מנחת חינוך כג:ב

1וכן מצוה להרגו בקופץ וכו'. כ"ה בש"ס ור"מ ולכאורה ללוי דדריש טעמא דקרא מחמת קנס אם כן ל"ל קופץ וממול ערפו א"ו דגם לוי סובר דגזירת הכתוב אך הוא נותן קצת טעם למצוה:

2והנה כתבתי לעיל דשיטת הר"מ כר"ש לענין פדייה דעד ל' יום א"ע וז"ל הר"מ כאן מאימתי חייב לפדותו משיולד עד ל' יום ומאחר ל' יום או עורפו או פודהו נראה קצת מדבריו דקודם ל' יום אינו עורפו אך באמת אם רוצה לערוף קודם ל' יום למה לא יקיים המצוה כמו שמצוה לפדות כמו כן עריפה ועיין בגמ' שם ובטוש"ע דהם סברי כרבא כתבו סתם דמשיוולד מצוה לפדותו עד שימות ואח"ז כתבו אם אינו רוצה לפדות עורפו מבואר מדבריהם דמעת שיוולד המצוה עליו או לפדות או לערוף ע"כ נראה דכוונת הר"מ ג"כ כן וצריך קצת לדחוק בלשונו. ועל מ"ע זו ג"כ אין כופין עד שת"נ כי אם רוצה פודהו אך אם אינו רוצה לא לפדות ולא לערוף כופין אותו או לפדות או לערוף כמו מי שאינו רוצה לייבם ולא לחלוץ וערש"י דף י' ע"ב ד"ה לפיכך יפסד ממון שפירש יכפהו ב"ד לערוף אחר ל' יום נראה קצת דמשום קנס יכפהו לערוף אך צ"ע בדבר אם רוצה אח"כ לקיים המצוה כתיקונה דהיינו לפדות דמצות פדייה קודמת למה יכוף אותו על העריפה ולא עיינתי כעת אך מדברי הר"מ והפוסקים נראה דלאחר ל' ג"כ הרשות בידו אך בודאי כופין אם אינו רוצה לקיים לא זה ולא זה כנ"ל פשוט.

3והנה לעיל במצות פדייה כתבתי דדעת התוס' הא דפודין פ"ח שלא מדעת הבעלים אינו מתורת שליחות וזכייה רק המצוה על כל איש מישראל לפדות אם כן אפשר עריפה גם כן הדין כך דבמקום פדיי' עומדת אם כן כיון דהמצוה לאו אקרקפתא דגברא הוא אפשר דאין כופין הבעלים ע"ז דאין המצוה רמיא עליו יותר ע' תוס' ב"ק שהבאתי לעיל אך הסברא נותנת דבשלמא פדייה המצוה על כל איש מישראל אבל לערוף היאך יכול לערוף אחר שלא מדעת הבעלים הא מזיק ממונו מאי דביני ביני כמבואר בש"ע לענין מכירה הלא הוא ממון הבעלים דאם רוצה פודה אותו בשה כ"ד אם כן היאך אחר יכול לערפו ואפשר אם אחר עורף אותו חייב משום מזיק בידים וזה צ"ע ואין כאן מקומו ע' מהריט"א מה שמפלפל לענין קידושין בפ"ח מאי דביני ביני אך על כל פנים הממון דילי' וא"כ אין אחר יכול לערוף ומצוה על הבעלים. אך פדייה כיון דהחמור הוא של הבעלים אפשר דאין עליו המצוה כדעת התוס' אלא על כל איש מישראל ונ"מ ג"כ דאם אחר פודה אותו א"ח משום חוטף את המצוה עש"ע ח"מ סי' שפ"ז כיון דאין המצוה על הבעלים לבד אבל בעריפה חוץ מה שחייב משום מזיק אפשר ג"כ חייב משום חוטף את המצוה כנ"ל. ואם נשבע שלא יפדה או שלא יערוף השבועה חל דאין זה נשבע לבטל את המצוה כי הברירה בידו לעשות איזה שירצה עשו"ע יו"ד לענין אם נשבע שלא לייבם אך אם נשבע שלא לפדות ושלא לערוף אין השבועה חל כמו בנשבע שלא לייבם ושלא לחלוץ דל"ש כולל בכה"ג ע' בריב"ש ומובא ברמ"א אה"ע סי' קס"א. אך אם נאמר דאין המצוה חל עליו אפשר דחל השבועה כמ"ש וצ"ע ועיין בריב"ש ואין כאן מקומו. ואני מסופק בכל מ"ע שהוא ספק ומחויב לעשותה מפני הס' אם אינו רוצ' לעשות העשה אם כופין אותו עד שת"נ. והנה לדעת הר"מ דספיק' דאו' מן התורה לקולא ורק דרבנן לחומר' ומצוה דרבנן אפ"ל דאין כופין והוא מחלוקת רש"י ותוס' פ' הכותב ע"ש ובפרי מגדים ובפתיחה הכוללת אך לאותו שיטות שס' מן התורה לחומר' מכל מקום אפשר דאין כופין עד שת"נ כמו דס' ממון לקולא ה"נ ס' כופין אותו להכות אותו ג"כ לקולא או אפשר דכופין כיון דמחויב על כל פנים לעשות' ויבואר במק"א אי"ה ויתר דיני המצוה הכל כמו בפדייה מי שחייב בפדיון חייב בעריפה ג"כ וכל מי שאינו חייב בפדיון א"ח בעריפה ג"כ ועיין במצוה הקודמת:

4סליק פ' בא בעזה"י: