מנחת חינוך שנא:א

1שלא נמיר הקדשים. כלומר בהמה שהקדישה למזבח שלא ימירוה אחר כן בבהמה אחרת, אלא תיקרב היא בעצמה, ועל זה נאמר (ויקרא כז י) לא יחליפנו ולא ימיר אותו. ומכיון שהמירוה, כלומר, שאמרו זו תחת זו או זו תמורת זו וכיוצא בלשונות אלו, שזהו ענין התמורה (תמורה כו ע"ב), אף על פי שאין שם מעשה יש בדבר חיוב מלקות. ואפילו היה בדבר שגגה קצת יש בו חיוב מלקות. כיצד, המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר תמורת שלמים שיש לי, הרי זו תמורה ולוקה. דמכל מקום מזיד הוא בתמורה. אבל אם היתה מחשבתו שמותר להמיר ודאי אינו לוקה, חדא דשוגג הוא, ועוד דלא מלקינן אלא בעדים והתראה והרי אין כאן התראה.

2ואם תשאל, ולמה לוקין על התמורה, והרי הוא לאו שניתק לעשה, והוא שאם המיר יהא הוא ותמורתו קודש, כבר פרשו חכמים זכרונם לברכה טעם הדבר ואמרו (תמורה ד ע"ב). מפני שיש בה שני לאוין כמו שכתבתי בסדר זה (מצוה שנב), ולא אתי עשה ועקר תרי לאוי. ועוד אמרו (שם) טעם אחר, לפי שאין לאו דתמורה שוה לעשה שבה, שהציבור וכן השותפין אין עושין תמורה אם המירו, ואף על פי שהם מוזהרים שלא ימירו, ומכיון שאין הלאו שוה לעשה לא נאמר בזה שיהא דינו כלאו שניתק לעשה. ואם תשאל עוד, ולמה לוקץ על לאו זה, אחר שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה בדיבור לבד, וכללא הוא דקיימא לן, כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, התשובה כבר כתבנוה במקומות הרבה, כי בפירוש הוציאו זכרונם לברכה (שבועות כא ע"א) מכלל זה נשבע וממיר, ומקלל חבירו בשם, שהתורה החמירה בהם הרבה, לחייב בהם מלקות, אף על פי שאין בהם מעשה.

3ואל תהרהר דמשום עקימת שפתים הוא דהויא מעשה, דהא אסיקנא בגמרא בסנהדרין (סה ע"א), דלא הויא מעשה, אבל ודאי בלא מעשה כלל, איכא חיוב מלקות בקצת עכירות, והן שלוש הנזכרות, ומוציא שם רע, ועד זומם, מהם שהמלקות מפורש בתורה בהם, כגון מוציא שם רע ועד זומם, ומהם דנפיק לן מקרא כגון נשבע, כדילפינן בשבועות פרק שבועות שתים (כא א), ומהם שאמרו קצת מפרשים משום מעשה דנפיק מיניה בסוף כגון הא דממיר, שהבהמה נעשית קודש בדיבורו ונהנה ממנה מעל בה (תמורה ג ע"ב). שורש המצוה וקצת דיניה הכל נכתוב בסדר זה במצוה הבאה [שם].

4ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שאפילו בזמן הזה אם עבר אדם והקדיש בהמה למזבח ואחר כך המירה בעדים והתראה חייב מלקות.