים ראשונים הנ"ל לסמוך עליהם בכתמים דרבנן. וצ"ע עליו דהעלים עין מהם. וראיתי בהגהות שלי מכבר הבאתי בשם הגאון מוהר"א ווילנא דעתו דגם הבגדים אינם טמאין בחיבורין רק הבגד הנוגע בגוף ולא שאר הבגדים דלא כהרא"ש ואין הספר א"ר ת"י כעת. וכמו שכזית בשר נבלה מטמא במגע ובמשא כך אמ"ה ומן הנבלה מטמאין במו"מ והוא שיש באבר בשר גידים ועצמות והאברים אין להם שיעור אפילו אבר כ"ש מטמא. מוח הרי הוא כבשר. דם הנבלה אינה כנבלה חלב בהמה טהורה דהיינו מן השור וכשב ועז טהור מטומאת נבילות אבל בהמה טמאה והחי' בין טמאה או טהורה חלבה כבשרה לענין טומאה. הכוי חלבו מטמא כבשרו מספק לפיכך אין שורפין עליו קדשים וא"ח כרת על ב"מ וקדשיו ולעיל במצות חלב פלפלתי בענין חלב נפל וכתבתי ג"כ דחלב הבא (מהבא) מהכוי שנולד מצבי הבא על התיש דחציו ודאי חלב [בהמה] דלזרע האם ודאי חוששין אך אפשר דחוששין לזרע האב ג"כ וה"ל חציו חלב חי' אם כן על כזית מחלב כזה א"ח על טומאת מו"ק דחציו ודאי חלב בהמה ואינו מטמא ואפילו על שני זתים דלמא א"ח לזרע האב וה"ל כולו חלב בהמה דטהורה ובתיש הבא על הצביה דחצי ודאי חלב חי' מצד האם דמטמא אם כן בכזית אינו מטמא דלמא חוששין לזרע האב וה"ל חציו חלב בהמה דאינו מטמא אך אם יש שני זיתים מטמא דאפילו אם חוששין מכל מקום כזית יש על כל פנים מחלב חי' דמטמא ע"ש וגם ביארתי שם הא דחלב טהורה אינו מטמא הוא רק בחלבים שחייבים עליהם כרת אבל בחוטים וקרומים דאתרבי לחלב אינם בכלל הזה דחלב נבילה כו' נעשה לכל מלאכה כו' ומטמא משום נבלה ע"ש:

2ובהמה וחיה טהורה שנשחטו שחיטה ההוגנת אינו מטמא משום נבלה אפילו שחט חולין בפנים או קדשים בחוץ מכל מקום אינו מטמא רק אם נפסלה בשחיטה היא נבלה ומבואר בסנהדרין קי"ב אבעי' בהמת עה"נ מהו דתיהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנ' ל"ש שחטה משחט ל"ש קטלה מקטיל א"ד כיון דשחטה לבהמה מהני לה שחיטה תיקו וערש"י דלענין איסור הנאה לא תבעי דודאי אסור בהנאה רק לטהרה מידי נבלה וכ"ה לשון הש"ס וצריך עיון גדול אהר"מ דהשמיט כאן ד"ז וה"ל לכתוב ד"ז דטומאתו בספק. ובפ"ד מה' עכו"ם מביא הר"מ ד"ז דבהמת עה"נ שנשחטה אסורה בהנא' ועיין כסף משנה דמוכיח לה הר"מ מאבעיא זו על כל פנים צ"ע אמאי השמיט אבעי' זו ובעין משפט מרשים אבעי' זו בפ"ד דעכו"ם ובאמת אינו מבואר כלל רק דאסור בהנאה אבל אם היא נבל' אי שחיטתה מטהרת' אינו מבואר כלל וצ"ע. העצמות והגידין והקרנים אין מטמאין ודוקא בזמן שפירשו מן הנבלה אבל כ"ז שהם מחוברים מטמאין ודוקא אם יש בבשר כזית דדברי' אלו אינם מצטרפין לכזית. והעורות אינם כבשר ויש עורות שהם כבשר ונחשבים כאן בר"מ פ"א אך אם עשה בהם מעשה שביטלן כגון אוזן חמור שטלאה לכפיפתו טהור וכן אם עיבדן או שהלך בהם כדי עבודה ד' מילין טהורה. בשר נבלה שנפסלה מאכילת כלב טהורה ואם היתה סרוחה מעיקרא אם נפסלה מאכילת אדם טהורה. נצל הנבלה הוא ס' אם מטמא. נבלה שייבש אם יכול לחזור ולשרות מעל"ע ולהיות לח מטמא וא"ל אין מטמא וטהורה. וכל הדברים המפסידים השחיט' מן התורה עיין ר"מ וש"ע יו"ד הוא נבלה מה"ת. ועכו"ם ששחט מטמא כנבילה גמורה והר"מ כ' בפ"ד מהלכות שחיט' וגדר גדול גדרו בדבר אפילו אם אינו עע"ז שחיטתו נבלה מדבריה' דאם אינו עע"ז הוא רק נבלה דרבנן. וכאן פ"ב כ' שחיטת הנכרי א' הנכרי וא' הכותי או ג"ת שחיטתן נבלה וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים ובגלל ע"ז נתרחקו הכותיים. ועראב"ד וכ"מ ובש"ך יו"ד סי' ב' סק"ב דעתו דהר"מ מודה דכל עכו"ם אפילו ג"ת שחיטתו נבלה מן התורה דאינו בר זביחה רק הר"מ קאי על כותי דחז"ל גזרו עליהם זה הוי רק מד"ס עתב"ש דחה ד' הש"ך ע"ש ובבכור שור די"ג ובכו"פ באריכות. קולית נבלה אם אינה נקובה אינו מטמא לא במגע ולא במשא ואם נקוב כ"ש מטמא במגע ובמשא חישב לנוקבה ולא ניקב הנוגע בה ספק טמא דהספק אם מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה אף דבש"ס אפשיטא הבעיא דלאו כמחוסר מעשה דמי הר"מ ה"ל גי' אחרת וכתבתי בטומאת שרצים. וער"מ כאן פ"ג דעגלה ערופה שנתערפה עריפתה מטהרתה מידי נבלה וכן אם נשחטה השחיטה מטהרתה מידי נבילה והיא מש"ס דזבחים. ופשוט דאם נערפה העגלה ונמצאת טרפה מטמא כמ"ש קודם לזה במליקה ועגלה ערופה טרפה פסולה ע' חולין סוגיא דרוב (שו"ר במ"ל שהוא איבעי' בירושלמי אם נמצאת טריפה אי עריפתה מטהרתה ועכ"פ צ"ע על הר"ם שהשמיט דין זה) וע' תוס' חולין פ"ב ויומא דס"ד דעל עריפת העגלה חייב משום או"ב כמו שעיר המשתלח דמבואר בש"ס דחייב משום או"ב וגם מביאין מכאן דהעריפה מטהר מידי נבלה ע"ש ונראה ג"כ דאברי שעיר המשתלח כיון דדחייתו לצוק היא שחיטתו לענין או"ב ול"ה נבלה ה"נ מטהרה מידי נבל' לענין שאין האיברים מטמאין משום נבלה. וד"ז דנתערפה העגלה לענין או"ב אינו מבואר בר"מ ה' שחיטה רק שם כת' דין השוחט ע"ע חייב משום או"ב אבל אם נתערפה לא גילה דעתו כלל פי"ב שם אם נוהג או"ב ודין דשעיר המשתלח ג"כ אינו מביא שם דנוהג או"ב אך בהעיה"כ פ"ה הי"ז מבואר זה ועגלה ערופה אינו מביא כלל רק כאן מביא דאינו מטמא נבלה ושעיר המשתלח אינו מביא כלל לענין טומאה וצ"ע ואי"ה יבואר עוד. ומכל מקום לפי דעת התוס' נראה דגם אברי שעיר המשתלח אינם מטמאין. וכבר כתבנו דנגיעת ביה"ס אינו מטמא אבל במשא מטמא אפילו בבה"ס אבל טומאה בלועה אינו מטמא כלל ואם נבלע הטומאה בתוך מעיו אף על פי שהטומא' עדיין בו יכול לטבול וטהור כי הוא טומאה בלועה ויש עוד מה דהוי ט"ב ער"מ.

3ונכלל במצוה זו נבלת עוף טהור והדינים עיין ר"מ כאן פ"ג דנבלת עוף טהור או שמת' או שנתקלקל' השחיטה דהוי נבלה אין מטמא לא במגע ולא במשא אלא בתוך בית הבליעה ושיעורה בכזית אם אכל כזית והי' כזית בבה"ב נטמא האדם ונעשה ראשון לטומאה וגם מטמא בגדים וכלים שהוא נוגע בהם בשעה שהנבלה היא בבית הבליעה וגם אם נוגע באוכלים נעשים ראשונים כמו שכתבתי לעיל חוץ מאדם וכ"ח הכלל דבית הבליעה כאן הוי לענין זה כמשא בנבלת בהמה לענין טומאת בגדים ולאחר שנבלע הו"ל כמו פירש מטמאי' דאינו מטמא בגדים והו"ל ראשון. והכורך כזית נבלת עוף טהור בדבר מאכל בחזרת וכיו"ב ובלעו אף על פי שלא נגע בגרונו טמא והטעם דמין במינו אינו חוצץ כיון דהוי מין מאכל אבל אם כרכו בסיב ובלעו אינו טמא וה"ז טהור דחוצץ כ"ה בר"מ ובכ"מ מבואר ד"ז ועבמ"ל פי"ד מהמ"א. הבולע נבלת עוף טהור והקיאה קודם שתתעכל אינו מטמא בבית הבליע' שאינה מטמאה אלא בשעת בליעה ולא בשעה שמקיאה והוא מת"כ נדרש מקרא עיין בכ"מ. האוכל מעצמות כו' עיין ר"מ דנחשבים הרבה דברים שאין מטמאין וכן הדם אינו מטמא ואם נפסדה מאכילת כלב טהורה וכן אם יבשה כחרס כו' כמש"ל וכן בסרוח מעיקרא בודאי כיון שנפסד מאכילת אדם טהור כמו בפ"א גבי נבלת בהמה וסמך אדלעיל והאוכל נצל של נבלת העוף טהור ועיין כסף משנה אף דבנבלת בהמה כ' שהוא ספק דהוא אבעיא בנזיר מכל מקום בנצל עוף פשיטא לי' דטהור עבמ"ל מ"ש ע"ז. עוף טרפה שנשחטה אפילו נשחט בעזרה שחיטתה מטהרתה הכלל השחיטה מטהרה בכ"ע בין קדשים בין חולין בין מבפנים בין מבחוץ אך המולק דוקא אם מלק בפנים כדינו ולא נמצא בה דבר הפוסל הן ממין הגדולים שפוסלים בעוף וגם נמצאת כשרה היא טהורה אבל אם נמצא דבר הפוסל אין המליקה מטהרת והמולק קדשים בחוץ או חולין בפנים מטמאין הכלל מליקה אינה מטהרתו רק אם הוא כדינו ובאם לאו היא נבלה אך שחיטה בכ"ע מטהר. בשר מן החי טהור כמו בבהמה ואבר מן נבלת העוף אף שבבהמה אבר מטמא בכ"ש כאן אין אבר מטמא אלא בכזית בשר כי נתמעטו אברים בת"כ וכן אמ"ה בעוף טהור לגמרי לא כאמ"ה מבהמה ושרצים ונתמעטו מפי השמועה עיין ר"מ כאן וכ"ז בנבלת עוף טהור אבל נבלת עוף טמא אין לו טומאה כלל אפילו בבית הבליעה רק טומאת אוכלין. הכלל אין לו שום טומאה דכ"ה גזירת הכתוב דוקא עוף טהור. וד"ז דנבלת עוף טהור מטמא בבה"ב מפורש בתורה והנפש אשר תאכל כו' ונרא' דלגמרי דינו כאכילה ואם לא אכל הכזית בב"א ושהה בכא"פ מצטרף ובמשהו האחרון שנשלמה הכזית נטמא ונטמאו הבגדים והכלים שנוגע וכ"ה בזבחים דכזית מצטרף בכא"פ ע"ש בד"ע דנלמד מקרא כיון דחידוש הו"א אפילו ביותר מצטרף על כל פנים כיון דכתי' אכילה הו"ל ככל אכילה שבתורה ונ"ל ג"כ כמו דהדין גבי מאכ"א בר"מ פי"ד אם אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל אותו ח"ז דחייב דהנאת גרון איכא והוא בש"ס דחולין חזינן באיסורין דכתיב לא יאכל חייב בכה"ג דזה הוי אכילה ה"נ זה הוי אכילה. ובזה מיושב היטב ד' הר"מ התמוהים לכאורה לפמש"ל דהר"מ סובר בפ"א מהט"מ דטומאת משא אפילו בלא זז ממקומו כלל וסובר דטומאת בית הבליעה ה"ל טומאת בה"ס ומטמא במשא כמ"ש כאן להדיא דהתוחב לחבירו כזית נבלת בהמה לתוך בה"ב טמא משום נושא אם כן היאך יפרנס מה שמבואר בש"ס כ"פ בנדה דמ"ב דנבלת בהמה אינה מטמאה בבה"ב תפ"ל דנטמא במשא וג"כ מטמא בגדים ומזה הוכיח הר"ש פ"ה דזבים דנושא דוקא בנד ממקומו וכל הנהו מיירי דלא זז ממקומו ע"כ אינו טמא משום משא ע"ש אבל הר"מ דס"ל דמשא בכ"ע טמא איך יפרנס סוגיות אלו ולפמ"ש הנה נכון דנבלת בהמה דהתור' טמא' משום מגע ומשא ולא משום אכילה אם כן בנושא ודאי אינו טמא אלא אם נושא הכזית בב"א ואם נשא הח"ז והניחו מידו וחזר ונשא ח"ז תיכף אינו טמא והוא פשוט עיין ר"מ פ"ב אם כן באוכל כזית אך לא הי' בב"א אלא פחות פחות מכזית ע"י צירוף כא"פ ל"ש צירוף לענין נושא ואף שכל הכזית הוא עתה במעיו מכל מקום הו"ל טומא' בלועה אך בעוף הוא גזירת הכתוב דמטמא בדרך אכילה לא משום נושא אם כן מצטרף בכא"פ כמ"ש ומחמת נושא ל"ש צירוף כלל אם אינו נושא בב"א וכ"ש באוכל ח"ז נבל' מבהמ' והקיאה וחזר ואכל דל"ה אלא ח"ז ל"ש טומאת משא כלל דאם נושא ח"ז וחוזר ונושא אפילו ח"ז אחר ומכ"ש ח"ז זה אין שייך טומאה כלל אבל בנבלת העוף הוא גזירת הכתוב דבדרך אכילה כמו באיסורים כן גזרה התורה טומאה אם כן יש חילוק בין טומאת משא לנבלת עוף טהור דהוא אינו בתורת משא רק בתורת אכילה ובזה דוחה רבא הראי' של אביי בנדה מ"ב דבית הבליע' הוי טומאה בלועה ורבא דוחה מט"ז כמ"ש הר"ש לשיטתו דרבא דוחה מטעם דבעינן זז ממקומו ע"ש וכ"כ התוס' שם ולהר"מ מט"ז וז"ב לענ"ד דיש חילוק גדול. והכלל דכאן הוא בתורת אכילה הו"ל הטומאה בגוונא דהוי אכיל' לענין איסור דאשר תאכל כתיב כנל"ב בעזה"י. אך ק"ל לפמ"ש דהתורה לא טימאה רק בדרך אכילה אם כן למה כתב הר"מ דנבלת עוף טהור שנפסד' מאכילת כלב טהור כמ"ש בפ"א גבי נבלת בהמה ובשרץ ויצא לו מבכורות ונזיר ע' כ"מ ולמה יהי' צריך כאן דוקא שנפסל מאכילת כלב בשלמא נבלת בהמה או שרץ דהתור' טימאה במגע ובמשא קים להו לחז"ל מקרא עי' בבכורות דכ"ג שהוא ראוי לכלב ואף דנפסל מאכילת אדם מכל מקום הו"ל נבלה אבל כאן דהתורה טימאה באוכל דכתי' והנפש אשר תאכל כו' למה בפי"ד מהמ"א גבי איסור פוסק הר"מ דאיסור שנסרח מאוכל אדם פטור על אכילתו כיון דכתי' ל"ת א"ח על שלכד"א אם כן כאן נמי דהתורה כתבה דהטומא' בדרך אכילה אם כן בנפסל מאכילת אדם דל"ה אכיל' מפני מה מטמא וצ"ע. והנה הר"מ אינו מביא ד"ז דבכא"פ מצטרף דסמך עצמו אמ"ש במאכ"א כיון דכתי' כאן אשר תאכל וכן לא יאכל לטמא' אם כן הו"ל כמו כל האיסורי' בדר"א ובצירוף כא"פ וכ"נ מהסוגי' דזבחי' דר"מ מצריך קרא דה"א דמצטרף אפילו ביותר מכא"פ כיון דחידוש הוא ע"ש אע"ג דאין הלכה כר"מ בענין פלוגתי' ע"ש על כל פנים אפילו בלא קרא ולא נא' דחידוש הוא על כל פנים מצטרף בכא"פ. והנה לא אוכל לנטות ימין ושמאל דכאן גזרה התורה דוקא בדרך אכילה כמו בכל מ"א אך זה צ"ע כמ"ש דלא יטמא בנפסל מאכילת אדם לחוד וצ"ע. והנה ק"ל דכאן מבואר בסוגי' כיון דחידוש הוא אפילו ביותר מכא"פ מצטרף וצריך קרא על כל פנים מבואר דע"פ הסברא מצטרף ביותר מכא"פ ג"כ אך הל"מ דאין מצטרף ביותר מכא"פ וכאן כיון דחידוש הוא אפשר לא גמירי הלכה וביותר ג"כ מצטרף ובחולין ק"ג ע"ב מבואר שם גבי אמ"ה חלקו מבחוץ פטור ופירש"י ד"ה מהו כו' מי מצטרף ככל איסורים דקיימא לן בכא"פ כו' א"ד כיון דחידוש הוא דהא גידים ועצמות כו' אין לך בו אלא חידושו וכי אכיל בב"א חייב דסתם אכילה בב"א משמע אבל לחצאין לא עכ"ל מבואר כאן להיפוך כיון דחידוש הוא אינו מצטרף אפילו בפחות מכא"פ וצריך דוקא בב"א ושם מבואר מחמת החידוש מצטרף אף ביותר מכא"פ וצריך קרא לזה. וע"ש בפירוש תוס' ור"מ פ"ה מהמ"א דפוסק כן וע"כ משום החידוש צ"ל דוקא בב"א ובזבחים מפורש דמשום חידוש מצטרף אפילו ביותר מכא"פ וצ"ע וכבר עלתה קושי' זו ע"ש גדולי ישראל. וע' כתובות ד"ל ע"ב מבואר שם דאיכא מקום בבה"ב דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ואיכא מקום דלא מצי להדורי. ואני מסופק בכאן אם הי' בבה"ב במקום דמצי למהדר והדרי' דלקח אותו מבה"ב אם הוא טמא כיון דהוי בבה"ב א"ד כיון דמצי למהדר לא הוי בבה"ב ואינו טמא וכן לענין חיוב מאכ"א או אכילת מצוה אם זה הוי כמו אוכל לדידן דפסקינן דהנאת גרון די בלא הנאת מעיו וצ"ע בסוגי' דכתובות שם. והנה הרהמ"ח מביא כאן הת"כ דכתי' לאלה תטמאו וכתי' בנבלתם לא תגעו כו' הא כיצד הוא רשות כו' וזה דעת אחרים בת"כ אבל ת"ק דורש ובנבלתם לא תגעו ברגל וער"מ פט"ז מהט"א ושם כת' ואם נטמא אינו לוקה ועיין כסף משנה ובמ"ל שמסופק אם הוא איסור תורה לטמא עצמו ברגל או רק איסור דרבנן ומביא בשם רמב"ן דהוא רק איסור דרבנן ע"ש ומה שיש עוד להאריך במצוה זו אין כאן מקומו ואם אבא להאריך צריך חיבור מיוחד: