מנחת חינוך רפז:ג

1ונוהג כו' אבל אין חיוב כו'. ונראה בדעת הרהמ"ח דדוקא מלקות אינו חייב אבל עובר בל"ת אף בזה"ז כדעת הר"מ בהלכות הנ"ל שכתב אף על פי שעובר בל"ת כו'. וע' כ"מ ולחם משנה תמהו בזה דבע"ז אמר רבא דנראה כמטיל מום בקדשים ומקשה הא מום מעליא הוא. ומתרץ דוקא בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה כו' לא חזי לא לגופי' ולא לדמים ע"ש אם כן מבואר בהדיא דאינו אלא דרבנן דנראה כמטיל מום בקדשים:

2והנה יש ליישב בפשיטות דבאמת כיון דק"ר קדשה לשעתה וקדשה גם לע"ל כפסק הר"מ פ"ו מהבהב"ח שהבאנו לעיל ומקריבין אף על פי שאין בית. ועיין ר"מ פרק י"ט ממעה"ק דפוסק כר"י דהשוחט קדשים בחוץ בזה"ז חייב כי ראוי להקריבו היום ג"כ אף שאין מזבח וע' תוס' יומא וזבחים האריכו בזה אם כן בודאי אסור להטיל מום כי ראוי להקרבה היום ג"כ שיבנה מזבח כמו ש"ח. אבל בסוגיא שם דפריך תחלה ונשחטי' משחט וע"ש בתוס' דאינו חייב משום ש"ח דאינו ראוי לפתח אה"מ אם כן סובר הר"מ דסוגיא זו ע"כ אזלא לשיטה דקדושת המקדש וירושלים בטלה דלא קידשה לע"ל ע"כ אין איסור תורה להטיל מום ג"כ או מחמת שמחוסר מזבח ועדיף לומר כיון דפלוגתא דתנאי בכ"מ אי קידשה אי לא סוגיא אזלא אף למ"ד ל"ק אם כן אינו חייב אבל הר"מ פ"ו מהבהב"ח דסובר דקידשה לע"ל וסובר דש"ח בזה"ז חייב אם כן אין סברא כלל דלא יהי' אסור להטיל בו מום ע"כ סובר דעובר בל"ת. אך מכל מקום צ"ע אמאי אין לוקין ואפשר הי' להר"מ מצד הסברא איזה חילוק ובגמרא אינו מבואר להדיא דלוקין בזה"ז ע"כ אינו מחייבו מלקות ומכל מקום צ"ע. ולפי זה לדעת הראב"ד שם דאין מקריבין עתה נראה דאין איסור הט"מ מן התורה רק מדרבנן. שוב מצאתי בספרי האחרונים הרגישו בזה ופלפלו באורך וכבר כתבתי לעיל פ' אחרי דלענין שחוטי חוץ א"ח אף לשיטת הר"מ דמחייב בזה"ז מכל מקום בבכור הנולד בח"ל כיון דאינו ראוי להקרבה אפילו בזמן המקדש כמבואר בפ"א מה' בכורות אם כן אינו ראוי לבא בפנים א"ח משום ש"ח ואפילו בזמן המקדש ולפי זה נמי בכור במדינות אלו דהיינו ח"ל אינו אסור להטיל בו מום מן התורה אף לדעת הר"מ ואפשר לענין מום חמור כמ"ש לעיל בשם מהריט"א. ומדי עברי בזה תמיה לי טובא על פסק הר"מ כאן כר"ע דאין מקריבין בכורות הבאים מח"ל כר"ע בתמורה כ"א וכמשנה דחלה בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ודריש זה מהיקישא ואכלת לפני ד' כו' מעשר כו' מקיש בכור למעשר במקום שאתה מביא מעשר כו' וממקום שאין אתה מביא מעשר כגון בח"ל אי אתה מביא בכור וכ"ה בבכורות נ"ג דר"ע סובר כן אף במעשר בהמה דאינו קרב הבאים מח"ל. אך הר"מ בחיבורו לא הביא הדין זה גבי מעשר בהמה דאין מקריבין בבא מח"ל וע' לח"מ פ"א מהלכות בכורות עמד בזה ומביא בשם סמ"ג שפסק ג"כ במעשר בהמה כר"ע. והנה הדין שוה למעשר דגן דממקום שאי אתה מביא כו' ולעתיד כשיתקדש הארץ אפילו ח"ל יהיה חייב במעשר ובכור ומע"ב יהיו נקרבים וז"פ. והנה לדעת הר"ם שכ' פ"א מהל' תרומות דגם בימי עזרא הי' תרומות ומעשרות נוהג אף בארץ רק מדרבנן וא"כ לפ"ז אף בכורות לא היו נוהגים בזמן בית שני אף בזמן שבהמ"ק קיים. וכן מעשר בהמה לדעת הסמ"ג ועיין בסמ"ג בעשין ה' תרומות הביא שיטת הר"מ והביא ראיה לדבריו דתרומה אינו נוהג אלא מדרבנן אם כן גם מעשר בהמה לא היה נקרב. וזה תמיה לי מאוד לומר דבב"ש לא היו מקריבין בכורות במקדש. ע' בבכורות נראה כ"פ דבפני הבית אף בב"ש היו מקריבים בכורות. וגם במשנה דבן אנטיגנוס היה מביא בכורות מח"ל נראה בודאי דזה הי' בב"ש כי רוב המשניות מיירי בב"ש. וא"כ נראה דוקא דמח"ל לא הקריבו ולדעת הר"מ לא היו מקריבין בב"ש בבהמ"ק שום בכור אף הנולד בא"י. וכמה דינים מביא הר"מ בה' בכורות ומחלק בין בזה"ז ובין בזמן שבהמ"ק היה קיים ועכ"ז צ"ל דב"ש בכלל בזה"ז וצ"ע מאוד. אך מכל מקום כיון דשיטת הר"מ כן דלא היה חייב במעשרות בזמן ב"ש ע"כ צ"ל כן. וגם בש"ס דבהמ"ק קאי על הבית דלעתיד אבל בב"ש הוא נכלל בזה"ז ושבקי' ודחיק ומוקים אנפשי'. אך בזה אפשר ליישב קושית הלחם משנה שלא הביא דין דר"ע גבי מעשר בהמה. ובאמת הי' לו ראיה לפי שיטתו דלא כר"ע דמבואר שם בש"ס דבכורות דמעשר בזה"ז בטולי בטלי' ומקשה הגמ' אם כן מעיקרא נמי כו' ומתרץ מפני התקלה כו' כיון דאינה קריבה אתי לידי תקלה דגיזה ועבודה או לשחטה בחוץ כו' ע"כ לא גזרו בזמן שבהמ"ק קיים כיון דהוי ראוי להקרבה ומבואר בש"ס דראב"ע היה מעשר תריסר אלפי עגלי נראה דבב"ש היה נוהג והיה ראוי להקרבה ע"כ הי' מעשר ולהר"מ הי' דוחק תי' התוס' דהי' מעשר ארנונא למלך כמ"ש התוספות בעצמם וסובר כפשוטו דהאפטרופוס היה מעשר או דלא בטלו סמוך לחורבן ע"ש. אם כן כיון דמעשה רב דראב"ע הי' מעשר נראה דהי' נוהג והיו מקריבין בב"ש מע"ב ע"כ אינו פוסק כר"ע במע"ב דלשיטתו אי הלכה כר"ע לא היו מקריבין בב"ש מע"ב כיון שלא נהג מעשר דגן. ובבכור דלא מצא סתירה לזה בפירוש פוסק כר"ע. אך מכל מקום צ"ע מאוד לומר דלא היו מקריבין בכורות כלל בזמן בית שני. וכפי העולה על זכרוני יש כמה ראיות דהיו מקריבין בכורות בזמן ב"ש וצ"ע מאד. ועי' מ"ל הביא דברי הרשב"א שהקשה על הר"ח דפוטר כהנים ממע"ב מראב"ע דכהן הוי והי' מעשר. נראה ג"כ דסובר כפשוטו שהי' מעשר לגבוה:

3אך אחר העיון אין ראיה להר"מ מזה דאפשר בב"ש נמי לא היו מקריבין ואי משום קושית הגמרא א"ה מעיקרא נמי צריכין אנו תחלה להבין הפשט דלכאורה אין פי' כלל דאמרו דגזירה משום יתום והקשו א"ה מעיקרא נמי דהיינו גם בזמן שבהמ"ק קיים הי' להם לגזור ולבטל המ"ע דמעשר בהמה. ובאמת אינו מובן כלל דכמה גזירות וסייגות מצינו לחז"ל וכ"א הי' בזמן אחר ולא הקשו בש"ס כלל דהי' להם לגזור מקודם כי כל גזרה וסייג הופיע עליהם רוה"ק כ"א בזמנו למשל דגזרו חכמינו זכרונם לברכה שלא לתקוע שופר בשבת ובודאי לא היתה גזירה בימי מרע"ה ואח"כ גזרו. ועי' רש"י מגילה זמנם שבת כו' פירש"י דעיקר זמן שתקנו אנשי כנה"ג הי' בזמנם ואח"ז גזרו שלא לקרות בשבת. ולא מצאתי בשום מקום להקשות דהיה להם מקודם לגזור ומקודם עכצ"ל דהי' למרע"ה ולב"ד לגזור זאת ולא מצינו בשום מקום בכמה סייגים וכמה דברים שמצינו בש"ס שהקשו זאת. ע"כ נראה דכוונת הקושיא כאן באופן אחר דודאי כל ב"ד בדורו מתקנים תקנות וגוזרים גזירות וחובה עלינו לקבל אפילו בביטול מ"ע. אך לפי המבואר בגמ' דגזרו חכמינו זכרונם לברכה שלא יתקעו בשבת גזירה שמא יעבירנו והקשו האחרונים באו"ח סי' תקפ"ח אמאי לא גזרו שמא יתקן כלי שיר וע' פר"ח שם ומג"א ותוכן תירוצם דודאי אין כח ביד חכמינו זכרונם לברכה לעקור מ"ע מן התורה מכל וכל וא"כ הגזירה שמא יתקן כ"ש שייך ביום טוב ג"כ וזה לא היה היכולת בידם לגזור לבטל המ"ע של תורה לעולם ואם יגזרו בשבת ולא ביום טוב דלא הוי עקירה ד"ת מכל מקום כיון דגזירה זאת שייך ביום טוב גם כן ומיחזי מילי דרבנן כחוכא ח"ו דחדא גזירה ובזה לא גזרו ובזה גזרו ע"כ מחמת גזרה זו דהיא עקירת דבר מן התורה לא יוכלו לגזור בי"ט לא גזרו בשבת ג"כ אבל גזירה שמא יעבירנו דל"ש ביום טוב רק בשבת גזרו ובזה אינם עוקרים מצוה מן התורה כי מקיימין בחל בחול ותוקעין ע"כ שפיר גזרו עיין בדבריהם. והנה כאן ג"כ גזירה זו לבטל מ"ע דמע"ב משום יתום גזירה זו שייך תמיד בכל הזמנים מימות מרע"ה אך אפילו אם הי' בדעת חכמינו זכרונם לברכה לגזור לא היה יכולת בידם כי לפ"ז עוקרים מ"ע מן התורה מכל וכל דלא לעשר מע"ב כי הגזרה כוללת כל הזמנים ובכ"מ וא"כ עכשיו אחר החורבן היאך יוכלו לגזור זה לבטל מחמת האי גזרה כיון דהאי גזרה שייך תמיד אך אז לא יכלו לגזור לבטל מ"ע ועתה היאך יכולים לגזור הא מיחזי מילי דרבנן כחוכא דגזרה זו שייך תמיד ולמה דוקא בזמן החורבן ואם לא יוכלו לעקור מ"ע מן התורה אם כן גם עתה מחמת גזרה (זו) [לא] שייך לגזור אפילו במקצת כגון לאחר החורבן כמו בתקיעת שופר דל"ג על מקצת כגון בשבת כיון דהגזרה כולל גם י"ט ולא יכלו לגזור לבטל כולה גם מקצתם לא בטלו מחמת גזרה זו. וזה כוונת הקושיא לדידך דאמרת דגזרה הי' משום יתום א"ה מעיקרא נמי לא דהיינו דאז היה שייך הגזרה ג"כ מימות מרע"ה ועד היום. אך בודאי לא היו יכולים לגזור לבטל מ"ע. וא"כ היאך בגזרה זו דנוהגת לעולם לעקור מ"ע מן התורה מכל וכל יגזרו דוקא אחר חורבן בזמן שאינו ראוי להקרבה כיון דגזרה זו שייך תמיד וגם בבית השלישי תובב"א ומכל מקום אין יכולים לגזור והיאך יכולים בהך גזרה לגזור זמן מן הזמנים כיון דשייך תמיד ושם א"א למגזר כמו שופר כנ"ל. ע"כ מתרץ הש"ס דגזרו משום תקלה והגזרה הזאת אינה כוללת כ"ז דהיינו בבית ראשון או בבית השלישי מקריבין מע"ב ול"ש תקלה ועבדינן המצוה ואין כאן עקירת דבר מן התורה מכל וכל רק מזמן מן הזמנים. וזה ל"ק למה לא גזרו בב"ש שגם שם לא הי' ראוי להקרבה ועיין בתוס' שגזרה זו לא הי' תיכף בעת החורבן רק איזה שנים אח"כ אף דהי' שייך תיכף מכל מקום אין זה קושיא כי כמה דברים ותקנת ריב"ז דיום הנף ואין מספר לתקנות שתקנו באיזה זמן מהזמנים ובדור מהדורות אשר מקום הניחו מה"ש כמבואר בחולין פ"א ע"ש. אם כן לפי גזרה זאת נוכל לו' דבאמת לאחר חורבן נתבטל המ"ע משום גזירה אבל בבית שני אף דלא הי' קרב כר"ע כיון דמעשר דגן לא הי' נוהג מן התורה מכל מקום אז היו מעשרין לקיים מ"ע של תורה ע"כ הי' ראב"ע מעשר ומכל מקום לא היו נקרבי' רק היו רועים עד שיפול בהם מום ויאכלו לבעלים. אך לאחר החורבן באיזה זמן נמנו חכמינו זכרונם לברכה ועקרו המ"ע ומכל מקום לא עקרו לגמרי בזמן שיהיה המקדש יקריבו בב"א. וכן ראיה מד' התוס' דלא היה הגזירה סמוך לחורבן אם כן כמו דמקשה על האוקימתא הראשונה א"ה מעיקרא נמי אם כן גם עתה קשיא מעיקרא נמי דהיינו תיכף לאחר החורבן אלא ודאי דזה אינו קושיא כלל דמקום הניחו לכל חכמי הדור בזמן מן הזמנים לגזור גזירות ולתקן תקנות. אך עיקר קושית הש"ס כיון דגזרה זו שייך תמיד ולא נוכל לגזור לעולם דהמ"ע נעקר אם כן גם ל"ש לגזור על זמן אחד מהך גזרה כמ"ש עי' ותבין ובעזה"י זה אמת נכון. וא"כ אין להר"מ ראיה כמ"ש. אך מטעם אחר אפשר מצא כן ואנחנו לא נדע. וא"כ לפמ"ש יצא לנו לשיטת הר"מ בזה"ז אף בכור הנולד בא"י אינו חייב מלקות משום ש"ח כי אין ראוי להקרבה וכיון דא"ר אינו קדוש עתה [כמו] לענין תו"מ. וגם לדעת הראב"ד דקדושת עזרא בבהמ"ק לא קדשה לעתיד לבא כי עתיד להתקדש בקדושת עולמית ב"ב כמבואר בדבריו בה' בהב"ח אם כן לדבריו אין חייב על שום קרבן משום שחוטי חוץ וגם מעשר בהמה אם נאמר כדעת הסמ"ג וכשיטת הר"מ אם כן מע"ב נמי אינו נוהג דינו להקרבה אפילו בא"י אם כן אינו חייב משום ש"ח וגם לענין להטיל מום נ"מ בזה כמ"ש ובעזה"י דברים ברורים הם.

4והנה במה שנסתפקתי לעיל אם גם בפרה אדומה ושעיר המשתלח שייך לאו זה דהטלת מום. עכשיו ראיתי בת"כ פרשה זו כי יקריב שלמים אין לי אלא שלמים כו' מנין לרבות העולה כו' נזירות ותמורות כו' הרי דכ"ז צריך ריבוי ופ"א ושעיר לא נתרבו שם נראה דלא הוי בכלל זה ע"ש. והנה אם מטיל מום במחוסר זמן נראה לפי שיטת הרא"ש דמטיל מום קבוע בבע"מ עובר אינו עובר אם כן ה"נ ואיירי בוולדות קדשים או בבכור דאי נולד מחולין בלאו הכי אינו רשאי להקדיש מח"ז. אך לשיטת הר"מ שהבאנו לעיל בשם הריט"א דבבע"מ עובר להר"מ חייב אם כן גם במח"ז עובר דהוי כמו בע"מ עובר ומכל מקום נראה דאם מטיל מום בולד קדשים קודם שיצא לאויר העולם אפשר דאינו עובר כי אם יקריב אמו (כי) בעוד הולד בתוכה אין פוסל מום כי בלאו הכי החלב של השליל אינו ראוי להקרבה והשליל הרי הוא כא' מאברי' עיין ר"מ פ"א מה' מעה"ק ובהמה זו עומדת להקרבה ומצוה להקדים ולהקריב ולא להמתין עד שתלד אם כן נראה דאין בזה איסור תורה ובפרט קודם שכלו חדשיו ועי' בחולין ע"ה ולהרא"ש בודאי פטור דהוי כמו מח"ז ע"ש בגמ' ומכל מקום מדרבנן בודאי אסור וז"פ. ודוקא בשאר קדשים דשיט' הר"מ פ"ד מה' תמורה דבמעי אמן הם קדושים אבל בכור מבואר להדיא בש"ס דמותר להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם וכ"פ הר"מ פ"ב מה' בכורות וגם אפילו למ"ד דוולדות קדשים בהווייתן קודש דהיינו משנולדו מכל מקום משכחת לה דין זה במקדיש עובר אפילו במעי בהמה חולין ע"ש בתמורה ואם מטיל בה מום אפשר להר"מ הוי איסור תורה דהוי כמו מום עובר ואפשר דקיל יותר וצ"ע. וע' תוס' תמורה ד"י ע"ב כתבו אף דאסור להקדיש מחוסר זמן מכל מקום במעי אמו אין איסור להקדיש העובר ויבואר לקמן בעזה"י. ולענין אם מותר להטיל מום בקדשי בד"ה ע"ש בע"ז לשיטת רש"י דמוקי ברייתא בקדשי ב"ה וע"ז אמר רבא נר' כמטיל מום בקדשים ועי' בתוס' שם אם כן אסור להטיל מום בקדשים של בד"ה אף בזה"ז מדרבנן אטו קדשי מזבח ע' תוס' זבחים נ"ט ומקומות הנרשמים שם וכ"נ דעת הר"מ פ"ח מה' ערכין דפסק כברייתא זו דאם הקדיש בזה"ז אף לבד"ה כמבואר בדבריו בה"ח שם בזה"ז שאין לנו מקדש בחטאינו לחזק את בדקו כו' אם בהמה נועל דלת כו' ע"כ הא דלא עקר לי' או לשוי' גוסטרא מחמת מטיל מום בקדשים כסברת רבא דהלכה כרבא לגבי אביי ע"ש בש"ס. וזה נ"פ דדוקא בזה"ז דבלאו הכי נועל דלת עד שתמות או שאר דברים יוליך לים המלח אין איסור רק מדרבנן אבל בזה"ב בודאי אסור להטיל בו מום מן התורה מחמת פסידת קדשים כמבואר פ' ראשית הגז דכחש קדשים אסור אפילו בקדשי בד"ה מן התורה אך בזה"ז ליכא פסידא כמ"ש. ועי' במהריט"א דס"ז ע"ב מביא בשם רמב"ן ורשב"א דסוגיא דע"ז מיירי בקדשי בד"ה אלא שהם תמימים וק"ל דהמקדיש תמימים לבד"ה צריך לפדות אותם והם עצמם יקרבו למזבח מדרבנן ע"כ בזמן המקדש הוא איסור דרבנן להטיל מום אף דהם קדשי בד"ה כיון דמדרבנן אינם יוצאין מידי מזבח ועכשיו אסור לפי שנראה כמטיל מום כו' ע"ש ועכצ"ל דמיירי דלא הוזל כלל מחמת המום דאל"ה בזמן המקדש בודאי אסור מן התורה מחמת פסידת קדשים כמ"ש וע"ש במהרי"ט הנ"ל שכ' דאף לדעת הר"מ פ"ה מה' ערכין דסובר דמה"ת אין יוצאין מקדושת מזבח קדשי ב"ה תמימים מכל מקום כל כמה דלא פריק לי' אין להם קדושה דקדושת קדשי מזבח לענין מום רק קדשי ב"ה ומודה הר"מ דהטלת מום אינו אלא דרבנן ויש עוד להאריך במצוה ורק הפסקתי בין הפרקים ואין דעתי צלולה ואי"ה אשנה פ"ז: