מנחת חינוך רפ:ד

1וגם הארוסה כו' אלא שחכמים כו'. כמ"ש ברפ"ק כו' אינו מבואר בריש כתובות והוא בפ' נ"ש ובפ' אע"פ. והנה הרמב"ם כ' ג"כ וז"ל אבל חכמים אסרו שתאכל בתרומה עד שתכנס לחופה גזירה שמא תאכיל לאביה ולאמה והיא כמשנה אחרונה פרק אף על פי (כתובות דף נ"ז) וצ"ע דמבואר שם דנ"ח דאפילו למ"ד שמא ימזגו מכל מקום למ"א מודה דהטעם הוא משום סמפון ע"ש ועתו"ס קדושין י"א ד"ה עד שתכנס עמדו בקושיא זו על הש"ס וע"ש מה שתירצו ובמג"ש פ' נ"ש הרגיש בזה על הרמב"ם ועיין באחרונים שפלפלו בענין מסר והלך היאך הדין והרהמ"ח לא פירש הטעם נראה דס"ל כמסקנת הש"ס דמשום סמפון ואין כאן מקומו. וכמו דאין ארוסה לכהן אוכלת בתרומה כן אם היא שומרת יבם לכהן אינה אוכלת כ"ה ביבמות ס"ז במשנה ובכתובות שם ומפיק לה מקרא קנין כספו והאי לאו קנין כספו אלא קנין דאחיו הוא וכ"כ הרמב"ם פ"ח מהך דרשא ונרא' מדבריו דמה"ת אינה אוכלת ובתוס' ביבמות וכתובות פלפלו באורך ודעתם דדרשא זו היא רק אסמכתא אבל מן התורה אוכלת בתרומה רק מדרבנן אינה אוכלת כמו ארוסה אף שלא שייך משום סמפון חכמינו זכרונם לברכה לא חילקו בתקנתם ע"ש. ונ"ל אף לדעת הר"מ דש"י אינה אוכלת מן התורה דלאו קנינו היא מכל מקום אם היבם בא עליה ביאה גרועה כגון בשוגג או בהעראה לשיטת רש"י ור"מ דפסקו שם דאם נפלה לפניו מן האירוסין אין היבם מאכילה בתרומה בביאה גרועה ואם נפלה לפניו מן הנשואין אוכלת כיון דאכלה מעיקרא כל"ב פ' הבע"י ע"ש זה ודאי אינו אלא דרבנן אבל מן התורה כיון דקנינו היא לכ"ד אוכלת מן התורה ובפרט אי נימא דאכתי לא קנינו היא לתרומה למה אם נפלה מן הנשואין תאכל דכ"ז שלא נבעלה אינה אוכלת אף מן הנשואין דקנין דאחיו היא אם כן למה תאכל בביאה גרועה אם נפלה לפניו מן הנשואין דהאי סברא כיון דאכלה מעיקרא היא בש"ס יבמות דנ"ז דכל היכי דפקעה קנינה לא אמרינן האי סברא כיון דאכלה מעיקרא אע"כ דביאה גרועה דאינה אוכלת היא רק דרבנן והם חילקו בין מן הנשואין בין מן האירוסין אבל מן התורה ל"ש לחלק בזה ע"ש. וכל אשה הנשואה לכהן אפילו לערל או עבדיו אף על פי שהוא אינו אוכל מכל מקום מאכיל לאשתו ולעבדיו חוץ מאשתו הפסולה לו. ופ"ד וכ"ש שנשאו גיורת דהיא כשרה לו אוכלת בתרומה וכן אשה שיש לה בן או בת עד סוף כל הדורות או אפילו טומטום ואנדרוגינוס מכל מקום אוכלת בשביל בנה והוא נדרש מקרא יליד ביתו ויש הרבה דינים בענינים אלו ולא יספיקו כ"ד עיין עליהם בר"מ פ"ו עד פ"י מבוארים באר היטב. ועיין גיטין נ"ה עדות דר"י בן גודגדא דקטנה יתומה שנשאת למיאון אוכלת בתרומה דרבנן ומובא ג"כ בפ' חרש ביבמות ועדותו דלא גזרינן אטו תרומה דאורייתא או משום גדולה בקטן ע"ש ברש"י ותוס' באריכות. ותמהני שהשמיט הר"מ דין זה ובפ"ו ה"ג דמיירי בקטנה אבל בנשואין דאורייתא דכתב סתם אוכלת בתרומה ואפילו בתרומה דאורייתא וכ"כ דאוכלת בחזה ושוק אבל מדין המתקדשת למיאון שתאכל בתרומה דרבנן לא הזכיר כלל והמרשים בעל עין משפט הרשים בגיטין וביבמות על דין זה ברמב"ם פ"ו מה' תרומות ה"ג. ובאמת ד"ז אינו מבואר ברמב"ם וצ"ע. ומצאתי בתי"ט פ"ה דגיטין הרגיש בזה ע"ש.

2עוד מבואר בר"מ כאן ה"ד חרשת ושוטה שנשאת לכהן אפילו השיאה אביה אינה אוכלת בתרומה גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת לפיכך גזרו שלא תאכל חרשת בתרומה אם היא בת ישראל עכ"ל. ובכ"מ הקשה על הר"מ במסקנת הש"ס דלמא יאכיל חרש בפקחת ע"ש ומקור דין זה הוא בגיטין נ"ה ויבמות קי"ג. ולי צ"ע בד"ז שכ' הר"מ אפילו חרשת שהשיאה אביה דהוי נשואין דאורייתא מכל מקום לא אכלה מטעם גזירה ובאמת בש"ס הנ"ל לא מוכח מידי דשם מבואר עדותו של ר"י ב"ג על חרשת שהשיאה אביה שיוצאת בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה והיינו קטנה שנתקדשה למיאון בלא אביה וכפירש"י ותוס' שם במקומות הנ"ל וממקומו הוא מוכרח דבחרשת קתני שהשיאה אביה ובקטנה לא נקט שהשיאה אביה וגם מעדותו של ר"י באם מתה יורשה ובהשיאה אביה א"צ לעדותו וע"ז מקשה ש"ס דקטנה שנשואיה דרבנן אוכלת ומ"ט חרשת דהיינו שנשאת בעצמה דגם כן הנשואין דרבנן אינה אוכלת וכפירש"י שם ביבמות ד"ה דמ"ש חרשת כו' שלא השיאה אביה בקטנותה וכן בד"ה ואילו חרשת לא אכלה וכן בגיטין ע"ש ובודאי הפשט הוא כן דאי מיירי בחרשת שהשיאה אביה אם כן מאי מקשה למה לא העיד בחרשת דבזה א"צ לעדותו כלל כיון דהוי נשואין מן התורה ע"ש ברש"י ותוס' וע"ז סובב קושית הש"ס חרשת נמי תאכל אף על פי שאין קידושיה אלא דרבנן כמו קטנה שהשיאה מעצמה ומשני דחז"ל גזרו דנשואי חרשת דרבנן לא תאכל דמחלפ' בחרש ופקחת דג"כ הנשואין מדרבנן וסברו דנשואין דרבנן מאכילין כמו פקח וחרשת ובאמת חרש ופקחת אסור להאכילה תרומה דאורייתא דאין קדושין דרבנן יכולין להפקיע איסור תורה וגזרו תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא אבל חרשת שהשיאה אביה זה לא נזכר שם ומה"ת יגזרו נשואין דאורייתא בחרשת אטו חרש בפקחת דשם לא הוי הנשואין אלא מדרבנן וכולי עלמא מידע ידעי דא"א גמורה אוכלת מן התורה וע"ש ברש"י דקטנה דנשואין דרבנן ל"ג אטו קטן לגדולה כיון דקטן לגדולה אין נשואין כלל לא גזרינן. אם כן הכא נמי מן התורה לגזור נשואין דאורייתא בחרשת שהשיאה אביה לנשואין בחרש ופקחת שאין הנשואין אלא דרבנן ומהיכן למד רבינו דין זה ובודאי יש לו שיטה אחרת בש"ס דמיירי אפילו בנשואין דאורייתא וצריך עיון על נ"כ שלא הרגישו בזה. על כל פנים שיטת רש"י ותוס' דכל הסוגיא שם מיירי בחרשת שנשאת בעצמה וס"ל דחרשת שהשיאה אביה אוכלת בתרומה ככל אשת כהן וצריך עיון על הר"מ שהתחיל גם בשוטה שהשיאה אביה דג"כ אינה אוכלת וזה ודאי חשש רחוק דנגזור נשואי תורה אטו שוטה בפקחת דאין להם נשואין כלל ולדעת רש"י אף על נשואי דרבנן לא גזרינן אטו אין לה נשואין כלל וכל שכן דנגזור נשואין דאורייתא אטו אין לה נשואין כלל זה ודאי צ"ע וסיום דברי הרמב"ם ולפיכך גזרו שלא תאכל חרשת כלל ולא סיים מה דינו בשוטה כמו שהתחיל ע"ש בש"ס ותבין וצ"ע. והנה לדעת רש"י ותוס' בחו"ש שהשיאן אביהם אוכלים אף בתרומה דאורייתא וחזה ושוק ככל נשי כהנים ולדעת הר"מ אין אוכלים אף בתרומה דרבנן ע"ש ביבמות דגזרינן אטו תרומה דאורייתא וכ"פ הר"מ פ"ח הי"א. והנה הא דחרשת אין אוכלת היינו הבעל אינו מאכילה דהיא בעצמה הקי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ע"ש בסוגיא אך דאסור להאכילה בידים. ולכאורה קשה לשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים אם כן למה לא יאכילוה בתרומה דרבנן אך באמת ל"ק דכל איסורי דרבנן שפיר הוא אינו מוזהר אבל כאן באמת אין עליה שום איסור כלל בתרומ' דרבנן דנשואי דרבנן יכולין להאכיל תרומה דרבנן רק חכמינו זכרונם לברכה גזרו אטו תרומה דאורייתא חרש בפקחת ובאמת חרשת לאו בת קבולי תקנת' דרבנן היא ערש"י נדה סוגי' דמופלא הסמוך לאיש אם כן עיקר הגזירה דלא ליכול בתרומה דרבנן ל"ג רק עליו אם כן מוטל עליו האיסור דרבנן ולא עלי' דכן גזרו חכמינו זכרונם לברכה דלא להאכילה אף שמותרת מחמת הנשואין דרבנן מכל מקום עליו גזרו שלא להאכילה כנ"ל פשוט. ודין זה דאינה אוכלת בתרומה דרבנן מבואר שם בש"ס דלמ' אתי למיכלי' תרומה דאורייתא אף בזה"ז דלדעת הר"מ והבאתי לעיל ויבואר אי"ה לקמן במקומו דבזה"ז ליכא תרומה דאורייתא אף בא"י ועמ"ל פ"ז הי"ז באורך דתרומה בזה"ז אף שהיא מדרבנן דינה כתרומה דאורייתא ממש לכ"ד ע"ש שמביא ראי' מכאן.

3והנה טומטום ואנדרוגינוס שנשאו נשים והם כהנים מבואר בר"מ פ"ז הי"ד דנשותיהם אין אוכלין בתרומה מפני שהם ספק איש או אשה וכתב הכסף משנה דמבואר בש"ס דיבמות דטומטום נשיו אוכלין ופריך בגמרא נשים לטומטום מנ"ל ומתרץ אביי כשביציו מבחוץ ורבא מתרץ מאי נשים אמו וידוע דהלכה כרב' ע"כ לא חילק הר"מ בין ביציו מבחוץ ניכרין או לא עכ"ל הכסף משנה וכ' עליו המ"ל שדעת הכסף משנה דאע"פ שביציו מבחוץ ניכרין מכל מקום אינו מאכיל אשתו לא ידעתי טעם לזה כיון דהוא זכר ודאי ואשתו הוי א"א גמורה וחייבין מיתה עליה אם כן למה אינו מאכיל ורבא לא פליג בהא על אביי רק דדחיקא ליה מלתא לאוקמי כשביציו מבחוץ ועוד מאי אשמועינן הברייתא פשיטא דזהו זכר גמור ע"כ אוקי רבא באוקמתא אחריתא אבל לדינא לא פליג רבא דאם ביציו מבחוץ הוי זכר גמור. עוד כתב דכוונת הכסף משנה עפ"י קושית התוס' שם. ולי צ"ע גם ע"ד הכסף משנה נהי דכאן מתורץ זה דאינו מחלק מכל מקום כ"פ כ' הר"מ דין טומטום אין מספר ע' בה"א לענין קדושין ולא חילק ג"כ בין ביציו מבחוץ ולד' המ"ל בתי' השני ניחא דאפשר דשם הוא פשוט דהוי כזכר אבל כאן אפילו ביציו מבחוץ אינו מאכיל אבל קושית הכסף משנה בפשיטות אינו מובן דלא אשתמיט בשום דוכתא לרבינו הר"מ לאשמועינן זה דביציו מבחוץ הוי זכר גמור ובחגיגה אמרינן לענין ראיה וחגיגה דזכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס דפטורים מן הראיה ומקשה הש"ס בשלמא אנדרוגינוס אצטריך למעוטי דסד"א כיון דאית לי' זכרות לחייב אלא טומטום ספיקא הוא אצטריך קרא למעוטי ספיקא ואוקמי' אביי כשביציו מבחוץ ומכל מקום מיעטה התורה. ובר"מ פ"ב מהלכות חגיגה כתב דטומטום ואנדרוגינוס פטורים מפני שהן ס' אשה ותמה הלחם משנה דמבואר בש"ס דלא מה"ט אלא אפילו כשביציו מבחוץ דהוי ודאי זכר מכל מקום פטורים מפני גזירת הכתוב ולמה לא הביא הר"מ אפילו כשביציו מבחוץ פטור וכן תמה בש"א ה' ר"ה. ולולא דמסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותי ומסתפינא דלא לחייכי עלי בי מדרשא נ"ל דד"ז שהוא פשוט אצל המ"ל דביציו מבחוץ הוי זכר גמור לכל ענינים שבתורה ואני מסופק טובא ולע"ד נוכל לומר דהר"מ לא השמיע דין זה כי סברתו דאביי ס"ל כן ורבא פליג עליו כדברי הכסף משנה וגם שם בחגיגה אביי מתרץ לה וכיון דרבא פליג וס"ל דאפילו ביציו מבחוץ הוי ספק ע"כ לא הביא הר"מ שום פעם כשביציו מבחוץ יהי' זכר ודאי ומה דפשיטא לי' להמ"ל שחייבים מיתה על אשתו לא נ"ל כן כמו שאבאר בעזה"י. הנה בבכורות בסוגי' דטומטום ואנדרוגינוס דמ"ב ע"ב מבואר דטומטום בהמה אף דמטיל מים במקום נקבות חיישינן שמא נהפך זכרותו לנקבותו ופריך הש"ס דזה דוקא לר"מ דחייש למיעוט ומתרץ דזה אפילו לכ"ע כיון דאשתני אשתני ושם יש פלוגתא אי אמרינן כיון דאשתני אשתני ח"א דלא אמרינן כיון דאשתני אשתני והנה הסברא כיון דאשתני אשתני אף דבכ"מ לא חיישינן למיעוט מכל מקום כיון דחזינן דיצא מכלל הרוב ואשתני ע"כ חיישינן אף למיעוט כי חזינן דאינו מן הרוב ע"ש בסוגיא והיא כסברת התבואת שור סי' כ"ט לענין מים בראש כיון דבהמה זו יצאה מכלל הרוב דרוב בהמות אין להם מים בראש אם כן חיישינן למיעוט טריפות וכן ראיתי לא' מחכמי הדור להגאון מוה' זלמן מרגליות בספרו זה ימים כבירים שכתב שיצא להתב"ש מש"ס הנ"ל וע"ש בגמרא דבטומטום חיישינן אף שנקרע ונמצא זכר שמא סריס הוא אף דסריס הוא מיעוט חיישינן כיון דאשתני. וא"כ אני אומר כיון דטומטום הוא אטום עיין ר"מ פ"ב מהלכות אישות אם כן כשם שאנו מסופקין שמא הוא זכר או נקבה כ"כ מספקינן לי' אולי יש לו זכרות ונקבות והוי אנדרוגינוס אף דבכ"מ ל"ח למיעוט' כאן כיון דאשתני אשתני אם כן בכל טומטום אף שביציו מבחוץ נהי דיצא מכלל ספק נקבות ודאי מכל מקום עדיין הוא ספק זכר גמור דדלמא הוא אנדרוגינוס ויש לו זכרות ונקבות ג"כ והוא אנדרוגינוס אם כן ניחא בכ"מ דטומטום הוא ס' זכר והוא גם כן ספק אנדרוגינוס מכל מקום אינו נ"מ דגם אנדרוגינוס הוא ספק זכר או נקבה וא"כ בכ"מ הוי טומטום ס' זכר דאף אם הוא אנדרוגינוס הא אנדרוגינוס הוא ג"כ ס' זכר או נקבה וכ"ז בטומטום שאין ביציו מבחוץ אבל כשביציו מבחוץ נהי דיצא מכלל ס' נקבה לחוד מכל מקום אינו זכר ודאי דלמא הוא ספק נקבה שהוא אנדרוגינוס דכיון דאשתני חיישי' למעוטי וה"ל ספק השקול ואביי דסובר כשביציו מבחוץ הוי זכר גמור הוא ס"ל כהאי תנא שם דל"א כיון דאשתני אם כן ל"ח שמא הוא אנדרוגינוס ורבא פליג ע"ז מה"ט כיון דאשתני והלכ' כרבא ע"כ בכ"מ וכן לענין חיוב אשת איש לא הביא הר"מ דביציו מבחוץ הוי קדושי ודאי דבאמת אינם קדושי ודאי דחיישינן שמא הוא אנדרוגינוס אם כן אין אנו יכולין לחייבו מיתה על אשתו וכן לענין תרומה אינו מאכיל אף כשביציו מבחוץ דלמא הוא אנדרוגינוס ע"כ בה' חגיגה לא הביא הר"מ דביציו מבחוץ פטור דלדידיה אין חילוק כלל דאף כשביציו מבחוץ הוי ספק אנדרוגינוס והוי ספק איש או אשה והוא פטור מחמת הספק והא דאצטריך קרא למעוטי כיון דבכל גוונא הוי ספק עיין בלחם משנה פ"ב מה"א שתי' זה ועיין בש"א מ"ש בזה. ע"כ נ"ל ברור דאף כשביציו מבחוץ הוי ספק שמא הוא אנדרוגינוס והדר הו"ל ס' איש ס' אשה. והיוצא מדברינו דביציו מבחוץ מוציא לנו מידי ספק נקבה ודאית כי נקבה גמורה בודאי אינה כי ביציו מבחוץ אבל מכל מקום הוא ס' זכר ס' אנדרוגינוס וא"כ אף כשביציו מבחוץ אין נהרגין על אשתו וכן לענין שאר דינים וא"ל דהוי ס"ס ס' זכר את"ל לאו זכר אלא אנדרוגינוס ואנדרוגינוס ג"כ ס' זכר הוא אם כן ליהוי כזכר לכ"ד ז"א דהכל הוא ס' א' ושם אונס חד הוא ואף דלשיטת הרב המגיד בהא"ב דעתו בדעת הרמב"ם דכה"ג הוי ס"ס ועיין בסד"ט על נדה אינו מוכרח אם כן הוא דעת הרמב"ם ואין כאן מקומו ודברים אלו נראים נכונים בעזה"י אך לא הבאתי' בכור הבחינה כי נוגעים לכמה שיטות בש"ס ותן לחכם. והנה עבדיהם של טומטום ואנדרוגינוס אוכלים ממ"נ דאף אם הם נשים מכל מקום אוכלים העבדים וע"ש בר"מ מבואר דחשו"ק אם קנו עבדים אין אוכלים בתרומה רק אם קנה אפוטרופס וז"פ כיון דאין להם קנין מן התורה אך זה דוקא בקנו שאין נתינתו בכסף כלום ע"כ לא קנו מן התורה אבל נתנו להם במתנה לשיטת הרב המגיד פכ"ט מה' מכירה דמתנה בדעת אחרת מקנה להם קנה מן התורה אם כן ודאי אוכלין בתרומה אך בקנין דעת הרב המגיד בדעת הר"מ דלא מהני בדעת אחרת כיון דאין נתינתן כלום וגם יש חילוק בד"א מקנה בין קטן וחרש לשוטה עיין ח"מ סי' רמ"ג ויש הרבה שיטות ע' באחרונים שם הכלל אם יש קנין דאורייתא ודאי אוכלין רק בקנין דרבנן אין אוכלים ויש שיטות דאף בקנין דרבנן הוי כקנין דאורייתא דהפקר ב"ד הפקר ואי"ה לקמן יבואר קצת מזה. ומש"ל דחרשת אינה אוכלת בתרומה אם היא בת ישראל דוקא משום בעלה אינה אוכלת אבל אם יש לה בן מכהן ודאי אוכלת עיין דינים אלו בר"מ פ"ח מהלכות הנ"ל.

4והנה הבאתי לעיל ומבואר בר"מ והרהמ"ח דגם בהמתם של כהנים אוכלים בתרומה אבל בהמה של ישראל אסור להאכילה ובפ"ט מביא הר"מ דין המבואר במשנה ישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה כרשיני תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אף שמזונותיה עליו לא יאכילנה בתרומה מפני שאינה קנין כספו והובאה משנה זו בכ"מ מיבמות וע"ז ט"ו. והנה בסיפא מבואר דכהן השוכר מישראל לא יאכילנה אף שמזונותיה על הכהן וברישא בישראל ששכר מבואר סתם מאכילה ואין חילוק בין אם המזונות על הכהן המשכיר או אפילו אם המזונות חל על ישראל השוכר ויש בזה שיטות דעת רש"י בע"ז והרע"ב ובתוס' יבמות ס"ו דאע"פ שהמזונות על ישראל השוכר מכל מקום מאכילה וע"ש ברש"י וברע"ב דאין זה גזל הכהנים דניחא ליה לכהן זה ע"ש. והתוס' בע"ז כ' להיפוך דוקא אם מזונותיה על הכהן מאכילה אבל אם מזונותיה על ישראל השוכר אסור להאכילה בתרומה והר"מ מסתם סתים ועמ"ל הרגיש בזה. ולכאורה קצת ראיה דאף שמזונותיה על ישראל יכול להאכילה מדין המבואר אח"ז בר"מ דפרתו של ישראל שילדה בכור מאכילה בתרומה שהבכור לכהנים ובאמת חייבים הבעלים לטפל בבכור גסה ובכור דקה כמבואר פ' עד כמה וחייב הישראל במזונותיה מכל מקום מאכילה מפני שהגוף של כהן. אך יש לדחות למעיין ע"ש בע"ז ויש לפלפל בענין זה דשכירות קניא עמ"א סי' רמ"ו ובש"א ואחרונים. והנה הא דאסור להאכיל בהמת ישראל כרשיני תרומה ע' תוס' יבמות ד"ה לא יאכילנה ובמקומות הנרשמים שם דהטעם דתרומה אסורה לישראל בהנאה של כילוי ע"ש בכ"מ בתוס' וענין הנאת כילוי אי היא מן התורה או דרבנן עמ"ל פ"ב מהל' הנ"ל מביא דעת התוס' בכ"מ שהיא מן התורה ודעת הר"ש שהיא דרבנן וע' מ"ל פי"א הח"י הוכיח דעת הר"מ כדעת הר"ש דאינו אלא דרבנן אם כן לדידהו הא דאסור להאכיל לבהמת ישראל אינו אלא דרבנן ויבואר אי"ה לקמן. עוד כ' הר"מ ז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח דמים אף שעדיין לא משך הלוקח ה"ז אסור להאכילה תרומה שד"ת מעות קונות כמשי"ת בה' מכירה עכ"ל ובס' אבני מלואים סי' כ"ח מביא ראיה דקנין דרבנן לא מהני לאיסור תורה דנימא כיון דהפקר ב"ד הוי קנין דאורייתא והד' עתיקין דאי נימא דמהני אם כן כאן כיון דרבנן עקרו קנין מעות ומדרבנן הוי של המוכר הכהן אמאי לא יאכילנה תרומה ומזה נפשט ס' של המ"ל הל' אישות אם קידש המוכר באותו חפץ אי נימא כיון דמה"ת אינו שלו לאו קידושין נינהו א"ד כיון דמדרבנן הוי שלו ע"ש ומזה נפשט דאזלינן בתר תורה וכ"כ שמצאתי ראיה זו בס' מחנה אפרים ולפמ"ש אין ראיה ואדרבא תמוהים לי ד' הר"מ כיון דלדידי' הנאת כילוי אינו אלא מדרבנן ואכילת בהמת ישראל תרומה אינה אלא דרבנן אם כן למה אם לקח הכהן מעות אינו מאכילה תרומה כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן ולענין דרבנן הוי מדרבנן דמעות לא קני רק משיכה אם כן כיון דמדרבנן הוי דכהן אמאי יאכילנה הלא אתי דרבנן ומפקיע דרבנן וצ"ע כעת. עוד כ' הר"מ דאם מכר ישראל לכהן אף שנתן דמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך נראה מדבריו דבעינן תרתי נתינת המעות ומשיכה ובאמת כיון דאינו אלא איסור דרבנן אפשר סגי במשיכה לבד כיון דמדרבנן הוי דידיה והנה ענינים אלו אי קנינים דרבנן מועילים לשל תורה האריכו האחרונים ואין כאן מקומו. עוד הביא הר"מ אם נולד בכור לישראל מפרתו מאכיל הבכור בתרומה שהבכור לכהנים והנה הר"מ מסתם סתים להאי דינא ולדידי צריך עיון דידוע בודאי אם ישראל יש לו איזה קרבן אפילו קדשי קדשים שכולם לכהנים כגון חטאת ואשם מכל מקום אינו מאכילה בתרומה דלאו ממון כהן הוא דמשלחן גבוה זכו לאחר הקטרת אימורין עיין בכסף משנה בש"ס בבא קמא י"ב וקידושין סוגיא דהמקדש בחלקו וש"מ ושם בבבא קמא ותמורה דף ח' מבואר דאף ריה"ג דסובר קדשים קלים ממון בעלים מכל מקום בכור תם חי בזמן שבהמ"ק קיים דראוי להקרבה אין רשאי הכהן למכרו ולקדש בו דלאו ממון דידי' הוא רק משלחן גבוה קזכו והמשנה דמע"ש דמבואר דבכור תם נמכר ומקדשין בו את האשה דהיינו הכהן יכול למכור ולקדש אוקמי' שם דוקא בכור בזה"ז או בכור בח"ל דלא חזי להקרבה הוי ממון כהן וכ"פ הר"מ פ"א מה' בכורות וע"ש בלחם משנה ובאה"ע סי' כ"ח לענין קדושי אשה דדעת הרא"ש ב"ק שם דלרבנן אף בכור בע"מ אינו ממון כהן אך הר"מ פוסק כריה"ג עלח"מ ה' נזקי ממון.

5והנה להאריך בדין ק"ק אי ממון בעלים או ממון גבוה אין כאן מקומו אך דין זה מוסכם אף לריה"ג דבכור תם אף בזמן המקדש דראוי להקרבה אינו ממון כהן למכור או לקדש בו ואם כן איך כתב הר"מ סתם שמותר להאכיל תרומה לבכור שהוא לכהן והו"ל לחלק דדוקא בזה"ז או בכור בח"ל או בע"מ אבל בכור תם בזמן המקדש כיון דלא הוי ממון כהן רק משלחן גבוה קא זכו דאסור להאכילו לפ"ד כמו שאר קדשי קדשים כגון חטאת ואשם דאינו מאכילם וד"ז צריך ביאור רחב ואי"ה אשנה פ"ז. וזה נ"ל פשוט דאם כהן הקדיש בהמתו כגון חמור או בע"מ קבוע לבד"ה בודאי אינו מאכילה תרומה כי היא ממון שאינו שלו ומ"ל מכרו לגבוה או מכרו להדיוט. ואם הקדיש בהמה טהורה תמימה למזבח אם היא חטאת או שאר קדשי קדשים ג"כ אינו מאכילם דלאו ממונו היא רק מ"ג רק אם הקדיש לשלמים או שאר קדשים קלים זה תלוי אי כריה"ג דהוי ממון בעלים יכול להאכילו או כרבנן דהוי מ"ג אסור להאכיל ולומר כמו דהתירה התורה תרומה לבהמת כהן כמו כן התירה לבהמת הקדש שתהא רשאה לאכול תרומה זה אינו נוח לי אך להטעם שכתבנו דמחמת הנאת כילוי אסור בבהמת ישראל אם כן אפשר דגבי גבוה ל"ש לאסור הנאת כילוי וע' פסחים כ"ט גבי אוכל חמץ של הקדש וצ"ע ובאתי רק לעורר. ונ"ל דדוקא בכור בהמה טהורה הוי ממון כהן ורשאי להאכילה ולפמ"ש דוקא בזה"ז או בבע"מ ע' לעיל אבל פטר חמור בודאי אינו ממון כהן כי קודם הפדיה אסור בהנאה ולאחר הפדיה הוי חולין ושייך לבעלים ע' בבכורות ובר"מ פ"ב מהלכות ביכורים אך אם פדה בשה ועל השה אין הישראל חייב באחריותו כמבואר בר"מ שם אם כן בודאי הו"ל ממון כהן ורשאי להאכילו תרומה אך זה לשיטת הר"מ ורוב הראשונים דפדיון פטר חמור אינו ניתן אלא לזכרי כהונה אבל להתוס' פסחים פא"ע וקדושין וחולין דמספקא להו מלתא לענין פדיון הבן דאפשר דניתן לכהנת אף אם היא אשת ישראל ואף בעלה מקבל בשבילה ולפי זה גם פ"ח ניתן לכהנת אשת הזר מטעם היקש עיין מ"ל פ"א מהלכו' ביכורים אם כן בודאי אינו ממון כהן דאפשר לו ליתן לכהנת אשת הזר או לבעלה הזר אם כן בודאי אינו ממון כהן אם כן אסור להאכיל תרומה להשה וז"פ. והנה אשר הקשיתי לעיל למה בכהן המוכר פרתו לישראל במעות לבד לא יאכילנה כ"ת הא כיון דהנאת כילוי אינו אלא דרבנן ומדרבנן הוי כשלו אם כן למה לא יאכילנה. נראה דלא קשה דמלשון הר"מ שכתב דבהמה דכהן מפני שהיא קנין כספו נראה שאינו סובר כשיטת התוס' דלהאכיל לבהמת ישראל אסור משום הנאת כילוי אלא ס"ל כשיטת הר"מ בר' אברהם המובא בר"ש תרומות פי"א משנה ט' דדעתו דאף אם הנאת כילוי מדרבנן מכל מקום להאכיל לבהמת ישראל הוא איסור תורה מהקרא דכהן כי יקנה נפש קנין כספו ונפש אפילו בהמה במשמע כמבואר במס' ביצה אם כן דוקא נפש בהמה דכהן אבל לא דישראל אם כן המאכיל לבהמת ישראל עובר על לאו הבא מכלל עשה אף דהנאת כילוי כגון להדליק שרי מן התורה מכל מקום לבעלי חיים שלו אסור להאכיל' מן התורה ע"ש אם כן ראיית המח"א וא"מ נכונה דחזינן דלהר"מ לא נעשה קנין דרבנן דאורייתא (ע' בהשמטות) ובע"כ סבירא ליה דהוי דאורייתא דאי לא הוי אלא דרבנן בודאי קנין דרבנן מפקיע איסור דרבנן אלא על כרחך סבירא ליה דהוי איסור דאורייתא כהר"מ בר"א אם כן מוכח שפיר דקנין דרבנן לא נעשה ד"ת להפקיע הדאורייתא כנ"ל ברור ב"ה. וע' מ"ש לעיל דאם הטעם מחמת הנאת כילוי אסור להאכיל לבהמת ישראל אפשר דלבהמת הקדש ל"ש זה כי לגבוה אין שייך איסור אבל לפמ"ש דטעם אחר מחמת קנין כספו אם כן האיסור על האיש המאכיל דהתורה גזרה שלא יאכיל רק לבהמת כהן אם כן נראה דשל גבוה אסור ג"כ להאכיל אם כן דברי הר"מ לעיל ג"כ צ"ע בבכור כמ"ש. הכלל אם נאמר מחמת הנאת כילוי וחזינן דאין האיסור על האיש המאכיל מחמת עצמו רק דפיטום הבהמה היא ההנאה וג"כ אפילו כהן אסור להאכיל לבהמת ישראל כיון שהבהמה אוכלת יש לבעלה ישראל הנאה בזה אם כן ל"ש גבי גבוה אבל אם הוא מטעם גזירת הכתוב אם כן האיסור רק על המאכילה דאינו נותן לבהמת כהן אם כן גם לגבוה שייך לאסור קצרתי במובן והמשכיל יבין מעצמו.

6וע' מ"ל פ"ב הי"ד ד"ה עוד נראה כתב שם דזה אליבא דכ"ע ולא יחללו לרבות הסך אינו אלא מדרבנן כו' ואני כבר כ' לעיל דלע"ד דעת הר"מ דסך הוא איסור דאורייתא וכן הבאתי בשם הכפ"ת. והנה להסוברים שהנאת כילוי היא מדרבנן מכל מקום סך הוא איסור דאורייתא ולר"ת דהנאת כילוי היא איסור תורה ע"כ אצטריך ולא יחללו לרבות הסך לענין חומש כמ"ש המ"ל שם. אך לדעת ר"ת שנראה מדבריו ביבמות וש"מ כמ"ש המ"ל דהנאת כילוי איסור תורה לדידיה בודאי סיכה אסורה מן התורה בלא ריבוי דקרא ולא יחללו רק התורה ריבתה לענין תשלומין. אבל טעם האיסור מטעם הנאה של כילוי סותר רבינו תם עצמו ממה שכתב ביומא דף ע"ז ד"ה דתנן והבאנו לעיל וכתב שם דסיכה אינו אלא איסור דרבנן ומביא ראיה מכריתות דכהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל ע"ג ואי הוי דאורייתא הוי אסור בכ"ע א"ו היא דרבנן עכ"ל מפורש יוצא מדבריו דסיכה אינה אלא דרבנן. ובאמת צ"ע דהוי הנאה של כילוי וביבמות וש"מ דעתו דהנאת כילוי אסור מן התורה אם כן למה בן בתו מתעגל על גבו הלא לדעתו באיסור תורה לא מקילינן בכך וצ"ע. וע' מ"ש לעיל בשם התוס' יוה"כ קושיא עצומה על שיטת ר"ת אך מ"ש צריך עיון גדול האיך ד' סותרים זה את זה ע"כ נראה דהנאת כילוי אינו אלא דרבנן והדרשות שמביאים התוס' אסמכתא נינהו ע"ש במ"ל ד"ה ודע כ' דיש לדחוק בדעת התוס' גם כן שהיא דרבנן לפי שלא פי' דבריהם שהיא מן התורה ולפמ"ש מפורש בד' ר"ת דסיכה רק דרבנן אף על פי שהיא הנאה של כילוי וכ"ד הפ"י שבת כ"ו דדעת התוס' דהנאה של כילוי דרבנן ובעזה"י מ"ש היא ראיה גדולה באין לנטות ימין ושמאל. ולפמ"ש דדעת התוס' דהנאת כילוי דרבנן ולפי דעתם דהא דאסור להאכיל לבהמת ישראל תרומה הוא רק מטעם הנאת כילוי אם כן אינו אלא איסור דרבנן להאכיל לבהמת ישראל ולהר"מ בר"א וכ' לעיל שגם שיטת הר"מ כוותיה עוברים בעשה מחמת הקרא דכי יקנה הא לבהמת ישראל אסור לאו הבא מכלל עשה: