מנחת חינוך רפד:ו

1אלא בא"י ובזמן שישראל שם. אין כוונתו דוקא בזמן שישראל שם לאפוקי אם אין כל ישראל שם א"ח כמו ביובל שמבואר לקמן דתיכף שגלו מקצת עשרת השבטים לא היו נוהגים יובלות דתו"מ אין הדין כך דעד גלות כל הארץ הי' נוהג תו"מ בעיירות שלא נגלו ממנה אלא הכוונה כמבואר בש"ס כ"פ עיין זבחים ס"א ונדה מ"ז ויבמות פ' הערל דפ"א ובשבועות ובמגלה ובביצה ובר"ה ובכ"מ וער"מ כאן פ"א מה' תרומות ופ"ו מה' בהב"ח והכוונה הוא כך כי הר"מ פוסק דקדושה ראשונה היינו בעת שנכנסו ישראל לארץ בימי יהושע והי' אז כיבוש רבים והי' הכיבוש בביאת כל ישראל ונתקדשה כל א"י לענין מצות התלויות בארץ ואם לא הי' הקדושה הזו בטלה הי' א"י חייב בתו"מ ובחלה אף שבעוה"ר היא חריבה מכל מקום כל קדושת א"י עליה חוץ מיובלות שהוא גזירת הכתוב דכל שבט צריך לישב במקומו ואפילו אם היו מעורבים לא הי' נוהג יובלות כמבואר לקמן במצות היובלות בעזהשי"ת וג"כ שמיטות לקצת דיעות שתלוי ביובל כיבואר בעזה"י לקמן אך תיכף שגלו ישראל הן עשרת השבטים ע"י סנחריב אותן העיירות שכבש מהם וישראל גלו נתבטלה הקדושה מהם וכן אח"ז גלו ישראל ע"י נ"נ ונלקחה כל הארץ מידם נתבטלה כל קדושת א"י דק"ר לא קדשה לע"ל כמבואר בר"מ טעם לזה כמשי"ת בסמוך בעזהשי"ת ואח"ז שעלו ישראל מן הגולה ע"י עזרא הסופר החזיקו בא"י וכל הארץ שהחזיקו בה חזרה ונתקדשה לענין מצות התלויות בארץ אך הקדושה ההיא לא היה בביאת כל ישראל רק מקצתם וכתיב בבואכם ודרשינן מיני' דהכיבוש לחלה לד"ה ולהר"מ וסייעתו אף לתו"מ צריך שיהיה בביאת כל ישראל ע"כ לא נתקדשה הארץ לחלה לד"ה ולהר"מ אף לתו"מ אף בימי עזרא ובהמ"ק השני היה קיים מכל מקום לא היתה הארץ חייב בחלה כי העליה והחזקה שהחזיקו בה ישראל לא היה בביאת כולם רק מקצתם עי' במקומות אלו שהבאתי ובר"מ כאן ותבין. והנה בעיקר דינים אלו לענין קדושת המקום נאריך בה לקמן ומכל מקום אכתוב קצת מה שצריך לי עיון הנה דעת הר"מ וכן בתוס' יבמות ובשבועות דלענין כל קדושת א"י נהי דבטלה בגלות ראשון אבל קדושה השניה דהיינו קדושת עזרא לא בטלה בגלות טיטוס וער"מ הבהב"ח נ"ט לזה למה בקדושה ראשונה בטלה בגלות הארץ ובקדושה השניה לא בטלה וכתב הטעם דקדושה ראשונה בימי יהושע דנתקדשה הארץ אינו אלא מפני כיבוש הרבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מתו"מ ומכל מצות התלויות בארץ שהרי אינה מא"י אבל עזרא לא קידשה בכיבוש רק בחזקה שהחזיקו בה (היינו דהי' ברשיון כורש מלך פרס) ע"כ אעפ"י שנלקחה הארץ מידם היא מקודשת עד היום וחייבת במצות התלויות בארץ ע"ש כי לא העתקתי לשונו הזהב ממש. וע"ש בכ"מ שכתב שאינו מבין החילוק הזה למה יהי' כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר לאחר שנלקחה מידינו בטלה החזקה וגם בכיבוש ראשון אטו לא היה חזקה וכי עדיף חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש ע"ש ועתי"ט סוף עדיות שנ"ט לדברי הר"מ ועיין בס' בה"ז בזבחים. והנה אפילו לשיטה זו פסק כיון דק"ר בטלה וקדושה שניה אף דלא בטלה מכל מקום לא הי' הקדושה בביאת כל ישראל ע"כ פטורה א"י היום ואפילו בזמן ב"ש מתו"מ וחלה וכתב עוד דזה דוקא לענין תו"מ ולשאר מצות התלויות בארץ בטלה ק"ר אבל קדושת ירושלים והמקדש לענין קרבנות ולאכול קדשים לא בטלה הקדושה ראשונה בגלות נ"נ דאם היתה בטלה לא היו יכולים שוב לקדש בימי עזרא כי הוא סובר כמ"ד בשבועות דבכל אלו תנן דהיינו לקדושת המקדש ולירושלים צריכים מלך ונביא ואו"ת וזה לא הי' בימי עזרא אך דהקדושה ראשונה מירושלים ובהמ"ק לא נתבטלה כלל וקדשה לע"ל ע"י קדושה הראשונה והטעם דלא בטלה לפי שקדושת המקדש וירושלים היא מפני השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר והשימותי את מקדשיכם אף על פי ששוממים בקדושתם קיימי לפיכך מקריבים קרבנות אף על פי שאין בית וכ"כ התוס' ביבמות ונ"ט דכתיב זאת מנוחתי עדי עד ע"ש וער"ם כי לא העתקתי לשונו ממש. והנה ידוע דקדושת ירושלים הוא קדושה גדולה כמבואר במשנה דכלים דירושלים מקודשת ממנו כו' אם כן ק"ל למה לא יהי' קדושה חמורה כזו שקדוש' לענין קרבנות יפעול לענין קדושה קלה למנין תו"מ נהי דבתחלת כיבוש א"י גם ירושלים נתקדש לענין תו"מ ע"י כיבוש כי אז לא נתקדש ירושלים לעבודת המקדש כי לא נבחר אז אבל בימי דהע"ה שנבחרה מקום זה ונתקדשה ע"י קדושת השכינה למה לא תועיל הקדושה חמורה לקדושה קלה וא"כ בגלות הארץ שנתבטל כל קדושת א"י מחמת דהיה ע"י כיבוש והכיבוש של נ"נ ביטל הכיבוש של ישראל אבל ירושלים ובהמ"ק דלא נתבטלה הקדושה נהי דהכיבוש נתבטל מכל מקום למה לא יועיל הקדושה חמורה לקלה כיון דהיו יכולים להקריב קרבנות ולאכול קדשים וא"כ כיון דהקדושה הזאת היא מאז ואז היה ביאת כולם אם כן יהי' ירושלים ומקום המקדש חייב בחלה ובתו"מ מן התורה כמו קודם החורבן ואין הדעת סובל דתהיה קדושה לעבודה ולאכול קרבנות ולא תועיל לקדושה לענין תו"מ ולשאר מצות התלויות בארץ. ועיין בלשון הר"ם שכתב כיון שנלקחה הארץ מידם בטל הכיבוש שהרי אינה מא"י כו' ואיך נוכל לומר על ירושלים שאינה מא"י אם מקריבין קרבנות ואוכלים קדשים אם כן היא בודאי מא"י אם כן מן הראוי כיון שלא בטלה קדושת ירושלים בשום פעם ועדיין היא קדוש מק"ר שהי' בביאת כולם מהראוי לפי טעם זה שיתחייב בתו"מ ובחלה מן התורה עה"ק ירושלים והאיך שייך לומר דקדושה קלה בטלה וקדושה חמורה דלא בטלה דלא יועיל לקלה דמחמת קדושה זו יתחייב במצות תו"מ ואין סברא דבגלות בבל יהיה ירושלים כח"ל לכ"ד ואפילו לענין לשו"פ ולערלה ולכל מצות התלויות בארץ כי אז לא נתקדשה עוד בקדושת עזרא והיתה א"י לכל המצות כח"ל ואם ירושלים ג"כ כח"ל ויהיו מקריבים בה קרבנות ואוכלים קדשים זה דבר שאין הדעת סובלת. ולומר דבאמת ירושלים חייב בחלה ובתו"מ מן התורה לא מצינו זה אדרבא בכל המקומות שאמרו חלה בזה"ז או תו"מ בזה"ז דרבנן לא חלקו כלל ולומר דבירושלים הוי תו"מ דאורייתא. ואין לומר כיון דאינו רק קצת א"י לא נתחייב ז"א דידוע דכל איזה עיר הנכבש אפילו מקצת דינו כא"י ובימי חזקיה המלך אחר גלות עשרת השבטים מכל מקום ערי יהודה נשארו בקדושתן ופשוט א"צ לראי'. וגם בתחלת הכיבוש לקחו אחד אחד כמבואר בפסוק. וראיתי בתוס' זבחים דף ס' ע"ב ד"ה מאי קסבר ובסה"ד בדס"א ע"ב כתבו וא"ת למאן דגרס קידשה הא ר"ל סובר תרומה בזה"ז דרבנן ותירצו נהי דקדושת הבית לא בטלה מכל מקום קדושת הארץ בטלה וכו' וכתבו ותימה לומר כן שקדושת הבית קיימת להקריב קרבן ולא יתחייב בתרומה אבל איפכא שפיר דמצינו כמו בנוב וגבעון ע"ש אם כן נראה דאצל התוס' תימה אפילו על כל א"י ומכ"ש על ירושלים. ואפשר דגם כוונת התוס' כמ"ש דעיקר הקושיא על ירושלים והם אמרו תרומה בזה"ז דרבנן ולא חלקו ומכ"ש לפי מה שהטעים הר"מ צ"ע דהו"ל לחלק בין ירושלים עה"ק ובין שאר א"י. ומכל מקום אפשר לתרץ זה בדוחק קצת דמצות התלוים בארץ דהיינו תו"מ ולשו"פ וערלה וחדש ודומי' זה אינו בגדר קדושה כלל ולא נתחייב א"י בזה אלא מפני שהוא ארצם. והא ראי' דלאחר כיבוש ז' עממין כל הארצות שכיבש מלך ישראל מדעת רבים יש להם כל דיני א"י בזה כמבואר בר"מ כאן וראי' ממשנתינו דכלים דתנן א"י מקודשת מכל הארצות דמביאין ממנה עומר ושתי הלחם ואמאי לא תני דמקודשת מכל הארצות שנוהג בה כל מצות התלויות בארץ תו"מ וחלה ולשו"פ אלא צ"ל דזה לא מיקרי קדושה כלל אם כן שפיר אינו מועיל הקדושה חמורה לזה דלא הוי קדושה רק מצות נוהגים בה. ולפי מה שהבאנו ממשנה דכלים אין ראיה ממ"ש בתחלה מארצות אחרות שכיבש מלך ישראל דג"כ נוהג תו"מ חזינן דלא איקרי קדושה דבארצות שנכבשו הם קדושים כי מביאים מהם ג"כ עומר ושתי הלחם כנראה מדברי הר"מ דלא ירדו משום מעלה מא"י עיין בלשונו כאן פ"א מה' תרומות אך ממשנה דכלים ראי' שאין מצות התלויות בארץ בגדר קדושה כלל אך זה נ"ל דבגלות בבל הי' ירושלים חייב בביכורים וגם אם היו רוצים להקריב עומר ושהל"ח היו יכולים להקריב אז ממה שגדל בירושלים כי זה בגדר קדושה כמבואר במשנה אם כן הי' מועיל הקדושה החמור' לקלה אך אין נ"מ מאי דהוי הוי ועתה בלאו הכי מקודשת בענינים אלו מחמת קדושת עזרא ומכל מקום צ"ע.

2עוד אעורר בעזה"י לפי טעם הר"מ דקדוש' שניה לא בטלה כיון דהקדושה לא הי' ע"י כיבוש רק בחזקה לא נתבטלה בגלות הארץ בשניה ועתי"ט בעדיות שכ' כיון שהי' מדעת הנותן דהיינו ברשיון כורש ע"ש ואם כי הכסף משנה אין דבריו מובנים וגם ד' התי"ט אין מספיקין כ"צ מכל מקום בשביל חסרון ידיעתינו בדברי רבינו הגדול לא נניח מלפלפל בדבריו כי בודאי דבריו מיוסדים על אדני פז למי שיזכה לעמוד על כוונתו. והנה לפי סברתו כל שלא הי' בדרך כיבוש רק מדעת הנותן ע"כ אינה בטלה בשום ענין. והנה מבואר בשמואל ב' וד"ה דדהע"ה קנה את מקום המקדש מארוונא היבוסי. והנה לא נוכל לומר שבעת שכיבש דוד את ירושלים כבש גם המקום הזה אך אחר כך מכרו לארוונא היבוסי ע"כ נשאר בידו. קשה הא ארוונא הי' עכו"ם ב"נ רק הי' גר תושב כמבואר במס' ע"ז פ' אין מעמידין והיאך עברו על לאו דלא תחנם דאסור ליתן להם חנייה בקרקע כמבואר בע"ז די"ט וד"כ ובר"מ פ"י מה' ע"ז ואף גר תושב נראה דאסור ליתן להם חנייה בקרקע. ובפרט לטעם המבואר בע"ז דמפקיע השדה מתו"מ אם כן לגר תושב נמי אסור מה"ט וער"מ שם הע"ז פ"י ה"ג וד' במחובר לקרקע אינו מחלק בין עכו"ם לג"ת רק אח"כ לענין דאסור ליתן להם מתנת חנם כתב דלגר תושב שרי דמצוה להחיותו משמע דלענין מחובר לקרקע אין חילוק בין עכו"ם לגר תושב ועיין ביו"ד סי' קנ"א. וער"מ שם ה"ו גבי הלאו דלא ישבו בארצך כתב דאסור להושיב עעכו"ם בארצנו וכתב בפירוש אבל גר תושב מותר וכאן לא כ' זה נראה בפשיטות לענין ליתן להם חנייה בקרקע אסור אף לג"ת אם כן היאך בא המקום הזה לארוונא היבוסי אע"כ צ"ל דהמקום הזה לא נלקח מעולם מארוונא והטעם דלא נלקח מידו דאפשר הוא השלים דהע"ה בשעה שפתח בשלום כמבואר בר"מ פ"ו מה' מלכים דמי שהשלים וקיבל עליו ז' מצות ומס ועבדות אין הורגין אותן רק הם למס ועכצ"ל שהשלים עם ארוונא דאל"ה היאך החי' אותו דוד דהוא הי' מזיי"ן עממין ואסור לחיות מהם כל נשמה אף טף אפילו אם נדחוק דהי' קטן בשעת כיבוש ירושלים אע"כ שהשלים עם דוד ואם השלימו נראה שם מד' הר"מ בה' מלכים דאין חיוב ליקח מהם הבתים והקרקעות רק שיהיו למס ולעבדות. אבל מותר להניחם במקומם ולשון הפסוק לא תחנם הוא לנוכח נראה דדוק' אסור ליתן להם אבל אם יש להם מכבר כ' הר"מ דאסור לנו להניח יושבי עעכו"ם אינו חיוב ליקח מהם. ובלאו דלא ישבו בארצנו דהיינו דמחוייבים אנחנו למחות אבל גבי חניית קרקע לא כתב אסור להניח שיהי' להם קרקע רק לא תחנם שלא ליתן להם נראה דאין אנחנו מחויבים ליקח מהם מה שיש בידם מכבר ואפשר לומר דהיה ע"י סיבה שלא לקחו מאתו. וקרוב לומר כי הי' רצון השי"ת שהמקום הקדוש הזה שבו השראת שכינה לעולמי עד לא יהי' בחזקה אפילו בהיתר ע"י כיבוש ושלמה לא רצה לבנות הבהמ"ק משלל דהע"ה כדי שלא יאמרו העכו"ם שנחרב בענין זה ואגדה זו מביא ג"כ רש"י במלכים א' אם כן ה"נ ואפילו במתנה לא רצה דהע"ה ליקח רק בכסף מלא ורצה שיהי' חלק לכל ישראל במקום המקודש הזה או איזה טעם אשר גלוי לפניו ית' וית' ואם כי נעלם מאתנו על כל פנים מקום הזה לא בא לידינו בדרך כיבוש רק נמכר ברצון בכסף מלא אם כן מקום הזה נקנה לו בחזקה ונתקדש גם לענין תו"מ וחלה ואח"ז בגלות נ"נ אף שבטלה קדושת כל הארץ כי לא הי' רק מחמת כיבוש אבל קדושת הר הבית שהיא מקום ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתבטלה הקדושה כלל אף לענין חלה ותו"מ כי בזה קדושה ראשונה קדשה לע"ל כי לא בא בידינו בכיבוש רק בחזקה אם כן נ"מ גדולה דהר הבית חייב בחלה ובתו"מ הן בימי עזרא והן עד היום ואפילו בגלות בבל קודם שעלה עזרא ואף לדעת הראב"ד דקדושת המקדש נתבטלה היום מכל מקום אף דקדושה חמורה בטלה בעוה"ר מכל מקום קדושה קלה לענין תו"מ ל"ב כמו כל א"י לשיטתו בקדושת עזרא שלא נתבטלה לא לענין מעשרות ולא לכל המצות התלויות בארץ רק קדושת מחיצות בטלה לדעתו. ואם תשאל מאי נ"מ שהמקום הזה חייב בתו"מ ובחלה הלא לא נזרע ואין גדל שם פירות מכל מקום נ"מ לדינא כמו דמבואר בזבחים דאם סבבו עכו"ם את העזרה מותר לאכול קדשים בהיכל ויליף לה מקרא אם כן אם נכנסו ישראל להר הבית מפני האויבים וזה אירע כ"פ בזמן ב"ש ופירות הנכנסין שם ונגמרו או עיסה שנילושה שם חייבים מן התורה ואפילו אם נאמר דהדבר רחוק מכל מקום לדינא צריכין אנו לידע כמו דעה"נ ובן סורר ומורה דאיכא מ"ד דלא הי' בעולם שם ומכל מקום צריכין אנחנו לידע הדינין. וער"מ פ"י מהמעה"ק דאם הכהנים הי' להם אכילה מועטת מקדשים אוכלים חולין וע"ש במ"ל ובפ"ב מה' שחיטה ואם דלא שכיח שהפירות יהיו נגמרים שם או שעיסה של חולין יהיה נילוש שם מכל מקום הדין הוא כך כנלע"ד בעזה"י ברור לשיטת הר"מ.

3עוד אעורר דק"ל על הר"מ ותוס' דס"ל דקדושת ירושלים והמקדש ל"ב בשום פעם ואף בגלות בבל לא נתבטלה מהא דמבואר במגלה די"ד מפני מה אין אומרים הלל בפורים לפי שאין אומרים הלל על נס שבח"ל ופרכינן יציאת מצרים הוא נס שבח"ל ואמאי אמרינן כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות אלא א"י בלבד כו' ר"נ אמר קרייתא זו הלילא וסובר דהיא במקום הלל ותיקנו הלל גם כן על נס שבחוץ לארץ והטעם כיון שגלו חזרו להכשירן היינו דהוא סובר דאף קדושת הבית וירושלים גם כן בטלה אם כן לא היה אז א"י בעולם והוי הדין כמו קודם שנכנסו. אח"ז מצאתי בס' ט"א כדברינו וכ' שם דר"נ דסובר כיון דגלו חזרו להכשירן הוא בעצמו סובר בשבועות דקדושת הבית בטלה בגלות בבל אם כן כיון דהר"מ סובר דקדושת ירושלים והמקדש לא בטלה בגלות בבל אם כן לא הו"ל למפסק קרייתא זו הלילא כי משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כו' רק הו"ל לפסוק כתי' הא' דאין אומרים הלל על נס שבח"ל ואיך פסק פ"ג מהלכות מגלה וחנוכה כתי' זה דקרייתא זו הלילא הא קשה קושית הש"ס הא אין אומרים הלל על נס שבח"ל ול"ש התירוץ כיון שגלו דהוא סובר דק"ר דירושלים ל"ב והוא נ"מ גדולה לדינא דלפי הטעם קרייתא זו הלילא אם אין לו מגלה בפורים יקרא את ההלל כמבואר בס' המאור על מגלה ולתי' הראשון שאין אומרים הלל על נס שבח"ל אין לומר בשום פעם וגם נ"מ לדינא דלהר"מ אם יארע נס מותר לתקן אף בח"ל לקרות הלל ובאמת אין חולק על הברייתא וכיון דסובר דלא בטלה קדושה הראשונה אם כן בודאי אין ראוי לתקן הלל בח"ל וגם בפורים אין אומרים אם אין לו מגלה והנהו תרי פסקי סתרי אהדדי עי' במגלה שם ובמס' עירובין דף יו"ד וצ"ע:

4והנה מ"ש לעיל לתמוה על שיטות הסוברים דאין הולכין אחר מקום גידול הפירות רק אחר מקום שנגמרו ממשניות דעפר ח"ל כו' ואם עיקר בא"י כו' ובאמת נ"מ באם לא נגמרו אך הפריש תו"מ דאם הם גדלים בא"י חל עליהם שם תרומות וזר חייב עליהם ואם נתגדלו בח"ל אינו חל עליהם שם תו"מ וער"ש סוף פ"א דתרומות שנ"ט למה חל תו"מ בלא נגמרו ובחלה המפריש חלתו קמח אינה חלה כלל וכתב שם שהוא גזירת הכתוב ע"ש ובמסכת חלה אם כן הוא נ"מ אך לשון הברייתא עפר כו' חייבות במעשרות משמע שמחויבים מן התורה ובאמת בלא נגמרו אינם חייבים מן התורה וגם בהי' מקצת שרשיו כו' דמבואר בגיטין דטבל וחולין מעורבין משמע שהוא טבל ודוחק לומר דאם הפריש וגם דוחק דמיירי מדרבנן וכמ"ש וצ"ע. וגם אם נאמר דהכל תלוי בגמר אם כן למה הם חובת קרקע כי הקרקע אינו פועל מאומה אך מחמת הטעם דאם הפריש דעל פירות א"י חל שם תרומות ומעשרות ובח"ל לא ניחא דהם חובת קרקע ועיין בסוגיא דקדושין דף ל"ח כל המצות התלויות בארץ ובתוס' שם ובמקנה ותבין ד' הכסף משנה מה שפשוט לי' בחלה דהולכין אחר הלישה עי"ש: