מנחת חינוך שסג:א

1שנמנע כל טמא כו'. הדינים מבוארים בר"מ פ"ג מהב"מ ושם מבואר דינים מהג' מחנות ובהרהמ"ח מבואר דין מחנה לויה במצוה תקס"ה פ' תצא ואנחנו נכתוב כאן דין כל המחנות שהוא ענין א' ונכתוב בקיצור כדרכינו בעזהשי"ת. כל אדם הנוגע בטומאה שטמא מן התורה כגון באב הטומאה והוא ראשון דאין אדם נעשה שני לטומאה מן התורה בשום אופן רק ראשון ואיזה טומאות מטמאים אדם מן התורה עיין ר"מ ה' שאה"ט או שנטמא במשא באותם אה"ט המטמאין במשא ומכ"ש כשהוא אב הטומא' כגון שנגע במת. (אך בטומאת מת יש תנאים כמבואר בסמוך בס"ד) או שטמא בטומאות היוצאים מגופו הן שהוא אה"ט כגון מצורע וזב וזבה נדות ויולדות והן ראשון כגון בע"ק. הכלל באיזה ענין שהוא טמא מן התורה אם נכנס למחנה שכינ' עובר בעשה כנז' במצוה הקודמת ועובר בלאו ועונשו במזיד כרת. ואם התרו בו חייב מלקות ובשוגג חייב קרבן עולה ויורד בין זכר או נקבה וכל אישי ישראל בכלל זה חוץ מחרש שוטה וקטן כמו בכה"ת ועכו"ם אינם בכלל זה כי אין להם שום טומאה מן התורה כמבואר בר"מ ספ"א מהט"מ וידוע לכל תלמיד וא"צ להאריך רק מד"ס הם כזבים ונ"מ אם מכניס עכו"ם טמא א"ח כי מן התורה אינו טמא כלל. והן בנכנס בעצמו והן בהכניס אדם טמא במקדש חייב המכניס כ"ה בר"מ כאן אם כן המכניס אפילו חרש שוטה וקטן טמאים חייב המכניס. ודין זה דחייב המכניס יצא להר"מ מהש"ס דעירובין דק"ד ע"ב אמר רב טבי בר קיסנא א"ש המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו כו' מבואר דהמכניס טמא למקדש חייב וסתם חייב היינו כדינו וסובר הר"מ דטמא שרץ היינו אדם טמא ורש"י פי' שם המכניס טמא שרץ כלי שנטמא בשרץ חייב פירש"י חטאת בשוגג וכרת במזיד. והנה ד' רש"י תמוהים דעל כלים טמאים המכניס אינו חייב כרת וחטאת רק מלקות כמבואר כאן בר"מ והוא מת"כ דעל הכנסת כלים טמאים א"ח כרת וחטאת וכ"כ הראב"ד וכבר עמד בזה הגר"א בהגהותיו שם וכן תמה התי"ט פ"ד דנדה ד"ה נאמן. אך ג"ז צ"ע על רש"י למה כ' כלים ולא כ' אדם טמא כהר"מ וגם הראב"ד כ' על הר"מ ומאחר שעל כיבוס בגדים א"ח כרת המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת ע"כ אני אומר מה שאומר שמואל המכניס טמא שרץ חייב מלקות קאמר כו'. ואיני מבין מה מתחיל להקשות ומה מתרץ הא נוכל לומר הפשט דשמואל דאמר המכניס ט"ש היינו אדם כפי' הר"מ וחיי' כרת וכן הקשה הכסף משנה על הראב"ד. אך לפ"ד דברי רש"י צ"ע מאוד דקארי לי' מאי קארי לי' ומי הכריחו לו' דשמואל מיירי מכלי ובעזה"י יבואר אח"ז מה שנ"ל בדעת הראב"ד. וכמו שהמכניס אדם טמא חייב המכניס ה"ה במכניס טומאה עצמה כגון מת ושרץ ח"כ והר"מ מפרש הא דאמר שמואל הכניס טמא שרץ חייב היינו אדם טמא וחייב כרת והכניס שרץ עצמו פטור. ולמסקנת הש"ס דהכניס שרץ עצמו חייב ג"כ כדינו חייב כרת וקרבן כ"ה בר"מ כאן וכ"ז בנכנס טמא או מכניס אדם טמא או שרץ עצמו אבל המכניס כלים טמאים למקדש כ' הר"מ שאינו ח"כ וקרבן רק מלקות והוא מת"כ ואם לא יכבס כו' ובשרו לא ירחץ ונשא עונו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בלאו וחייב רק מלקות והעשה והל"ת שייך גבי כלים ג"כ ע' נדה דכ"ח רק מעונש כרת נתמעט. עוד כ' הר"מ יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהם אה"ט כו' אבל בגד שהוא ראשון לטומא' אם הכניס למקדש אינו לוקה אבל מכין אותו מ"מ. דעתו שעל בגדים שהם ראשון אינו בעשה ולא תעשה רק מדרבנן אסור והראב"ד השיג עליו והלא טמא שרץ הוא ראשון וחייב והיינו לשיטתו שפי' דשמואל דאמר המכניס אדם טמא שרץ ח"כ אם כן לא נזכר כלל כלי ראשון ול"ק עליו כלל. וכלי' שעוברים עליהם מבואר בנדה דכ"ח ובת"כ רק כלים ראשונים דדעת הר"מ שפטורים עליה' אין שום השגה עליו וכ"כ הכסף משנה ובאמת כי דעת הראב"ד בהשגו' תמוהי' היאך ישיג על הר"מ שדבריו ברורים. והנה מבואר בעירובין דבעי לסייע לשמואל דהמכניס שרץ פטור דאין לו טהרה במקוה מברייתא מזכר עד נקבה כו' פרט לכלי חרס דריה"ג מ"ט לאו משום דל"ל טהרה במקוה ודחי כיון דלא נעשה אה"ט כמבואר בש"ס ור"ם. ובנדה מביא הש"ס ג"כ ברייתא זו להקשות על רב הא מבעי לי' לדין זה דפטור על כ"ח כריה"ג מחמת שאין לו טהרה במקוה וע' תוס' דל"ג מפני כו' דהא כאן בעירובין אמרינן מחמת שאינה נעשית אה"ט ע"ש ושאר כלים נתרבו שם ע"ש. והר"מ אינו מביא כאן ד"ז דכ"ח פטור והדין עמו דהוא ס"ל בכל הכלים שהוא ראשון פטור וזה ידוע שכ"ח אינם נעשים אה"ט כמבואר בש"ס ור"מ פ"ה מט"מ ובשא"ה אם כן א"צ להביא זה. אך על כל פנים קשה כיון דמבואר דריה"ג סובר למעוטי כ"ח ואין חולק עליו אדרבא הביא הש"ס לסייע ולהקשות וחזינן דלא ממעט אלא כ"ח מכלל שכל הכלי' שהם ראשונים חייב עליהם כיון שיכולים להיות אב ואי כדברי הר"מ ימעט ראשון וממילא ידעינן דא"ח על כ"ח דכ"ח אינו אב בשום פנים ע"כ מדממעט כ"ח מכלל דשאר כלים אפילו ראשון חייב וצ"ע על הכסף משנה ומ"ל שלא עמדו בזה דזה מבואר בסוגיא זו. והמ"ל תמה על הר"מ מהת"כ דדריש שם ואם לא יכבס כו' ומיירי באוכל נבלה דהבגדים הוי ראשון כו'. ואינו קו' כ"כ דדרשינן מבשרו לא ירחץ ונשא עונו הא כיבוס בגדים אפילו באה"ט אינו ח"כ ולא קאי הכיבוס בגדים כאן באוכל נבלה. ומה שהקשה מפ' בנות כותיים מביא בעצמו מה שתי' התי"ט ע"ש. וע"ש עוד שמקשה על רש"י בסנהדרין דפי' דהמכניס בגד ח"כ ועכצ"ל בת"כ שמיירי בזקן ממרא ובאמת במכניס בגד אינו ח"כ כמבואר בת"כ וא"י מאי קשי' ליה שם הלא רש"י בעירובין פי' ג"כ כמ"ש וכן רש"י בנדה עבתי"ט ואזיל לשיטתו אך בכל המקומות הללו דברי רש"י צ"ע. והנלע"ד דהר"מ יצא לו ד"ז דעל כלי ראשון א"ח מן התורה מסוגיא זו דעירובין דאמרי' דמלתא דשמואל דס"ל המכניס שרץ למקדש פטור כיון דאין לו טהרה במקוה כו' כתנאי שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ריב"ב ר"י אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה מאי לאו בהא קמפלגי דמ"ד שלא לשהות קסבר המכניס שרץ למקדש חייב ומ"ד שלא לרבות קסבר המכניס שרץ למקדש פטור והיינו למ"ד המכניס שרץ חייב אם כן גם שרץ הוא בכלל מ"ע ול"ת דשלוח ע"כ סובר דלא ישהה רק מטמא האבנט וקש' מאוד נהי דמצו' להוציא השרץ והוא עשה ולא תעשה מכל מקום אין שום אדם חייב ע"ז השהייה כי לא הכניס רק כ"א מחוייב לקיים העשה וישלחו כו' ועובר על ל"ת ג"כ ולא יטמאו כו' ועובר בשוא"ת והיאך יטמא האבנט ועובר בקו"ע על העשה ולא תעשה דשלוח כלי ג"כ הוא עשה ולא תעשה ואין עשה ולא תעשה דוחין עשה ולא תעשה כי הל"ת לא מצרפינן לדחות כמבואר בש"ס כ"פ והדברים עתיקין עי' ברי"ף פ"ב דב"מ ובפרט לשיטת רש"י דכלים טמאים חייב כרת ה"ל עשה ולא תעשה שיש בה כרת והיאך נדחית ואפילו לדעת הר"מ דאין בזה כרת על כל פנים איכא עשה ולא תעשה והיאך נדחית מפני העשה אף דיש בה כרת מכל מקום אפילו עשה שיב"כ אינו דוחה עשה ולא תעשה כמ"ש התוס' חולין ע"ח ד"ה מניין כו' הן אמת דהתוספות זבחים דף ל"ג ע"ב ד"ה לענין כתבו דעשה שיש בה כרת דוחה עשה ולא תעשה ע"ש ובסתירת דבריהם לחולין עמד בזה הגאון מוהרי"ב על הגליון שם בזבחים וגם בראש יוסף שם עמד בזה אך כיון דעכ"פ אין דבר זה מוכרח והיאך הוא פשוט דמטמא עוד כלי ובפרט אפילו לדעת התוס' בזבחים אפשר לחלק דשם אם אינו מקריב הפסת הוא בר כרת אבל כאן בודאי אין שום אדם חייב כרת אם לא הוציאו דח"כ הוא רק בנכנס או במכניס אבל בנמצא אין סברא לחייב כרת הרואה ואינו מוציאו. והנה אח"ז מבואר בגמ' דכ"ע סוברים דחייב מ"ס שהי' טומאה עדיף ומ"ס ריבוי כו' ומביאים התוס' שם ד"ה לא דר"ח גורס דכ"ע פטור כו' והקשו עליו התוס' כיון דסובר דפטור במכניס שרץ והו"ל רק איסור דרבנן והיאך ס"ל לתנא זה דמוציא בהמיינו דאיכא איסור תורה דיש לו טהרה כו' אלא גירסת הקונטרס עיקר וידוע כי הר"ח הוא גאון קדמון ובאמת היא קושיא גדולה עליו וגם אפילו אי אמרינן הגירסא חייב קשה מאד כמ"ש. ע"כ נ"ל ברור דמכאן יצא להר"מ ד"ז דעל כלי ראשון א"ח כלל בנכנס למקדש ושמואל דאמר המכניס ט"ש היינו אדם ובכלי ראשון הוא רק איסור דרבנן אם כן ניחא מאד דמ"ד המכניס שרץ [חייב] אם כן יש עשה ולא תעשה בשהייה ע"כ מוציא באבנט דאין בה רק איסור דרבנן ונדחה מפני איסור תור' והאי תנא דסובר דפטור על השרץ אם כן הוא רק מצוה דרבנן ולא דחינן דרבנן מקמי דרבנן וגם לגי' ר"ח דכ"ע פוטרים בשרץ והוא רק איסור דרבנן מכל מקום סובר דריבוי עדיף משהי' ע"כ נדחה האיסור דרבנן מפני כבוד העזרה ומכל מקום כו' כי גם הר"ח סובר כן דכלי ראשון אין בו אלא איסור דרבנן כנ"ל ברור דהר"מ הוציא זה מכאן וסתמא דש"ס היא. ומ"ש הר"מ בלשון יראה לי ידוע דרכו של רבינו בכ"מ כ"ה דאינו מפורש בש"ס כותב בלשון יראה לי והיא ראי' ברורה אף אם הת"כ יהי' להיפך הלכה כש"ס דילן נגד הת"כ כידוע ובפרט כי הקושיא מהת"כ אינה מכריח כ"כ כמ"ש למעלה וגם מצינו חבר להר"מ הר"ח שהי' גאון קדמון דס"ל כן כנ"ל ברור ונכון בס"ד דעת הר"מ.

2ומה שהקשיתי לעיל מהברייתא דריה"ג דממעט כ"ח מבואר דראשון חייב בשאר כלים אי בעינא אמינא כיון דסיים דברי ריה"ג אפשר הוא סברת יחיד אף דהש"ס בנדה מביא להקשות על רב מכל מקום הקושיא היא שפיר אפילו אי אמרינן דעל כלי ראשון אינו חייב (דבר זה שכתבתי צ"ע ומשנה כו') אך נראה דכאן בעינן לסייע לשמואל שפוטר בשרץ מפני שאין לו טהרה במקוה מדברי ריה"ג דממעט כ"ח מאי לאו מפני שאין לו טהרה במקוה ודחי הש"ס לא כו' ושם בנדה מבואר להדיא האי מבעי לי' במי שיש לו טהר' במקו' פרט לכ"ח דברי ריה"ג מבואר שם דריה"ג בהדיא סובר ה"ט וע"ש בתוס' אף על פי דאינו לשון הברייתא נקטי' הש"ס משום דמסיק התם דאף בשרץ פטור ע"ש וכיון דהש"ס נקטי' שם לשמואל דפוטר ובאמת הלכה כמאן דמחייב וכ"פ הר"מ דמכניס שרץ למקדש חייב אם כן אין הלכה כריה"ג בזה דיש לו טהרה עי"ש בסוגיא ותבין. אחר כתבי זה בא לידי ספר הספרי וראיתי שם בפיסקא א' ברייתא זו דריה"ג וז"ל ריה"ג אומר מזכר עד נקבה כו' שהם ראויים ליעשות אב הטומאה כו' אף כל שראוי לעשות אה"ט כו' מבואר להדיא כמו שדחה הש"ס דילן בעירובין וגם הלשון אינו כמו בש"ס דלא הוזכר כ"ח כלל ואפשר בש"ס דילן מביא ברייתא אחרת וא"י אצלינו. וראיתי שם בפירוש זרע אברהם מביא שם שממעט כ"ח כמו בש"ס דילן בעירובין והקשה על הר"מ שאינו מביא דין דשלוח כלים וגם אינו מביא דין דכ"ח דא"צ שלוח. ובמחתה"ק הר"מ מביא כאן דין דשלוח כלים דחייב מלקות על זריקת כלים כו' ודין דכ"ח א"צ להביא דכ' דכל הכלים שהם ראשון אינו מוזהר וידוע דכ"ח הוא תמיד ראשון וא"צ להביא זה וז"פ. ולכאור' קשה דבזבחים דף צ"ד ודף צ"ה מבואר שם דבגד שניתז עליו דם חטאת דצריך לכבס בעזרה אם יצא הבגד ונטמא וא"י להכניסו בעזרה קרעו ומכניסו וצריך לשייר בו כדי מעפורת דבלאו הכי לא מיקרי בגד ומקשה הש"ס הא אם שייר כדי מעפורת הוי חיבור וטמא ומתרץ דהוא רק מדרבנן טמא ומותר להכניסו משום מצות כיבוס. ומבואר עוד שם כ"ח שטעון שבירה בעזרה ויצא חוץ לעזרה ונטמא נוקבו בכדי שורש קטן ולכאורה למה צריך לנקוב הא כ"ח הן לדעת הר"מ דראשון אינו אלא איסור דרבנן להכניסו בעזרה ולד"ה כ"ח אתמעט לפי שאינו נעשה אה"ט אם כן אינו רק איסור דרבנן להכניס ונדחה מפני מצות כיבוס כמו בגד. וצ"ל דרוצה להקל האיסור דעתה הוא חד דרבנן היינו הכניסה היא דרבנן ואם נוקבו כדי שורש הוי רק טמא מדרבנן עי"ש בתוספת והוי תרי דרבנן ויש חילוק בין חד דרבנן לבין תרי דרבנן עט"א פ"א דמגלה די"ט על התוס' דמחלקים בין חד"ר לתד"ר פלפול גדול דאין חילוק ע"ש ומכאן מוכח דתד"ר קליש מחד"ר. והר"מ פ"ח מהמעה"ק מביא דינים אלו וכ' גבי בגד אף על פי שטמא מדבריהם מכל מקום מפני מצות כיבוס מכניסו ואח"ז גבי כ"ח כ' נוקבו בכדי שורש קטן כדי שיטהר נראה מדבריו דבכדי ש"ק טהור לגמרי אם כן מה שיכולין לעשות בהיתר לגמרי עבדינן. אך עי' תוס' בסוגיא הכריחו דאף דניקב בש"ק טמא מדרבנן וכ"נ מדברי הר"מ פי"ט מה' כלים עכצ"ל שיש חילוק בין חד"ר לתד"ר. והנה ענין זה דכ"ח איך נטהר צריך אריכות ואין כאן מקומו. ונ"ל לשיטת הר"מ דא"ח על הכנסת כלים טמאים רק אם הם אה"ט ולא ראשון אם כן כ"ש כלי שהיא ט"י דט"י קיל מראשון דאינו מטמא חולין רק פוסל התרומה כדין שני ועוד דינים ע' בהשא"ה אם כן בודאי א"ח על כלי ט"י מלקות אם הכניס לעזרה אך אם מכניס אדם ט"י כיון דט"י חייב כרת בנכנס לעזרה ה"ל כטמא גמור והמכניסו ג"כ חייב כנ"ל ולדעת הראב"ד נ"ל דחייב מלקות אף על כלי טב"י כיון דאסור להכניסו ח"מ כנ"פ. וכבר כתבנו אף לדעת הראב"ד דחייב על כ"ר מכל מקום בכ"ח כ"ע מודים דפטור כיון שאינו נעשה אה"ט והוא רק איסור דרבנן והיא הלכה פסוקה כאן ובנדה ואין קושי' על הראב"ד שאינו מביא דהוא אינו פוסק בהשגות רק מגיה על הר"מ. ופשוט דאוכלים טמאים ג"כ אין איסור תורה כמו כ"ח דאוכלים ומשקים ג"כ אינם נעשים אה"ט כידוע וז"פ. והנה מה שמבואר הדין דכלי נחושת שנטמא חוץ לעזרה דפוחתו ומכניסו ול"ק למה לא יטבול אותו וטב"י מותר להכניס לדעת הר"מ כמ"ש דאפשר דמיירי בט"מ דצריך להמתין שבעה ימים וזה מ"ע של מריק' ולמה ישהה אך אם נטמא בטומאה אחרת בודאי יוכל לטבול או דמיירי דאין לו מקוה וזה לפחות יוכל לעשות תיכף וז"פ. והנה כל הטמאים מן התורה שכתבנו דחייבים על ב"מ אפילו אם טבלו כ"ז שלא הע"ש ה"ל טב"י וטב"י ג"כ חייב במחנה שכינה ומח"כ דעת הר"מ כאן דא"ח על ב"מ והראב"ד השיג עליו וסובר דח"כ וקרבן ולברר טעם פלוגתתן הוא אריכו' גדול ועיין בכסף משנה כאן. וביאה במקצ' כגון שהכניס הטמא ידו לעזר' דעת הר"מ דאינו אסור מן התורה רק מדרבנן ודעת הראב"ד שהוא מן התורה ולוקין רק אין בו כרת ועי' בכ"מ ומבואר שם בזבחים גבי מעיל שנטמא דמכניס בעזרה פחות מגע"ג ועי' רש"י כיון דאין בו שיעור טומאה ופשוט דה"ה לכל הכלים דאין איסור תורה אם מכניס שיעור שאינו מקבל טומאה וע' תוס' שם שכתבו אף למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה מכל מקום דוק' גבי אדם אבל במקום דיכול לחתוך כגון כלים ובגדים ד"ה ביאה במקצת ל"ש ביאה מן התורה ע"ש.

3והנה כתבנו כל אדם הטמא מן התורה אפילו ראשון לטומאה כגון הנוגע בשרץ ובנבלה ומכ"ש אה"ט כגון זב וחבירו חייבים על ביאת מקדש הנה כ"ז בשאר טומאו' חוץ מט"מ שיש דינים אחרים כמשי"ת. ומבואר בר"מ כאן פ"ד מהט"מ ומביא הרהמ"ח כאן הנוגע במת באותם טומאות הפורשות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם אף על פי שהוא אה"ט מן התורה ונזיר המטמא לאותם טומאות חייב מלקות ולענין טומאה וקדשים הוא א"ה מן התורה עיין ר"מ פ"ה מהלכות נזירות שכתב דנזיר שטמא לאלו הטומאות שאינו מגלח עליהם מכל מקום לוקין רק דהוא גזה"כ דאינו מגלח ועמ"ל הקשה על הר"ם ממ"ש פ"ג מה' ט"מ שטומאה שאין הנזיר מגלח אינו ד"ת שהרי אינו חייב על ב"מ ע"ש וכבר כתבתי בח"ז דכוונת הר"ם כמ"ש פ"ה שם ג"כ בזה"ל והראב"ד השיג עליו דכ"ז ד"ת דנדרש מהמקראות והכסף משנה כתב דכוונת הר"ם כפי שיטתו בכ"מ אף על פי שהוא מן התורה דבר שאינו מפורש קורא ד"ס והדברים עתיקין. הכלל דכל טומאה שאין הנזיר מגלח אם נגע בא' מהטומאו' הללו ונכנס למקדש אינו חייב כלל מן התורה אף שהיא א"ה אינו חייב על ב"מ (וה"ה על אכילת קדשים אך אין כאן מקומו ע"כ אני תופס בלשון ב"מ). ופשוט דמדרבנן אסור לכנוס רק מן התורה מותר וזו הלכה פסוקה ודעת הר"ם דכלל זה הוא רק בנוגע בטומאה הפורשת מן המת עצמה כגון רביעית דם ואינו הדבר שחישב הר"ם פ"ז מה' נזירות הנוגע באלו א"ח על ב"מ אבל הנוגע באדם הנוגע במת שהנזיר מגלח אף על פי שזה הנוגע הוא רק ראשון שנגע באב או הנוגע בכלי' שנגעו אף על פי שאין הנזיר מגלח אם נגע באדם או בכלים הנוגעים במת מכל מקום חייב על ב"מ כמו כל טמא שרץ וכדומה וכלל זה דבעינן טומאה שהנזיר מגלח הוא בטומאות הפורשות מן המת עצמו והראב"ד השיג עליו כאן ובפ"ה מהט"מ וסובר דבכ"ע כיון דאין הנזיר מגלח א"ח ואין הנזיר מגלח על נגיעת אדם וכלים ע"כ פטורים ג"כ מב"מ והכסף משנה מביא דד"ז אם חייב על נגיעת אדם וכלי' היא פלוגתא בירושלמי והר"ם פוסק כמ"ד [חייב] ע"ש. והנה ד"ז דנזיר אינו מגלח על כלים אם זו הלכה מוסכמת כבר ביארנו לעיל קצת בטומאת כהני' וע' מש"ל בנזיר. עוד מבואר בר"ם דאף דסובר דאדם הנוגע באדם או בכלים הנוגעים במת חייב כי ראשון לטומאה ג"כ חייב מכל מקום דוקא הנוגע במת או באדם הנוגע שהיה שני לראשון הנוגע במת עצמו והוא טמא רק טומאת ערב דהוא ראשון חייב אבל אם הוא ג' פטור אף על פי שהוא ראשון לטומאה כיצד כגון אדם שנגע למת הוא א"ה כידוע ונגעו באדם הזה כלים (אי כ"מ דוקא או אפילו שאר כלים אין כאן מקומו) ודעת הר"ם דכל הכלים הם בכלל זה חוץ מכ"ח הכלים הללו הם כמו האדם ג"כ אה"ט וטמאים טומאת שבעה והאדם הנוגע בהם הוא ראשון לטומאה והוא שלישי לראשון שנגע במת או כלים שנגעו במת הם כמת ואח"ז נגע בהם אדם ה"ז אב ובאדם הזה נגע בו אדם ה"ז ראשון והוא שלישי לראשון אף על פי דלענין תרומה וקדשים הוא ראשון מכל מקום לא נתפרש בתורה דעת הר"ם דא"ח על ב"מ רק השני לראשון שמפורש בתורה דטמא טומאת ערב ומכ"ש הראשון שהוא אב (ואע"פ יותר משני לראשון) אף על פי שהוא ראשון לתרומה וקדשים מן התורה אבל לא לענין ב"מ ולא לענין אכילת קדשים בטומאה כ"כ הר"ם כאן וכ' וז"ל אף על פי שהם ראשון לענין תו"ק מכל מקום פטור על ב"מ ודברים אלו הלכה מפי הקבלה עכ"ל. ובפ"ה מהט"מ כ' בד"א לענין תו"ק אבל לחייב כרת על ב"מ ואכ"ק כו' א"ח אלא על השניים בלבד כו' שהדברים הללו אף על פי שהם דברי קבלה אינן ד"ת שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה הנוגע במת והשני בין אדם ובין כלים כו' ומ"ש כאן ודברים הללו כו' ג"כ כונתו כן לענין תו"ק היא הלכה מפי הקבלה ולא נתפרש כ"ה בכ"מ כאן ועי"ש בכ"מ שהר"ם מודה דהוא מן התורה וכבר כתבתי לעיל. והנה ע"ד הראב"ד הנ"ל שאינו חייב על ב"מ במגע כלים שנגעו במת כבר תמה הר"ש בפ"א דאהלות מהש"ס פסחים דף מ"ט נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים וקהל טהורים יעשו בטומאה ואמר ר"ח ל"ש אלא שנטמא סכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וקמטמ' לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת קמתעביד כו' עכ"ל. ומבואר דחייב על ביאת מקדש כרת כשיגע בכלי שנגע במת יעוש"ה ועי' בצל"ח שם שהקשה כן על הראב"ד וכתב נבהלתי על המראה כו' עד שמצאתי להר"ש בפ"א דאהלות יעו"ש. ולדידי תמוה לי מדוע לא תמהו ביותר על הרמב"ם דהא הרמב"ם סובר ג"כ דלעולם אינו חייב רק השני שנגע בראשון שנגע במת כמו שנתבאר לעיל בדברינו ולדבריו אדם שנגע בסכין שנגע באדם שנגע במת א"ח ע"י ביאת מקדש כיון שהוא שלישי לנגיעה אף על פי שהוא ראשון לטומאה והרי בש"ס הנ"ל מבואר דנגע בסכין שנגע בטמא מת דהו"ל שלישי לנגיעה ואין לומר דטמא מת לאו דוקא רק שנגע במת דא"כ ל"ל הא דחרב הרי הוא כחלל ובאמת על הש"ס גופא י"ל למה נקט דסכין נטמא בטמא מת רק די"ל דהאמת קאמר דאף בכה"ג יש כרת אבל להר"ם יש לתמוה כנ"ל וצ"ע. ומ"ש הר"ם א"ח כרת אל תטעה דאפשר מלקות חייב ז"א דהא כאן פי' דבריו דלוקין רק מכל מקום אם כן אינו אלא מדרבנן. והכלל להר"ם בט"מ כל שנתרבה ראשונים לטומאה ע"י אמצעית כלים אין זה לענין ב"מ רק ראשון הנוגע דהוא אב בכ"ע והשני הנוגע ראשון ומה שנתרבה ע"י אמצעית כלים א"ח על ב"מ רק לענין תו"ק. וז"פ כמו דאדם א"ח על ב"מ בנגע בט"מ שאין הנזיר מגלח עליהם מכ"ש כלים דקילי שאין חייבים עליהם אלא מלקות בוודאי אם נגעו בטומאה שאין הנזיר מגלח עליהם פטור עליהם. גם זה ברור כמו דאינו חייב על ב"מ רק ראשון ושני למנין אף דמשכחת דהאדם יהיה ג' מכל מקום לענין ב"מ אין לנו אלא כמו שנתפרש בתורה האדם שנוגע במת דהוא אב וטמא שבעה והנוגע באדם הזה הוא ראשון וטמא טומאת ערב כמו בכה"ת דין האב מקבל אדם טומאה ונעשה ראשון ה"ה לענין כלים ג"כ א"ח רק על כלים ראשונים ושניים דהראשונים נעשים אב והשניים הם ראשון וזה נתפרש בתורה אבל מה שנעשו הכלים אבי אבות כמו המת והכלים השניים הם אב והשלישי הוא ראשון לא נתפרש ואין חייבים על השלישי כלל כי לענין ב"מ ה"ל כלים השניים ראשון ואין אדם וכלים מקבלים מהם עוד שום טומאה דאין אדם וכלים מקבלים טומאה מראשון אף דלענין תו"ק הכלים השניים אב אבל מכל מקום לענין ב"מ אין לנו דינים אלו רק הטומאה יורדת בכ"פ המת הוא אבי אבות ועושה אדם וכלים אב והם עושים אדם וכלים ראשון ומה שכלים נעשים כאדם זה לענין תו"ק וכ"ה להדיא בר"ם הט"מ שם שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים עכ"ל מבואר זה להדיא דאין חילוק בין אדם וכלים וז"ב. וא"כ לפ"ז לדעת הר"ם שעל כלים דוקא על א"ה חייב ולא על ראשון וכלי שנגע בשרץ א"ח להר"ם כמ"ש לעיל אם כן על כלים השניים מהמת ג"כ א"ח כי הם ראשון כמו שנתפרש בתורה כלשון הר"מ הנ"ל כי השלישי אינו טמא כלל לענין מקדש כי אין מקבלין טומאה מראשון רק לענין תו"ק כלים השניים הם א"ה וא"צ להאריך אם תלמד בר"מ הנ"ל ובגמ' שדינים הללו מסתעפים מהם. אם כן לפ"ז תמוהים לי דברי הר"מ כאן הי"ז ז"ל יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהם אה"ט כגון בגדים שנגע בהם זה הטמא למת שהם אה"ט כמו שיתבאר (וכונתו שיתבאר בהט"מ דאדם הטמא מת אף על פי שהוא אה"ט עושה כלים ג"כ אה"ט דכלים כיו"ב) אבל בגד שהוא ראשון המכניס אותו א"ח כו' וכיון דלדעתו על ראשון מן התורה א"ח אם כן אמאי מחייב על בגדים שנגעו בטמא מת הלא לענין ב"מ הם ראשונים ועל הראשון א"ח דיצא להר"מ דעל הראשון א"ח מאיזה מקום או כמ"ש לעיל ומנ"ל להר"מ לחייב על בגדים שניים שהם מן התורה לענין ב"מ ראשונים וכיון דהוא סובר דגזה"כ היא לפטור בראשונים אם כן זה ג"כ ראשון מן התורה אף דלענין תו"ק הו"ל אב מכל מקום לא נתפרש רק דזה ראשון והר"מ היה לו קבלה דראשון פטרה התורה ה"ל לפטור גם ע"ז ומנ"ל שחיב על אה"ט כזה שהוא רק אב לתו"ק והו"ל להר"מ לכתוב דא"ח אלא על א"ה כגון כלים שנגעו במת שהם אב באמת או משכב ומושב שהם א"ה אבל ראשון פטור אבל לחייב על בגדים הנוגעים בט"מ שהם אבות רק לתו"ק מנ"ל זה דלמא באמת פטור ככל ראשון ואם תעיין בכל המקומות השייכים לזה תראה שד' הר"מ תמוהים ולא עמדו בזה נ"כ. וגם לפ"ד דא"ח רק על אב ולא על ראשון הו"ל לכתוב דנ"ל שא"ח רק על בגדים שהם א"ה כו' ואף שיש הרבה בגדים שהם אבות כגון מו"מ ובגד המנוגע ואי בא להשמיענו דבר חידוש דאף על א"ה כזה חייב סותר לדבריו שכתב דלענין ב"מ ה"ל ראשון ולמה יתחייב הכלל דברי רבינו צריך עיון גדול. ועוד ק"ל אם נאמר דדעת הר"מ בכלים שהם א"ה לתו"ק ג"כ חייבים על ב"מ ה"ל להשמיענו יותר רבותא דעתה משמיענו דכלים הנוגעים בט"מ היינו שני שנגע בראשון דה"ל א"ה הו"ל להשמיענו רבותא יותר אפילו כלים השלישים כגון כלים הנוגעים במת ואדם בכלים והו"ל א"ה וכלים באדם ג"כ הו"ל א"ה לענין תו"ק כמבואר לקמן הט"מ דשלשתן טמאים ט"ז והרביעי הוי ראשון אם כן אלו הכלים הו"ל א"ה וחייבים עליהם עכצ"ל דזה הוי לתו"ק אם כן כלים השניים נהי דהו"ל א"ה לתו"ק מכל מקום לענין ב"מ הו"ל ראשון ועל הראשון דעתו דא"ח.

4ולענ"ד אנהרינהו לעיינין מן שמיא דרך נכון בדעת רבינו הגדול דכפי מה שפירשו בדבריו הראב"ד והכסף משנה דדעתו דעל כ"ר א"ח מלקות קשה עליו מאד כמו שהקשה הראב"ד דשמואל אמר סתם המכניס ט"ש למקדש חייב משמע אף כלים ולומר דכונתו אדם זה קצת דוחק וגם קושית המ"ל מהת"כ וגם מה שהקשיתי מדברי ריה"ג והש"ס מביא לסיוע כאן ולהקשות ובדברי ריה"ג מבוא' דוקא כ"ח והטעם שאינו נעשה אה"ט או אין לו טהרה במקוה אף על פי שהוא רק ראשון אם כן בכלים אחרים כ"ש וכ"מ אף כ"ר עוברים ומה שתרצתי הוא דחוק וידוע דרכו של רבינו אם לא מצא מפורש אין דרכו לפסוק נגד הת"כ אף על פי שמצאתי לו ראי' מש"ס דילן אכתוב לקמן פי' אחר בסוגי' בס"ד. ע"כ נלע"ד דרבינו ג"כ סובר דכ"ר חייבים עליו דלפני זה כתב או שנטמא בשאר א"ה כו' וכתב כללו ש"ד כל הטעון ביאת מים מן התורה ח"כ על ביאת מקדש היינו ראשון לטומאה ואח"ז כ' אבל הזורק כלים טמאים כו' פטור מכרת אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס כו' מפי השמועה למדו על רחיצת גופו כו' ועל כיבוס בגדים במלקות כו' אם כן כל שבאדם ח"כ בכלים חייבים מלקות וראשון באדם ח"כ ה"ה בכלים ח"מ. אך שכתב דהזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו הכלים טמאים במת דהיא טומאה חמורה דנעשה אבי אבות לתו"ק מכל מקום א"ח רק מלקות על כל פנים היה עולה על הדעת דחייבים על כלים שטעון ביאת מים מד"ת אפילו כלים שלישים ורביעים כגון אדם שנגע במת וכלים באדם דהם א"ה וכלים בכלים הללו שהם ראשון וטמאים ט"ע והם שלישים או רביעים כגון כלים במת ואדם נגע בכלים וכלים נגעו באדם שהם שלישים והם א"ה ועוד כלים שנגעו באותן כלים הם ראשון והם רביעים וע"ז כ' יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהם א"ה כגון בגדים שנגע בהם זה הטמא למת וכו' וקאי רק על ט"מ כמ"ש שנגע בהם זה הטמא למת והם או"ב לענין תו"ק כמשי"ת בט"מ וכאן לענין ב"מ ה"ל רק ראשון שפי' התורה הנוגע במת והשני הנוגע באדם דהוי ראשון אם כן שפיר חייב מלקות כמו בכל הטמאים דהראשון מן התורה חייבים מלקות וזה כאן לענין ב"מ הוי ראשון אבל בגד שהיא ראשון וקאי ג"כ על בגד מט"מ דהיא ראשון וידוע דבגד ראשון לא משכחת לה פחות משלישי הנוגע צא וחשוב אדם שנגע במת וכלים באדם דה"ל שני הנוגע הכלי הוא אב אך הכלי הנוגע באותו כלי היינו שלישי הנוגע הוא ראשון ואם הי' כסדר כלים במת וכלים באותם כלים השניים הם אב וכלים השלישים הם ראשון ואם כלים נגעו במת ואדם בכלים וכלים באדם השלישים הם אב והרביעים הם ראשון. הכלל שני הנוגע בכלים בט"מ לא משכחת לה ראשון ע' בהט"מ ע"כ ראשון זה של הכלי הוא שלישי או רביעי למת ונהי לענין תו"ק הו"ל ראשון מכל מקום לענין ב"מ הו"ל שלישי הנוגע פטור כמ"ש בפ"ז וכן בהלכות דאינו חייב על ב"מ רק על השני הנוגע בראשון והוא אה"ט לגבי כלים ע"כ כ"ר במת פטור לענין ב"מ ולפני זה כתב דין אדם שהוא השלישי שאינו ח"כ והי' אפשר לענין כלים למלקות כמו בתו"ק ע"כ כתב יראה לי דעל כלים א"ח רק שהם א"ה כגון בגדים שנגע בהם זה הטמא דהם א"ה לענין תו"ק וכאן חייבים דהרי הם השניים וה"ל לענין ב"מ כ"ר אבל בגד שהיא ראשון מט"מ לא משכחת לה מלקות כלל כי לא משכחת שני הנוגע כי רק הם שלישים או רביעים והנה משכחת לה כלי שהיא א"ה והיא שלישי דא"ח עליו כמ"ש דכלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם דהם שלישים והם א"ה ומכל מקום אינו חייב וזה שלל הר"מ בלשונו בתחלה שכתב שהם א"ה כגון שנגעו באדם הנוגע כו' מורה באצבע דוקא על אב כזה שהוא שני הנוגע חייב ולא שלישי אף על פי שהוא אב. והנה א"ה פעמים חייב ופעמים פטור שלל זה בלשונו הזהב דוקא על אב כזה שהוא שני ואח"ז כ' אבל ראשון כו' דזה ל"מ בשום אופן שני הנוגע רק שלישי פטור וגם זה נשמע מפני מה פטור הראשון והא טעון ב"מ מד"ת רק מפני שהיא שלישי למגע א"ח על ב"מ אם כן ה"ה אב שהוא שלישי וסמך אמ"ש למעלה מורה באצבע דעל שלישי א"ח ונקט כאן מלתא דפסיקא דראשון ע"כ הוא שלישי וא"ח על ב"מ והכל קאי על ט"מ. תדע שלפ"ז כ' דין אדם השלישי כו' כתב כאן לענין כלים וכתב כמשי"ת דהשני הוא א"ה כו' וגם רצה להשמיענו דעל ראשון ג"כ חייב מ"מ. הכלל דהכל קאי על ט"מ ודבריו אחדים למ"ש פ"ה מהט"מ דא"ח אלא על הראשון והשני דהוא ראשון באמת בכה"ת כ' כאן ג"כ שהוא מקום דינים אלו כמ"ש לפ"ז באדם אבל כ"ר לטומאה בכל הטומאות מודה הר"מ דחייבים עליו כמבואר בת"כ ובש"ס דנדה שמביא המ"ל ואזדא השגת הראב"ד דהר"מ מוד' בטמא שרץ שהוא חייב אך כל דבריו בט"מ שאינו חייב אלא הראשון באמת כגון שני הנוגע אבל לא יותר אף על פי שלתו"ק הם ראשונים כמ"ש וא"כ דעת הר"מ נכון ואינו חולק על כל הנהו מקומות מת"כ ומש"ס דילן. ואם יהי' בעיניך קצת דוחק למה כ' הר"מ ראשון והלא משכחת לה א"ה שפטור כמו שהקשתי. כבר כ' לך לתרץ וגם טוב שנסבול קצת דוחק בדבריו משיהי' דברי הר"מ מוקשים מכל צד קו' הראב"ד והמ"ל וגם מה שהקשתי מן הש"ס וגם מד' הר"מ אמאי מחייב מלקות כמבואר לפ"ז ד"ה אם כן כו'. ולע"ד מקום הניחו לי בע"ה מה"ש לתרץ דברי רבינו הגדול בט"ט וגם לפמ"ש הר"מ כיון דבגדים קילי דא"ח כרת ע"כ א"ח על ראשון אינו דמיון מה דגלי גלי ומה דלא גלי ל"ג. אך כפי מ"ש דהר"מ מודה דעל ראשון חייב יתעורר הקושי' מ"ש לעיל בשם ס' זרע אברהם בספרי מפני מה השמיט הר"מ דין דכ"ח אינו חייב דנראה דאין חולק על ריה"ג. ונראה כמ"ש למעלה דהר"מ דחה דברי ריה"ג מש"ס דילן בזבחים דמבואר דכ"ח שיצא לחוץ ונטמא דנוקבו ומכניסו ומקשה הש"ס הא לאו כלי הוא ומתרץ דנוקבו בכדי שורש קטן ובתוס' מקשים אם כן כיון דלענין טומאה לאו כלי הוא ה"נ לענין שבירה ותירצו ע"ש על כל פנים צריך לדחוק בזה ואי אמרינן דהכנסת כ"ח דרבנן ומה"ת מותר לא הי' צריך לנקוב כלל כי מפני מצות השבירה שהוא מן התורה נדחה דרבנן כמבואר גבי בגד והבאנו לעיל ע"כ נראה מסוגי' זו דגם על כ"ח חייב וא"כ עוברים בעשה ולא תעשה כמ"ש לעיל ואינו נדח' מפני מ"ע דשבירה בעזרה ע"כ פוסק הר"מ דלא כריה"ג ומכל מקום צ"ע. ומבואר כאן בר"מ דהמכניס שרץ למקדש חייב כרת ובש"ס דעירובין כאן סובר שמואל דפטור וטמא שרץ חייב דטפל חמור מהעיקר והטעם דילפינן מקרא מזכר ועד נקבה כו' מי שיש לו טהר' במקוה יצא שרץ כו' אך בגמרא מסקינן לכ"ע חייב וגם ר"י פוסק כן ע"כ פוסק הר"מ דחייב עיין בכסף משנה וע' תוס' נדה דכ"ח ותוס' סוטה ד"כ אמה דאמרי' התם טמא מת מותר לכנוס למחנ' לויה ולא ט"מ בלבד אלא אפילו מת עצמו כו' נראה דמת חמור מט"מ ובעירובין סובר שמואל דשרץ קיל דאין לו טהרה במקוה וע"ש בנדה שכתבו דמת חמור יותר כיון דיש במינו טהרה היינו אדם חי ע"ש. והנה אין נ"מ בזה דפסקינן אף בשרץ דחייב. ונראה דהמכניס איזה טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה כגון רביעית דם וכל הנחשבים בר"מ פ"ז מה"נ כיון דהנוגע בה ונכנס למקדש פטור ה"ה הטומאה עצמה פטור עליה דהא כאן הוא סברא דנוגע חמור יותר וכיון דהנוגע פטור מכ"ש הטומאה עצמה אפילו להתוס' דמת הוא חמור כלשון הגמרא שם מכל מקום נראה כיון דנוגע פטור ה"ה הטומאה עצמה כנ"ל. ויש עוד טומאה מן התורה לענין תו"ק ולא לענין ב"מ והן טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם שודאי טמאים דאיש מטמא בלובן ואשה מטמאה באודם ושורפין תו"ק בנגיעתן מכל מקום אם נכנסו למקדש פטורים דגזה"כ מזכר עד נקבה זכר ודאי כו' וזה דוקא בטומאה זו הפורשת מזו"נ אבל כל הטומאות כגון שנגעו באיזה טומאה במת או בשרץ או שנגעו בזיבה או בדם נדה של זכר ונקבה ודאי חייבים עליו ככל האישים רק בטומאה זו הפורשת מגופם הוא גזה"כ לענין ב"מ דפטורים וזה מבואר בנדה דכ"ח ובר"מ פ"א מה' מו"מ. ומבואר בר"ם שם דאפילו אחר שנגע באודם ולובן שלהם פטור האחר אך הטומטום והאנדרוגינוס עצמם שנגעו בלובן ואודם שלהם חייבים על ב"מ והראב"ד השיג ע"ז דגם הם עצמן פטורים רק אם נגעו בהם ודאי גם הם חייבים כמו בכל טומאות וע"ש בכ"מ:

5הנה אנדרוגינוס אף למ"ד דזכר הוא מכל מקום לענין זה פטור ע"ש בתוס' באריכות ואין כאן מקומו להאריך בדין אנדרוגינוס ובפרט שדעת הר"מ בכ"מ כמ"ש כ"פ דספיקא היא והוא אריכות גדול. וכן נ"פ דאם הכניס לעזרה הדמים ג"כ פטור כמ"ש לעיל כיון דהנוגע פטור מכ"ש הטומאה עצמה דנר' בש"ס דעירובין דהטומאה קילי מהנוגע בטומאה רק מת סברת התוס' דאפשר דחמורה כיון דחי יש לו טהרה והכא ל"ש זה אם כן כיון דאפילו הנוגע בו א"ח מכ"ש הטומא' עצמה כמ"ש לעיל. אך לדעת הר"מ שהם עצמם אם נגעו בלובן ואודם שלהם שטמאים אם כן הלובן ואודם עצמן חייבים אם הכניס אפילו אחרים כיון שיש על כל פנים נוגע שהוא טמא אף על פי שאחר אינו נטמא מכל מקום כיון שיש נוגע שנטמא חייב על הטומא' עצמה שהכניסה אפילו אחר כנ"ל. וטמא שבא אל המקדש א"ח אלא דרך ביאה לפיכך הנכנס דרך גגות לעזרה פטור שנא' ואל המקדש לא תבא דרך ביאה כו' וכן אם נכנס במגדל הפורח באויר אפילו דרך פתחים אין זה דרך ביאה ואע"פ שהוא פטור מכרת מכין אותו מכל מקום כ"ה בר"מ כאן והוא מהש"ס דשבועות י"ז ע"ב דטמא הנכנס דרך גגין פטור שנא' ואל וכו' וכ' הכסף משנה מדתני פטור אבל אסור מדרבנן ע"כ כ' הר"מ דלוקין מכל מקום ע"ש ושם מבואר לפ"ז הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ונכנס כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא וכו' דרך ביאה כו' תנ"ה גגין כו' וטמא הנכנס דרך גגין פטור דדרך ביאה כו' אם כן פשוט דכאן נמי הדין כן אם נכנס מאחוריו טהור כמו בבית מנוגע דאין זה דרך ביאה אך בבית המנוגע אם נכנס כולו דרך גגות אף על פי שאין זה דרך ביאה מכל מקום לא גרע מכלים כמבואר שם ע"כ צריך דוקא להיות חוץ מחוטמו ע"ש וכאן נראה דאפילו נכנס כולו דרך אחוריו פטור כיון דאין דרך ביאה בכך והתנא נקט דרך גג אבל זה ג"כ פשוט כיון דא"ז דרך ביאה פטור אפילו כולו דל"ד לבית המנוגע מחמת מ"ד כמו כלים כמו שמבואר שם אבל כאן כמו דאם נכנס דרך גגות אפילו כולו פטור ה"נ בנכנס דרך אחוריו אפילו כולו פטור וז"פ והא דלא נקטו הר"מ דחדא נקט וה"ה כל שאין דרך ביאה וז"פ. וע"ש בסוגיא דאם נכנס דרך פנים כיון שנכנס רובו חייב אך במקצת ה"ל ביאה במקצת ול"ש ביאה לשיטת הר"מ ע' תוס' בסוגיא שם ובר"מ סוף הט"צ ע"ש. והנה במכניס אדם טמא או שרץ או כלי דחייב המכניס על הכניסה כמבואר בר"מ כי את מקדש כו' וכפירש"י בעירובין זה ודאי ל"ש דרך ביאה דל"ש אל המקדש לא תבא דאינו בא רק מכניס וחייב משום הכנסה ול"ש ג"כ דרך כניסה דאין לנו לימוד ע"ז דעיקר החיוב ילפינן כי וכו' טמא והוא בכ"ע וכן מבואר בלשון הר"מ אבל הזורק כלים כו' חזינן דחייב הזורק ג"כ מלקות ומכרת פטור מגזה"כ אף דאין דרך כניסה בזריקה וע' רש"י שבועות שם ד"ה מכלים שבבית כו' ולא קרינן והבא אל הבית אפ"ה כו' אם כן המכניס טומאה אף דרך גגות חייב דל"ש דרך ביאה וכן במכניס אדם טמא דא"ח משום ביאה דהוא אינו בא רק מכניס רק האדם עצמו אם הוא מזיד חייב משום בא אבל אם הוא אנוס או שהכניס חרש שוטה וקטן טמאים והוא חייב משום מכניס פשוט דחייב המכניס אפילו אם הכניסו דרך גג או מאחוריו או שזרקו למקדש בודאי חייב כי אף על פי שלא בא כלל חייב משום מכניס ומכניס הוא בכ"ע דל"ש ואל המקדש לא תבא דרך ביאה וכ"ז פשוט לתשב"ר. ולפי זה תמוה לי היאך פסקינן דהנכנס דרך גגות לעזר' פטור הא לא גרע ממכניס מ"ל מכניס אדם אחר או מכניס גופו והוא מכניס א"ע ולמה יהי' פטור וה"ל להיות הדין כמו בבית מנוגע דג"כ דרך ביאה בעינן כמו כאן מכל מקום בנכנס כולו חייב כמו דאמרינן שם מ"ד אכלים שבבית ואמרינן מה שכתבה התורה דרך ביאה דוקא שלא כדרך ביאה כגון מאחוריו וחוטמו מבחוץ ה"נ כה"ג דוקא נדרש דרך ביאה בנכנס מאחוריו וחוטמו בחוץ אבל בנכנס כולו אפילו דרך גגות או ע"י מגדל מכל מקום פטור נהי דלא הוי דרך ביאה על כל פנים ה"ל כמכניס ולמה יגרע מכניס עצמו ממכניס אדם אחר או שרץ או כלי וכיון דחזינן דהתורה חייבה במכניס וזה ג"כ לא גרע ה"ל לאוקמי ד"ז דרך ביאה כמו בית המנוגע דלא אמרינן דגזה"כ הוא דאדם טהור אף על פי שנכנס כולו ולא כלים דזה אין סברא אצל הגמרא דל"ש דיהי' קיל רק בנכנס בכה"ג דמצייר מאחוריו וחוטמו בחוץ אם כן נדרוש כמו התם אבל בנכנס כולו מאחוריו או דרך גגות או ע"י מגדל בודאי יהי' חייב דלא גרע ממה דחייבה התורה מכניס ומ"ל מכניס ד"א או מכניס גופו ובמכניס ל"ש דרך ביאה כמ"ש והוא שוה כמו שם בבית דחזינן דהתורה טימאה כלים אם כן לא דרשינן באדם והבא כו' ה"נ דהתורה חייבה מכניס למה דרשינן ואל כו' ונדרוש כמו שם דוקא בלא נכנס כולו אבל בנכנס כולו לא גרע ממכניס והדרוש ואל המקדש ל"ת דבעינן דרך ביאה היינו בנכנס מאחוריו חוץ מחוטמו והיא קושיא גדולה ועצומה לענ"ד. וע"ש בתוס' שהקשו גם בדרך אחוריו חוץ מחוטמו ג"כ קשה וכי גרע מכלים וע"ש שתירצו דא"כ לא יהי' חילוק כו' אם כן כאן נמי בכולו לא גרע ממכניס ע"ש ותבין:

6והנה על הגמרא עצמה לא ק"ל דבברייתא מבואר דהנכנס דרך גגין פטור ובסוף עירובין אמר שמואל דהמכניס ט"ש חייב ואין חולק רק בשרץ עצמו פליגי וגם בנדה דכל הכלים טעונין שלוח והיינו מכניס אם כן היאך דרך גגין פטור דלא גרע מכניס גופו ממכניס אחר. דבאמת נוכל לומר הא דתני בברייתא דהנכנס דרך גגים פטור היינו מכרת וקרבן דדרך ביאה בעינן ושמואל דסובר מכניס חייב היינו מלקות כפירוש הראב"ד בדברי שמואל. ולענ"ד נר' דזה כוונת הת"כ על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים דכתיב ובשרו לא ירחץ כו' אין הכוונה לחלק בין טומאת אדם לטומאת בגדים רק הכוונה דחזינן התורה הקפידה הן על ביאת מקדש והן על הכנסת דבר טמא כמו שמרבינן בנדה כל טמא כו' ובגדים וכלים אינם בני ביאה רק בני הכנסה והי' הסברא דעל הכל ח"כ דרשינן ובשרו לא ירחץ כו' על גופו היינו עבירה שבגופו דהוא עצמו טמא ח"כ ועל כיבוס בגדי' היינו שאין הטומאה בגופו רק בדבר אחר והוא מכניס דבכלים ל"ש ענין אחר רק בדרך הכנסה כיון דאין הטומאה בגופו אינו ח"כ וכוונת הת"כ בין אם הטומאה בגופו ובין אם אין הטומאה בגופו רק שהוא מכניס טומאה אינו חייב דכתי' ובשרו כו' דקאי על האדם הנכנס אם כן במכניס אין חילוק בין מכניס אדם טמא או שרץ או כלי הכלל על הכנסת שום טומאה אינו ח"כ רק מלקות והא דנקט הת"כ כיבוס בגדים לפי שכ' במקרא ועיקר הלימוד מבשרו וכו' ומחלק בין ביאה ובין הכנסה דכלים ובגדים הוא בדרך הכנסה אם כן לדברי הת"כ אפילו במכניס אדם טמא פטור מכרת דזה אינו נקרא רחיצת גופו כי אין גוף שלו רק מכניס איזה גוף ובכ"ע הכנסה אינו ח"כ רק מלקות. ובזה נלע"ד דעת הראב"ד אשר יעדתי לעיל לפרש שכת' ומאחר שעל כיבוס בגדים חייב כרת המכניס כלי כו' למה חייב היינו דין דשמואל ע"כ אני אומר דשמואל חייב מלקות וכי לא ראה הראב"ד ד"ז דשמואל דאמר ט"ש היינו אדם טמא וח"כ כפשטא דלישנא והיאך נחשוד לאביהם של ישראל הראב"ד ז"ל שיהי' ח"ו נעלם מאתו מה שאינו נעלם מאתנו וגם השגה השניה על הר"מ דסובר דבגד ראשון אינו חייב והוא תמה הא ט"ש ראשון הא הר"מ מודה באדם טמא ראשון דח"כ ושמואל ט"ש היינו אדם טמא והוא תמי' גדולה על הראב"ד ג"כ. והנה מאלו השגות נסתעף עוד דין דס"ל להראב"ד דלהר"מ דלשון חייב דא"ש היינו ח"כ וע"ז אמר מכניס שרץ פטור ואח"ז מסקינן דחייב וסובב על לשון זה אם כן מכניס שרץ ח"כ כמ"ש הר"מ ולדברי הראב"ד דחייב דא"ש היינו מלקות אם כן גם חייב דמסקינן בשרץ ג"כ חייב רק מלקו' ולא כרת ע' בלשון הגמ' ותרא'. ע"כ נלע"ד דהראב"ד השיג על כל מה דפסק הר"מ שכ' המכניס אדם טמא או שרץ טמא ח"כ שהרי טימא מקדש כו' והנה ד"ז דמכניס ח"כ יצא לו מהש"ס דעירובין כאן דהמכניס שרץ או טמא שרץ חייב וסתם חיוב היא כרת וע"כ מה שמבואר בת"כ דכיבוס בגדים היא בלאו היינו שיש חילוק בין אדם ושאר טומאות לבין בגדים וכלים ומביא כאן אבל הזורק כלים וכו' מפי השמועה כו' על רחיצת גופו כו' וע"ז עמד הראב"ד כי פשוט בעיניו פשט הת"כ דהחילוק לרחיצת גופו לבין בגדים הוא חילוק לבין ביאה ולבין הכנסה דהבא בעצמו חייב כרת דזה הוי רחיצת גופו אבל המכניס איזה דבר בין אדם טמא ובין שרץ אינו ח"כ רק מלקות דזה לא הוי רחיצת גופו רק כיבוס בגדים דבגדים היינו מכניס וע"ז כ' הראב"ד דלפני זה שהביא הר"מ מכניס אדם ושרץ דח"כ אין מקום להשגה דיצא להר"מ מד"ז דשמואל ואפשר שמואל והש"ס דילן פליגי על הת"כ אך כיון דהר"מ כ' ד"ז דת"כ ופוסק כהת"כ ע"ז סובב דבריו וכ' ואם על כיבוס בגדים אין בו כרת המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת והיינו אם הוא כת"כ למה שמואל סובר דהמכניס חייב ואי דשמואל מיירי במכניס אדם זה אין סברא אצל הראב"ד לחלק בין אדם ובין כלים דעיקר החילוק בין ביאה לבין מכניס ולמה א"ש דמכניס ח"כ וע"כ פליג שמואל על הת"כ ע"כ המכניס בגדים ג"כ חייב כרת וע"ז כת' ע"כ אני אומר מה שאמר שמואל חייב כו' היינו מלקות היינו שמשיב דשמואל לא יחלוק על הת"כ דת"כ פוטר מכניס מכרת ושמואל מחייב מלקות וכבר כתבתי כיון דסובר הראב"ד דשמואל מחייב מלקות אם כן ה"ה במכניס שרץ אינו חייב רק מלקות הרי לך בעליל דמשיג על ד"ז דמכניס שרץ וה"ה מכניס אדם דהר"מ פוסק דח"כ והוא סובר דאינו רק במלקות וע"כ הת"כ דסובר כיבוס בגדים ל"ד בגדים אלא מכניס אפילו שרץ או אדם כי אין חילוק כלל ומכניס פטור וע"ז כ' עוד מ"ש יראה לי שעל בגד ראשון א"ח והלא טמא שרץ אינו אב וחייב כו' היינו כיון דהיא סברא לחלק בין אב לבין ראשון היינו כסברת הכסף משנה כיון דבגדים קילי דאין ח"כ ע"ש אם כן לסברת הראב"ד דהקולא היא בין מכניס ושמואל אף דמיירי באדם טמא מכל מקום אין חילוק בין אדם ובין כלי רק דשמואל פוטר מכניס אם כן ה"ל להקל במכניס דאינו חייב על ראשון רק במכניס א"ה מבואר מדברי שמואל אף שהוא מקיל במכניס דפטור מכרת וחייב רק מלקות מכל מקום אינו מקיל ומחלק בין אב לראשון רק ראשון ג"כ חייב נהי דיכול לאוקמי באדם לדידי' אין חילוק בין אדם לכלים במכניס הכל שוים ע"כ לשיטת הראב"ד בכל מכניס פטור מכרת וראשון ג"כ חייב מלקות והסוגיא מיירי ממלקות והוא סובר ופירש כאן השיטה שלו ומכל מקום כמו דפירש הר"מ השיטה שלו דחילוק בין בגדים לדבר אחר ואין חילוק בין ביאה למכניס ג"כ ניתן לומר ע"כ לא בא הראב"ד להשיג על רבינו בדברים קשים כדרכו רק הוא סובר ומפרש שיטתו שמחוור בעיניו כנ"ל בדעת הראב"ד. ואם כוונת הראב"ד אינו כן מכל מקום הפירוש שכתבתי בת"כ דהחילוק הוא בין ביאה למכניס ניתן לכתו' והם דברי' נכונים בס"ד. וגם זה נרא' בעליל דדעת הראב"ד דמכניס שרץ פטור מכרת דמוקי הש"ס בעירובין כך אם כן אדם ג"כ כיון דלא מצינו באיזה מקום דמכניס אדם יהי' חייב והכלל נראה דדעת הראב"ד כמ"ש ולא בא לירות חיצי השגותיו על הר"מ רק כותב שלו וממילא לא ס"ל כהר"מ. והנה לפמ"ש דמכניס פטור מכרת בכ"ע לא קשה מד"ז דנכנס דרך גגות פטור היינו מכרת ומקרבן ומלקות באמת חייב מחמת מכניס אבל לשיטת הר"מ דהמכניס אדם ח"כ קושיתינו שהקשינו לעיל איך פוסק הר"מ דנכנס דרך גגות פטור מכלום היא קושיא עצומה דה"ל להתחייב אפילו כרת ולהראב"ד נוכל לו' שהברייתא דדרך [גגות] פוטר רק מכרת ושמואל בעירובין רק מלקות אבל לדעת הר"מ צ"ע מאוד ד"ז שהקשתי מ"ל מכניס אחר או מכניס גופו וצ"ע. והנה בבא אל המקדש דחייב דהר"מ פוסק דביאה במקצת ל"ש ביאה ברובו חייב וממילא שמעינן דרובו ככולו ובסוף הט"צ כ' לענין כניסת מצורע ע"ש ונכנס מאחוריו חוץ מחוטמו אינו כותב כאן וסומך ג"כ על שם וכאן חדא נקט והוא לשון הש"ס והמכניס אדם ג"כ בעינן רובו כמו דביאה במקצת ל"ש ביאה ה"ה הכנסה אך רובו ככולו והמכניס כלים אינו מבואר בר"מ כאן ובפט"ז מהט"צ מביא דהמכניס רוב הכלי נטמא ע"ש ה"ה כאן. והמכניס בגד מבואר שם דמכניס ג' אצבעות על ג' נטמא אף שרוב הכלי מבחוץ אם כן ה"ה כאן נמי ומפרש כאן להדיא גבי מעיל דמכניס פחות מגע"ג הא גע"ג חייב אף דמעיל גדול הרבה מכל מקום כיון דשיעור בגד הוא גע"ג לקבל טומאה חייב. ובמ"ל שם מסופק בבגד שאין בה רק גע"ג והכניס רובה מה דינה דאפשר דל"מ רובה ע"ש ה"נ יש לספק אם הכניס רובו אם חייב ובמכניס טומאה עצמה נר' אם היא רק כשיעור כגון כזית מנבלה וכעדשה מן השרץ וכדומה בהכניס רובו חייב דרובו ככולו ואם היא יותר מכשיעור אם הכניס השיעור אף שרוב מבחוץ חייב כיון דיש שיעור טומאה וז"ב:

7והנה במ"ש לעיל דלדעת הר"מ דכלי ראשון אין חייבים על הכנסה אם כן ה"ה כלי טב"י אינו ברור דאפשר טב"י מטומאה חמורה הו"ל כטומאה עצמה וחמיר לענין זה מראשון אף דלענין למנות ראשון ושני טב"י קיל אפשר לענין זה חמור ע' בסוגיא דזבחים די"ז וי"ח ובתוס' שם. ובנכנס דרך גגין לעזרה אף דפטור דאינו דרך ביאה מכל מקום דינו כנטמא בעזרה ואם שהה כדי השתחויה או השתחוה או יצא בדרך ארוכה חייב דבנטמא בעזרה ג"כ א"ע על ואל המקדש ומכל מקום ילפינן טומאת פנים וגמירי שהי' ה"נ ה"ל כנטמא בעזרה עמ"ל פלפל בזה באריכות ומביא ראיות לזה וכ"כ המהרש"א שם. וא' טמא שנכנס למקדש דנטמא בחוץ או שהי' טומאה במקדש כגון כזית מת דמטמא באוהל והוא הי' טהור ונטמא בכניסתו שהרי ביאתו וטומאתו באים כא' חייב כרת וקרבן דה"ל כאילו נכנס טמא במקדש כיון דבאים כא' ועמ"ל מפלפל לענין קרבן דאפשר בבאים כאחד ה"ל כטומאת פנים ואינו חייב בלא שהה רק במזיד טעם אחר איכא ומסיק דדעת הר"מ דה"ל טומאת חוץ וחייב כרת וקרבן אף בלא שהה דבאים כא' ה"ל כטומא' קודמת ע"ש. וקצ"ע על ציור הר"מ ביאה וטומא' באים כא' שהי' מת תחת אוהל המקדש ונכנס שם שהרי הר"מ פ"א מהט"מ פסק דהנכנס לאוהל המת אפילו במקצת נטמא כגון ראשי אצבעות והחוטם כו' אם כן בנכנס למקדש תיכף בביאת מקצתה נטמא ולענין מקדש לא הוי ביאה עד שנכנס רובו כמו שמבואר אם כן קדמה טומאה לביאה ולא הי' בב"א ובודאי ה"ל טומאת חוץ כי הי' עדיין בחוץ וכ"ה בר"מ להדיא פ"ה מה' נזירות הח"י אבל אם נכנס כדרכו טומאתו קודמת לביאתו שמעת שיכנוס חוטמו נטמא כו' ואינו חייב משום ביאה עד שיבא כולו עכ"ל והיאך כ' כאן דה"ל כב"א וכ"כ הר"מ פ"ג מהא"ב והיא גמרא מפורשת בנזיר דמ"ג ע"ש וא"כ היאך כ' הר"מ כאן דהוי בב"א וגם לומר כגון שנכנס רובו ובאותו רגע נגע בשרץ הלא א"א לצמצם לדעת הר"מ בה' רוצח אפילו בידי אדם אם כן קשה לצייר להר"מ ד"ז וכמו שצייר הר"מ ודאי ק' וכמ"ש. והנה הנכנס טמא לעזרה דחייב על הכניסה ושהה שם בוודאי כל שהייה שיש בה כדי יציא' וכניס' חייב אם התרו בו כי הוי לאו שיש בו מעשה כיון דהכניסה הי' במעשה באיסור כמו גבי כלאים עיין ר"מ סוף הל' כלאים ובמ"ל כאן. וכ"ז בנטמא חוץ לעזרה ונכנס או בב"א אבל אם הי' טהור ונכנס לעזרה ונטמא בעזרה אין לוקין ואינו חייב קרבן ואפילו טימא עצמו במזיד עד שישהא כשיעור השתחואה ושיעור זה עיין ר"מ או שהשתחוה כלפי היכל או שיצא בדרך ארוכה אם יש קצרה ממנו ועיין בסוגי' בתו' אם התרו בו קודם שטימא עצמו א"צ שהייה ועיין בסוגיא ובמ"ל כאן באריכות. ושהייה אם מצטרפת היא אבעיא בש"ס ופוסק הר"מ לקולא ע"ש ובודאי אם שהה הרבה חייב על כל שהי' כשיעור אם התרו בו בכ"פ וז"פ. ולפי מ"ש הר"ם דמכניס אדם טמא למקדש ג"כ ח"כ כמו על ביאת עצמו אם כן אם א' טימא את חבירו בפנים ולא התרו בו קודם דמבואר כאן דצריך שהי' בעצמו נראה דאם הנטמא שהה בעצמו או השתחוה או יצא בדרך ארוכה אין סברא לחייב המטמא על מעשה הנטמא. ואם הנטמא בר דעת חייב בעצמו אך אם אפילו אין בר דעת כגון חרש שוטה וקטן מכל מקום אין סברא לחייב המטמא על מעשה של אחר דעיקר החיוב בשעת גמר השהייה או השתחואה ואז אין חבירו עושה כלום רק אם השהה אותו בידים כגון שכפתו או כדומה מכל מקום חוכך אני בזה אם המטמא חייב דאפשר כי גמירי שיעור שהי' בהנטמא עצמו ולא בהמטמא או אפשר כיון דע"י טומאות חוץ שוים בטומאות פנים גם כן שוים וחייב המטמא אם השהה אותו בע"כ וצ"ע בזה.

8ונלע"ד לעורר דבר חדש דהנה בשבועות דף ט"ז ע"ב אמרינן טומאה בעזרה מנלן ופירש"י הא לא קרינן ולא יטמאו כו' וא"כ סברת הש"ס דטומאה בפנים מנלן דהיא בשלוח מחנות ואמרינן א"ר אלעזר כתוב א' וכו' את משכן כו' וכתוב א' את מקדש כו' אחת לטומאה בחוץ ואחת לטומאה שבפנים ובתוס' הקשו עונש שמענו אזהרה מנין כי בפסוקים אלו נכתב העונש ונכרתה כו' ותירצו כיון דאתרבי כו' ע"ש אם כן אני אומר נהי דאתרבי טומאת פנים היינו במקום שח"כ התורה ריבתה דגם בטומאת פנים הדין כך אבל במקום שאין ענוש כרת כגון כלים שביארנו לעיל דאינו אלא בלאו בטומאת חוץ והר"מ סובר לשיטת הכסף משנה כמ"ש לעיל דהמכניס כלי ראשון פטור לגמרי והכסף משנה כתב כיון דטומאת כלים קיל דאינו אלא במלקות ע"כ קיל לענין ראשון ג"כ אם כן רואה אני דזה כש"כ מה ראשון דבאדם א"צ ריבוי על ראשון דהוא בכלל כל הטמאים מכל מקום בכלים דקילי דעת הר"מ דאינו בשלוח מן התורה טומאת פנים דצריך ריבוי גבי אדם והריבוי היא אצל כרת אם כן נוכל בודאי לומר דלא נתרבה טומאת פנים לשלוח רק בחיוב כרת אבל בכלים דקילי לא נתרבה כלל וא"צ שלוח כלל בטומאת פנים ואין כאן איסור תורה כלל אפילו לטמאות בידים אין בהם הדין של ט"פ רק נתרבה בחיוב כרת (וע"ש בתוס' אף לתי' השני מכל מקום נוכל לומר דבכלים דהם קילי אין בהם ט"פ) דיש בהם ט"פ אבל לא בחיוב מלקות. וכדמות ראי' לזה ממשנה דזבחים בבגד ובכ"ח ובמעיל שיצא חוץ לקלעים ונטמא דמבואר שם התקנות היאך מכניסין לכיבוס והבאנו לעיל ולמה נקט דנטמא בחוץ אפילו נטמא בפנים אם הוא איסור תורה דחייב בשלוח הוא בכל רגע שלא לשהות הטומאה כמבואר כאן בעירובין דמ"ד שלא לשהות סובר דהמכניס שרץ חייב ע"כ נדחה ריבוי טומאה אם כן כאן דצריך שהייה לכבס או מריקה ושטיפה אפילו נטמא בפנים יעשה תקנות הללו שלא לשהות אע"כ בטומאת פנים אין איסור תורה בכלים וא"צ תקנה רק בטומאת חוץ כמ"ש וטומאה דרבנן נדחה כמ"ש לעיל ועדיף מתקנות הנ"ל כמ"ש לעיל. ובהכי ארווח לן שמעתא דהכא בעירובין דאמרינן דמ"ד במכניס את השרץ חייב מוציא בהמיינו שלא לשהות והקשה היאך ריבוי הטומאה נדחה הלא היא עשה ולא תעשה בכלים גם כן ולפמ"ש ניחא דמה שמטמא המיינו במקדש אין כאן איסור תורה כלל רק איסור דרבנן טומאת כלים בפנים לא אתרבי וטומאת שרץ דאית בה ח"כ אתרבי ע"כ נדחה. וגם גי' ר"ח דגריס דכ"ע סוברים דפטור בשרץ ותמהו התוס' היאך משום איסור דרבנן יטמא המיינו דהוא איסור תורה בכלים ובאמת לע"ד אין איסור תורה בכלים רק ט"ח אבל לא ט"פ ע"כ זה סובר ריבוי עדיף ע"ש והתוספות בדבריהם כתבו בקושייתם הא איכא איסור תורה בהמיין דאית לי' טהרה במקוה וכו' ובאמת יש חילוק בין ט"פ לט"ח וזה דעת ר"ח ג"כ ובעזהשי"ת היא הערה חדשה והדברים נכונים ומרוותא שמעתתא דעירובין וגם ד' ר"ח אשר הוא גאון קדמון. הכלל בקיצור כיון דט"פ קילי דרק בלאו לא אתרבי כלל אפילו לתי' שני שבתוס' שם מכ"ש מראשון לדעת הר"מ.

9ונ"פ שכל המקדש דהיה מחנה שכינה כגון עזרה והיכל וקדשי קדשים כולם הם כמחיצה א' לענין טומאה כגון אם נטמא בעזרה דא"ח אלא בשהייה והוא לא שהה רק נכנס להיכל לא אמרינן דלענין היכל ה"ל כאלו נטמא בחוץ ויהי' חייב על הכניסה בהיכל אלא כולו הו"ל מחיצה א' והו"ל ט"פ. וכן אם נכנס בעזרה דרך גגין דפטור וכשהי' בעזרה נכנס להיכל דרך פתח לא אמרינן דיהי' חייב דנכנס להיכל דרך ביאה רק אמרי' כיון דכתיב ואל המקדש לא תבא דרך ביאה וזה בכולל נקרא מקדש וא"כ לא נכנס במקדש דרך הפתח ולא הי' דרך ביאה כנ"ל ברור ופשוט. והא דמבואר דטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור ל"ד שנכנס להיכל אלא אפילו נכנס לעזרה דרך גג ואח"כ נכנס להיכל דרך פתח פטור דכ"ז ה"ל בכלל מקדש כנ"ל. אח"ז נתיישבתי דאין ד"ז ברור דאפשר דכל חלק מקדש הוי מקדש והבא לא' מהם דרך ביאה חייב ואינו פטור אלא בכל מחיצה שנכנס בה שלא כדרך ביאה אבל מחיצה אחרת כיון דנכנס דרך ביאה אפשר הוא דזה ג"כ חלק מקדש והו"ל ואל המקדש לא תבא והו"ל דרך ביאה וחייב וצ"ע כעת. עד עתה ביארנו דין מחנה שכינ' ובמחנה לויה בהר הבית מותרים מן התורה לכנוס כל הטמאי מגע רק מדרבנן יש מחיצות אך בטומאה היוצאה מגופו כגון זב וזבה נדה ויולדת אסורים לכנוס ועוברים בלאו ולא יטמאו וגם בעשה דהוא בכלל שלוח דאלו הטמאים משולחים ממחנה לויה ג"כ וכן מצורע ג"כ ומבואר בגמ' דגם בע"ק משולח ממחנה לויה והר"מ אינו מביא זה וע"ש במ"ל. וטב"י אסור מדרבנן במחנה לויה כ"כ הר"מ שם וע' תוס' זבחים ל"ב ע"ב ד"ה ר"י דזב בעל ג' ראיות שהוא טב"י ומח"כ מטומאה אחת אסור מן התורה במחנה לויה וכ"כ תוס' יבמות דף ז' ע"ב ד"ה ר"י יעוש"ה. ולכאורה בנטמא בפנים מנ"ל דגבי מקדש יש קרא דמרבי מן את מקדש כו' אבל בהר הבית אפשר ט"פ אין לוקה אך לפי התי' השני שבתוס' דבכלל לאו ולא יטמאו ג"כ הוי ט"פ ניחא כאן ומה ששנו בתמיד ובמדות דאירע קרי הולך למחילה שבה"ה ויושב אצל אחיו הכהנים אף על פי דטב"י אסור מדרבנן מכל מקום כיון דנטמא בפנים הקילו עיין רע"ב שם. ולכאורה למה צריך לטבול אם נאמר דט"פ אינו עובר רק מכל מקום מדרבנן אסור וטב"י קיל יותר. וגם יש לספק אם נאמר דט"פ הוא מן התורה אם גמירי שהייה דאפשר רק בפנים והש"ס מבעיא גבי נזיר ולא כאן ע' בשבועות שם אם כן הוא ספק ואין לוקין בלא שהה עיין ר"מ ה' נזיר. ונראה לשיטת הר"מ דמכניס אדם טמא למקדש חייב המכניס שהרי טימא מקדש ה' וכפירש"י בעירובין ומקדש ה' ה"ה אינו בכלל רק העזרה כידוע דכתיב ונכרתה כו' אם כן אפשר המכניס טמא לה"ה אינו לוקה רק הנכנס בעצמו חייב ומכל מקום צ"ע. גם נ"ל דהזב והדומה שנכנס דרך גגות לה"ה וכל שאינו דרך ביאה מכל מקום חייב מלקות דד"ז דדרך ביאה ילפי' מן ואל המקדש לא תבא דרך ביאה וכו' וזהו רק במקדש כדכתיב ואל המקדש כו' אבל הטמאים שאסורים בה"ה אף שלא כדרך ביאה חייב ולפי זה פשוט דאם נכנס הזב דרך גג לעזרה ג"כ חייב מלקות דעזרה לא גרע מן התורה ואדרבא נוסף קדושה אבל לא גרע. רק כרת דחייב רק על העזרה וע"ז כתבה התורה דדרך ביאה בעינן או טמא שאינו משולח רק מהעזרה אבל הטמאים המשולחים מה"ה בודאי העזרה ג"כ בכלל וחייבים כמו שחייבים על ה"ה אפילו שלא כדרך ביאה ואינו חייב רק מלקות ולא כרת וקרבן וז"ב ופשוט. והנה בה"ה לא מצינו בר"מ כלל שלוח כלים כמו במקדש דנתרבי כלים בנדה ובעירובין אך באמת בה"ה זב וחביריו משתלחין מבואר בפסחים דאינו משתלח רק בטומאה היוצאה מגופו ובכלים ל"ש זה. רק לכאורה בגד המנוגע דה"ל טומאה מגופה ודעת הר"מ פי"ג מהט"ג דמטמאה בביאה ועושה אפילו מו"מ כמצורע עצמו ע"ש ובראב"ד ואין כאן מקומו. וגם טעונין שלוח חוץ לעיר אפילו אינו מוקף חומה אם כן אפשר בה"ה חייבים עליהם מלקות דה"ל בכלל הלאו ולא יטמאו את מחניהם דכל המחנות בכלל לאו זה ובנדה דכ"ח מרבינן כלים מכל טמא לנפש אם כן דוקא לענין מקדש כי ט"מ אסור רק במקדש. אבל בספרי בפרשה זו בנשא ראיתי הרבה לימודים על שלוח כלים ח"א מזכר ועד נקבה כו' וח"א מפסוק זה מחוץ למחנה כו' וח"א מה אדם מטמא בנגעים טעון שלוח אף בגדים כו' אם כן מתרבי שלוח כלים לכל הנאמר בפרשה אם כן בגד המנוגע דהיא טומאה היוצאה מגופו ויש לה כל חומר מצורע לדעת הר"מ פי"ג מהט"צ אם כן למה לא ילקה על המכניס בגד המנוגע בה"ה. ואפשר כיון דבמקום ח"כ קיל דעל הכלים אין בו רק מלקות אם כן במקום שהחיוב באדם מלקות אין בכלים רק איסור ובכלים המנוגעים יש איסור בלאו הכי דמשתלחין אפילו מעיר ומכל מקום אין לוקין. ויש עוד מחיצה היינו מחנה ישראל והוא לדורות ירושלים ומשם משתלח רק מצורע וכל הטמאים מותרים לישב שם רק מצורע משתלח משם ואסור לכנוס. ודעת הר"מ דמצורע חייב מלקות בנכנס לירושלים ובנכנס לה"ה לוקה פ' והוא פלוגתא בש"ס יש סובר דאין המצורע לוקה בנכנס לפנים ממחיצתו דהכתוב נתקו לעשה עי' בש"ס והר"מ פוסק כמ"ד לוקה וע' תוס' פסחים בסוגיא שם נראה מדבריהם דדוקא במחנה ישראל אינו עובר רק בעשה ואין לוקין אבל אם נכנס לה"ה היינו במחנה לויה לוקין דלא גרע מזב והתוס' בשבועות דף ד' ד"ה מראות נגעים כו' כתבו דמצורע אפילו במחנה לויה אין לוקין וכבר עמד ע"ז הגאון מוהרי"ב בהגהותיו וע' תוס' פסחים שם כתבו דאפשר לענין מחנה שכינה ג"כ אין ח"כ למ"ד הכתוב נל"ע. ואם נטמא בפנים דהיינו דהכהן א"ל דהוא מוסגר כבר כתבתי דאפשר לספק דאפשר דלא גמירי ט"פ בעזרה ואם נאמר דגם ט"פ חייב יש לספק אם גמירי שהייה אבראי וגם אפשר אין בו מעש' עמ"ל כאן וכבר כתבתי כאן דאף שלא כדרך ביאה חייבים במחנות הללו רק במחנה שכינה צריך דרך ביאה ואין צריך לכפול הדברים:

10ויש עוד מחיצה למצורע עיר המוקף חומה מיב"נ ואסור למצורע לכנוס ואינו עובר רק בעשה אף לדעת הר"מ ודין השערים מהגגים והאויר במחנות הללו ביארנו במצוה הקודמת ואחד מצורע מוסגר ואחד מוחלט שוים לשלוח מחנות לכל הדינים הנ"ל ומצורע בימי סיפורו דעת התוס' כאן דאף במחנה לויה מותר לכנוס ודינו כטמא שרץ דאסור לכנוס רק במחנה שכינה והא דתנן בנגעים דנכנס לפנים מן החומה ל"ד ה"ה אפילו במחנה לויה ע"ש. והר"מ בפרק י"א מהלכות ט"צ כתב גם כן כלשון הזה דנכנס לפנים מן החומה והי' צריך לפרש דבריו ואין כאן מקומו ובעזרת הי"ת יתבאר בהלכו' ט"צ בהמצות דשם. ועיין בת"ח על הגליון ספ"א דכלים תמה על הר"מ דפי"ט מה' סנהדרין מנה בכלל הלוקין זב שנכנס לה"ה ולא מנה מצורע שנכנס לירושלים ובספרי הר"מ שלי נכתב קושיא זו בר"מ פי"ט הנ"ל בשם הגהה. ויש עת שהטמאים מותרים לכנוס אפילו למחנה שכינה היינו בקרבן הקבוע לו זמן וכן פסח שרוב הצבור טמאים נכנסים כולם לעזרה ועובדים אף בטומאה ודעת הר"מ כאן פ"ד מהב"מ דוקא ט"מ נדחה בצבור אבל הטמאים באיזה מגע אחר כגון בשרץ ובנבלה וכדומה אין נדחה והנכנסים ח"כ. ומה שקשה עליו מדבריו שבפ"ז מהק"פ דשם נראה דכל טומאות מגע נדחים רק טומאה היוצאת מגופו כגון זב וכדומה גם מה שקשה מהרבה שיטות הש"ס עצל"ח ושער המלך ואין כאן מקומו. על כל פנים אותם שאין להם רשות ליכנס לדעת הר"מ טמאי מגע חוץ מט"מ או טומאה היוצאה מגופו חייבים כרת וקרבן אם נכנסו כיון דלא הותרה להם דינם כטמאים לכל הענינים. והנה אותה טומאה שנדחת ל"ד בעזרה אלא אפילו בהיכל ובקדשי קדשי' נדחה כגון כה"ג ביה"כ כמבואר ביומא א"צ להאריך. אך קרבן דעבודתו בעזרה כגון פסח הבא בטומאה ודחקו הטמאים שעומדים בעזרה ונכנסו להיכל מכל מקום פטורי' דכתיב מחוץ למחנה כו' כיון דלא קרינן מחוץ למחנה דבעזרה מותרים פטורים בהיכל ג"כ כ"ה בר"מ כאן פ"ד והר"מ פסק לקולא עי' בכ"מ ומה שהקשה המ"ל דלא הי' להר"מ לכתוב פטורו מכרת והיינו דקמי שמיא גליא דבריו תמוהים דנ"מ למלקות ולקרבן עצל"ח שעמד בזה על המ"ל. וע' תוס' פסחים צ"ה ד"ה כל כתבו דעכ"פ עובר בעשה אם נכנס להיכל והר"מ כ' סתם דפטור נראה דאף עשה אין בו. וק"ק דלא כ' דלוקין מכל מקום כמ"ש כאן בפ"ז כ"פ דפטור ולוקין מ"מ. ואפ"ל דאם זר דחק ונכנס אפשר דחייב מלקות מן התורה על הכניסה מחמת זרות עמ"ל כאן פ"ט צידד בדברי רבינו דס"ל דזר חייב על הכניסה ע"ש. וגם נ"ל דאפשר בהיכל בודאי בזר חייב מלקות כי בהיכל אף כהן חייב בביאה ריקנית ע' כאן פ"ב בר"מ ל"מ לפמ"ש הכסף משנה הא דלהשתחוות שרי היינו בגמר עבודה אם כן בזר ל"ש זה אם כן חייב על ההיכל בכ"ע מלקות ואף אם נאמר דבכהן מותר להשתחוות דלא הוי ביאה ריקנית מכל מקום בזר על כל פנים מדרבנן אסור להשתחוות ולא הוי עבודה אצלו השתחוויה וחייב מן התורה בביאה ריקנית ואף אם כהן דחק ונכנס אפילו אם נאמר דהשתחווי' שרי מכל מקום נראה כמ"ש דעכ"פ מחמת טומאה אסור לכנוס להשתחוות שוב לא הוי השתחוואה עבודה כלל וחייב משום ביאה ריקנית אם כן כיון דחייב מלקות מן התורה אינו חייב מכל מקום כמו שמביא המ"ל פי"ז מהא"ב בשם התוס' דכ"ה דאיכא איסור תורה ולוקין עליו אין לוקין מכל מקום על איסור דרבנן אחר הנוסף עליו ע"ש אם כן ה"נ. והדברים שכתבתי כאן בענין ביאה ריקנית צריך עיון גדול ואין כאן מקומו וכבר עוררתי לעיל מצוה קפ"ד ושם מבואר דעת הרהמ"ח דאף כהן דנכנס אף להשתחוות לוקה והוא נמשך ברוב אחר דעת הר"מ אם כן גם דעת הר"מ כן כי אין הכרע בדבריו עיין בלשון הר"מ אם כן בוודאי ניחא כיון דח"מ דאורייתא אין לוקין מכל מקום על הטומאה דרבנן אך דעת התוס' דעובר בעשה. והנה ביארנו דלאו הזה כולל ח"כ וקרבן וחיוב מלקות בלא כרת וקרבן ולענין תשובה ככהת"כ ונוהג גם האידנא וכבר כתבתי לעיל: