מנחת חינוך רסד:ד
מנחת חינוך · Minchat Chinukh 264:4
Open in the reader →1ואפילו הכהן ינהג כו' והבן זה כו'. נראה קצת מדבריו דכהן אינו נוהג אבילות אלא ביום א' שהוא מן התורה וא"י מאין יצא לו זה בודאי מחויב כל הששה ימים מדרבנן כמו ישראל וא"י חילוק בזה בין כהן לישראל. והנה לדעת הר"מ וסייעתו דאבילות נכלל במצוה זו דטומאה מכל מקום ס"ל דאף שאין מוזהרים על הטומאה כגון נשים וישראלים חייבים במצוה זו דאבילות עיין ר"מ והרהמ"ח לקמן. אך אני מסופק בכה"ג ונזיר דאסור לטמאות לקרובים אותם אפשר דאין חיוב אבילות עליהם אך הר"מ כ' פ"ז מה"א כה"ג חייב בכל דברי אבילות אלא שאסור לקרוע כו' נראה דגם נזיר חייב. והנה יצא להר"מ זה ממשנה דסנהדרין פרק כ"ג דמבואר שם כשמברין אותו כו' נראה דמברין אותו דאסור לאכול משלו ע"ש ברש"י אם כן ה"ה כל מיני אבילות. אבל באמת תמוה לי דין זה דהנה מבואר במ"ק די"ד והצרוע לרבות כה"ג והרי כ"ג בכל השנה כרגל לכ"ע דמי דתנן כה"ג מקריב אונן כו' ע"ש ברש"י ותוס' אם כן חזינן בפירוש אף דדיני צרעת מן התורה מוכח דנוהג ברגל מכה"ג בכל ימות השנה הרי דהי' פשוט להש"ס דאם המצורע לא ינהג צרעתו ברגל שהוא מן התורה דרגל הוא מן התורה גם כה"ג לא הי' נוהג בשום פעם צרעתו הרי דתפסו הש"ס לכה"ג תמיד לרגל דכ"ע אם כן אמאי יהי' כה"ג נוהג אבילות כיון דברגל אין אבילות נוהג ולדידי' כרגל דמי בכל השנה. וא"ל דעיקר הטעם דאינו נוהג ברגל דאתי עשה דרבים דרגל ודחי עשה דיחיד אם כן מאי מפשט הש"ס לענין מצורע שנוהג צרעתו מכה"ג דלמא שאני כה"ג דהיא עשה דיחיד ע"כ נוהג צרעתו אבל מצורע ברגל דהיא עשה דרבים אינו נוהג צרעתו. ובריטב"א שם הקשה כיון דהש"ס פשיטא לי' דכה"ג כרגל אם כן היאך משכחת לה כלל כ"ג מצורע הא קי"ל אין רואין את הנגעים בי"ט וזה אין סברא שיהי' מצורע ואח"כ מנוהו להיות כהן גדול ותי' דמה שאין רואין נגעים בי"ט היא רק מדרבנן ואנן בדאורייתא קיימינן ע"ש. אם כן רואין אנחנו דהש"ס תפסו לפשיטות לכה"ג תמיד כרגל אם כן כיון דאינו נוהג אבילות ברגל בודאי אין כהן גדול נוהג אבילות בשום פעם כמו דאינו פורע ופורם אף דאסור לאכול קדשים באנינות מפסוק ואכלתי חטאת כו' ומזה מוכיח הר"מ אבילות עי' בריטב"א שם. הכלל נראה בפירוש מש"ס דכה"ג תמיד אצלו כרגל אם כן למה ינהג אבילות ברגל. ואין ראי' מהמבואר בסנהדרין שמברין אותו דהא קי"ל דאף ברגל מברין אותו כמבואר במו"ק ובש"ע או"ח סי' תקמ"ז וגם אפילו אי הוי עשה דיחיד מכל מקום אבילות ג"כ עשה דיחיד ואין עשה דוחה עשה מאי אולמי' כו' רק אם נעשה אבל קודם שנתמנה להיות כה"ג וצ"ע. אבל כה"ג שיהי' נוהג אבילות צריך עיון גדול. ואגב אורחין צ"ע בש"ס שם ופירש"י דהיכן מוכח דכה"ג כרגל מדמקריב אונן נראה דברגל אינו נוהג אנינות לענין הקרבה ועמ"ל פ"ג מה' אבילות ה"י כ' שם שלענין אנינות של תורה לקדשים ולמעשר אין חילוק בין י"ט לחול ע"ש שמביא ראי' מיומא וגם ד' רש"י שפי' דכה"ג מקריב אונן אבל כ"ע בשאר ימות השנה אונן אינו משלח קרבנותיו כו' שלמים בזמן שהוא שלם ולמה לא פירש"י דכה"ד אינו מקריב אונן ומחלל עבודה כמבואר בזבחים. מזה נראה דרש"י היה קשה לו זה היכן מצינו דאונן תלוי ברגל ע"כ פירש"י דחזינן דאינו משלח קרבנותיו והוא מקריב אונן. ומכל מקום צ"ע מאי ראי' היא הלא אבל אינו משלח קרבנותיו אף דכהן מקריב רק דאסור להקריב קרבן אם כן נהי דכה"ג מקריב אונן אפשר דוקא קרבנות אחרים אבל קרבן שלו באמת אינו מקריב ולומר מדהוא מקריב קרבנות בעצמו של אחרים מוכח דרשאי גם כן לשלוח צ"ע מנין. ונראה דהוכח' היא דחזינן דכה"ג מקריב בכל יום מנחת חביתין משלו נראה דאף קרבנות שלו מקריבין באנינות ולא מצינו דאם כה"ג אונן שלא יהי' מקריבין מנחת חביתין משלו רק משל צבור כמו כה"ג שמת אם כן חזינן דהוא אצלו כרגל. והנה מבואר שם בגמ' שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ע"כ אבל אינו משלח קרבנותיו. ונראה בודאי דוקא יום ראשון דלאח"ז לאו דאורייתא ואינו אבל כלל מן התורה וגם לשון הגמ' דט"ו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ואנינות אינו אלא ביום ראשון. וצ"ע דהר"מ פ"ב מהב"מ הי"א כתב דאבל אונן [אינו] משלח קרבנותיו כל ז' ובאמת הוא בעצמו פסק דוקא אבילות יום ראשון מן התורה ולמה לא ישלח קרבנותיו כל שבעה ימים ואין לומר דמדרבנן לא ישלח קרבנותיו והא כ' אח"ז דמנודה לא ישלח ובדיעבד נרצה הקרבן משמע דהדינים הקודמים אף בדיעבד לא נרצה משמע דמדאורייתא הוא ולמה לא ישלח מן התורה כיון דאינו אבל מן התורה כלל לאחר יום ראשון והכסף משנה שם הראה מקום לתוספתא ועיינתי שם כלשון הזה. ואפשר התוספתא ס"ל דאבילות כל ז' מן התורה ואפשר דרבוותא שהביא הרי"ף דכל ז' מן התורה יצא להם מתוספתא זו אבל לדעת הר"מ א"י למה לא ישלח קרבנותיו תיכף ביום ב' ולפמ"ש דהתוספתא ס"ל כדעת הרבוותא צ"ע על הראשונים דפסקו דלא כותי' ואפשר משום דהרי"ף דחאה להאי סברא מש"ס דילן עיין בברכות אבל על שיטת רבותינו הצרפתיים הסוברי' דליכא אבילות כלל מן התורה רק לענין קדשים ולענין מעשר דהוא יום א' וד"ז דאינו משלח קרבנותיו הוא ג"כ דין מדיני קדשים אם כן בודאי לא שמענו ז' ימים רק יום א' אם כן היאך יפרנסו תוספתא זאת וצ"ע. גם צ"ע על הר"מ שהשמיט שם ולא כ' דכ"ג משלח קרבנותיו כמבואר בש"ס. וגם צ"ע למה אינו מביא שם דברגל משלח אדם קרבנותיו אף על פי שהוא אונן כדמוכח בגמ' כאן וכפירש"י בהדיא אם כן למה לא כ' דין זה וא"ל שסמך אמ"ש בפ"י מה' אבילות דאין אבילות נוהג ברגל. ז"א דהא לענין מעשר וקדשים אין חילוק באנינות בין י"ט לחול וה"א דזהו ענין קדשים ואסור אף ברגל הי' צריך להשמיענו לענין זה שוה לשאר אבילות כדמוכח כאן וצ"ע בכ"ז. וכ"ז אם הוא כ"ג ואירע לו אבילות אבל אם הוא אבל קודם ובו ביום נתמנה להיות כ"ג אפשר דמחויב (כ"ה) דבשלמא אם אבילות בא לו אחר הכ"ג אם כן אף דהרגל שלו הוא עשה דיחיד מכל מקום אבילות הוא ג"כ עשה דיחיד ומאי אולמי' כו' אף דבש"ס מבואר שם במ"ק דגם אבילות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים לאו דוקא אלא האמת נקט אבל באמת אין שום עשה דוחה עשה אבל אם אבילות הוא קודם אפשר דמתאבל דאין עשה דרגל דידי' דוחה העש' דמעיקרא דחייל עלי' אבילות ויוכל לעשות כ"ג אפילו ביום האנינות דכה"ג מקריב אונן ותיכף שנמשח או נתרבה נעשה כה"ג רק לכתחלה לדעת הרמב"ם אינו עובד עד שיהי' נמשח שבעה או נתרבה שבעה עיין ר"מ פ"ד מה' כה"מ ובראב"ד ובפרט לדעת התוספות ביומא דמתמנה בפה. וכבר עוררתי בחיבורינו זה אם כן נראה דנוהג אבילות כל אותו היום דהעשה שלו א"ד העשה דאבילות דמעיקרא כנ"ל בעזה"י: