מנחת חינוך שצב:א

1לפדות בכור אדם וכו'. בכור לאמו הישראלית שנא' אך פדה תפדה וכו' דיני מצוה זו מבואר בר"מ פ"א מהלכות בכור ובטור ובש"ע יו"ד סי' ש"ה ובדבר הנהוג בזה"ז ומבואר בש"ע אין דרכי להאריך ואכתוב קצת שרשי דיני המצוה. מצוה על כל איש מישראל לפדות בנו הבכור שהוא פ"ר לאמו ואם יש לו כמה נשים וכ"א הוא פ"ר לאמו וגם אינם בכורים לו רק לאמם מכל מקום מצוה על האב שיפדה אותו וליתן ה' סלעים לכהן בעד כ"א ואם לא פדאו האב בין במזיד בין בשוגג או באונס חייב הבכור לפדות עצמו כשיגדיל דהמצוה הוא הן על האב והן על עצמו ואם לא פדאו האב עד שהגדיל מכל מקום לא פקע המצוה מעל האב והאב מחויב במצוה זו אך דעליו מוטל ג"כ אבל המצו' לא נפקע מהאב כן כ' הרהמ"ח וכ' דנראה כן במס' קידושין והיינו דכולל הרבה דברים להשיאו ולפדותו וכו' וכמו להשיאו דהוא בגדלות ובפסוק כתיב בכור בניך וכו' וגדול ג"כ בכלל בן וגם בדף כ"ט סובר ר"י הוא לפדות ובנו לפדות בנו קודמו שזה מצותו על אביו וכו' מבואר אף דהוא גדול מכל מקום מצותו על אביו ובזה לא פליג הת"ק רק ס"ל דמצוה דגופו עדיף ע"ש. וע"ל בהלכות מילה מ"ש. והרהמ"ח לא החליט הדבר ובר"מ ובראשונים אינו מבואר הדבר ונראה לסברא זו על האב מצו' יותר מהוא עצמו ואסור לבן לחטוף המצוה כי האב הוא העיקר ומשלם קנס יו"ד זהו' ע' בחוה"מ סי' ש"ב שפ"ב ונראה דתלוי בב"ד דיכולים לכוף כ"א לפדות כדין מ"ע שכופין עד שת"נ הן לאב והן לבן וגם יש שעבוד נכסים כמבואר בש"ס וגם למאן דס"ל מלוה הכתובה בתור' ככתובה בשטר וטורפין לקוחות וגם אם נאמר דבמלוה הכתובה בתור' מדאורייתא טורפין מלקוחות ע' בסי' ל"ט בחוה"מ כאן נכסי שניהם משועבדי' והכהן גובה מאיזה שירצה ואף אם אצל אחד יש משועבדים ולאחד יש לו ב"ח אין הלקוחות יכולים לדחותו להב"ח של אחר מטעם הנחתי וכו' דז"א דכאן על כ"א המצו' והשיעבוד רמי' עלי' והכהן גובה מאיזה שירצה כנ"ב לשיטה זו. אחר זה מצאתי בתשובת הרשב"א סי' שכ"א שפלפל בזה ע"ש. ומבואר בר"מ ובראשונים ובש"ע דאם לא פדאו האב חייב הוא לפדות עצמו לכשיגדיל וכו' ובוודאי בקטנותו לא שייך חיוב דחרש שוטה וקטן לאו בני מצות וחיוב נינהו. ואני מסופק אם לא פדה אותו האב והוא בעצמו פדה עצמו בקטנותו אם יצא וא"צ שוב לפדות עצמו בגדלותו כמו כל חוב אשר יתומים קטנים חייבים דאין נפרעין מהם דלאו בני מיעבד מצוה נינהו כמבואר בערכין ומכל מקום אם פרעו בוודאי פטורים דנפקי מהם הן שיעבוד הגוף והן ש"נ כיון דפרעו ה"נ. א"ד דכאן השיעבוד מחמת המצוה וכיון דלאו בר מצוה הוא אם כן אינו חייב כלל ואפילו עשה המצוה בקטנותו לאו כלום הוא כמבואר בר"ה גבי כפאו ואכל מצה וכו' ומובא בח"ז כ"פ כיון דפטור אז לא נפטר מהמצוה שעשה בשעת הפטור או אפשר על כל פנים הוי בן מצוה אך אין בו דעת כאשר כתבתי כ"פ בח"ז בשם הפרמ"ג אם כן נשתעבדו נכסיו ג"כ אך כיון דנכסיו ערבין ולא יוכל לגבות מהלוה גופא אינו יכול לגבות מהנכסים כמו שמבואר כאן בבכורות אבל אם נתן בעצמו נפטר מהשיעבוד ונפטר בגדלותו ג"כ ולא שייך לומר דאין נתינת הקטן כלום כמבואר בהה"מ ה"ל מהלכות מכירה ובחוה"מ סי' מ"ג דכאן א"צ דעתו דכהן טורף בע"כ בגדלותו אף שאינו מקנה לו דנכסיו אישתעבד והו"ל כבע"ח דנפטר אם המלוה לקח ה"נ אם כן אפילו בקטנותו כיון דהכהן לקח נפטר מהחוב ואינו חייב בגדלותו. וכן הספק לענין שוטה שנתן בעת שטותו אם נפטר לכשישתפה דנפטר מחובו א"ד כיון דמצו' הוא ובמצוה לא יצא מה שעשה בעת שטותו כמ"ש וצ"ע ובאתי רק לעורר. ועיין בסי' ש"ב בט"ז ס"ק י"א ובנה"כ באריכות לענין אם ב"ד פודין קטן ועיין בש"ך ס"ק י"א שהביא בשם המע"מ דא"י הב"ד לפדותו כשהו' קטן דאינו בר חיוב והש"ך כ' שאין דבריו מוכרחים ועיין בנה"כ שכ' דהב"ד מזכי' מעות לקטן או כשיש להקטן מעות וכו' נראה דהם מחולקים בהסברא שכתבנו דהמע"מ ס"ל דאינו בר חיוב והם סוברים דנפטר בזה כמו חוב ואף הט"ז מודה בזה ע"ש וס' המע"מ אינו בידי וצ"ע בזה.

2וזמן הפדיון משעברו שלשי' יום היינו יום ל"א מיום הלידה חייב לפדותו וקודם לזה לא מהני הפדיון דכך גזה"כ ואם פדה על אחר למ"ד ע' בש"ע. ואפילו ביום שלשים אינו פדוי רק ביום למ"ד אל"ף ועיין בש"ך כאן שדעתו דאחר כ"ט תשצ"ג הוא זמן פדיון מן התורה ועיין במ"א באו"ח סי' של"ט סק"א שהשיג ע"ז וכתב שצריך דוקא להיות יום ל"א ע"ש. וכ' הרהמ"ח שמצות הפדיון מלמ"ד יום וכו' משיצא מכלל נפל וכו' נר' מדבריו דאם ידוע שכלו לו חדשיו מועיל הפדיון אפילו תוך ל' ובאמת כן נראה מדברי רש"י בבכורות ובב"ק דף י"א ע"ב אבל התוס' בב"ק השיגו עליו ובמנחות דף ל"ז והביאו ראיות הרבה דאפילו אינו נפל גזה"כ הוא דבתוך ל' אינו נפדה ע"ש באריכות וכן בר"מ כאן לא נזכר רק גזה"כ הוא ועיין בפ"ג בר"מ בהלכות איסורי מזבח במנ"ל שם ואין להאריך בזה. ובכור ל"מ אם מת בתוך למ"ד יום דאינו נפדה דלא מטי זימני' אלא אפילו אם נעשה טריפה בתוך למ"ד וחי אח"כ מכל מקום פטור מן הפדיון כן מבואר בש"ס דב"ק ובמנחות לפי' התוס' וכן פי' הר"מ ופוסק כן. ועיין בש"ס דמנחות דמבואר דבכור שנולד בשני ראשים חייב ליתן י' סלעים לפדיון והר"מ השמיט זה וע"ש בתוס'. וספק בכור פטור דהמע"ה עיין בר"מ ובש"ע הרבה דינים ואין כאן מקומו בח"ז לפלפל. וטומטום הוא ספק זכר ופטור ואנדרוגינוס להסוברי' דהוי ספק פטור אך לדעת הראב"ד בהלכות שופר דהוי ח"ז אם כן אפשר דחייב אך לפי המבואר בגמ' דשני ראשים חייב י' סלעים דבגלגולת תלי רחמנא אם כן אפשר כיון דהוי ח"ז והו"ל חצי ראש וחמש ולא חצי חמש וצ"ע ופטפוטי דאורייתא טבים. ולשיטות הסוברי' דאנדרוגינוס ברי' ואינו לא זכר ולא נקבה בוודאי פטור. ואם יש לו בן בכור ממזר מח"כ או ממזרת בודאי חייב אביו בפדיון וגם הוא עצמו כי ממזר הוא בנו לכ"ד כמבואר ביבמות וחייב בכל המצות כישראל ע"כ נוהג בו מצוה זו. כהנים ולוים פטורים ממצוה זו מק"ו וכו' ואפילו בן ישראל ואמו כהנת או לוי' פטור שהדבר תלוי באם. ועכו"ם הבא על בת ישראל דשדינן הבן אחר האם לפי מאי דקיימא לן באהע"ז הבן חייב לפדות עצמו אבל לא האב דאין מתיחס אחר האב והבן חייב בפדיון וכן הבא על הכהנת נפקעה מקדושתה אפילו מקדושת לוי' וחייב הבן לפדות עצמו אבל אם בא על הלוי' וילדה שדינן הבן אחר האשה והוי בן לוי' ופטור מפדיון כן מבואר בש"ס ובר"מ ובש"ע וכן אם נתעברה מעבד יש להם ד"ז. וח"ע וחב"ח שבא על ישראלית והוליד בכור והנה בש"ע אהע"ז מבואר בסי' מ"ד דח"ע וחב"ח שקידש הוי ספק דהוא אבעי' בגיטין פ' השולח וע"ש בהשולח בתוס' ובראשוני' אם לא תפסו הקידושין אין הבן מתיחס אחריו כלל אם כן לענין פדיון הוי בכור וצריך לפדות עצמו כמו עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל דחייב בפדיון ועל האב אין חיוב כי לא הוי בנו אך אם נאמר דתפסי קידושין אם כן מצ"ע הוי בנה ומצד הב"ח הוי בנו אך כיון דספיקא הוא האב פטור דהמע"ה והוא עצמו חייב. ואם בא על הלוי' בין אם נאמר דלא תפסי קידושין והולד הולך בתר דידה פטור כמו עכו"ם ועבד הבא על ב"י דפטור ואפילו אם נאמר דתפסי קידושין וחצי הולך אחריו מכל מקום בין ישראל ובין עכו"ם שיש להם בכור מלוי' פטור ע"כ הוא פטור בוודאי. ואם בא על כהנת בוודאי נתחללה מחלק העבדות אם כן דינו כבא מישראלית דהוא עצמו חייב ממה נפשך בין אם תפסי קידושין בין אם לא תפסי והאב פטור מספק כמ"ש לעיל. ואל תטעה לו' דלאותו צד אם נאמר דתפסי קידושין אם כן לא נתחללה לשיטו' הסוברים דהטעם דנתחללה מעכו"ם ועבד מחמת דלאו לאו בר קידושין ע' באהע"ז סימן ו' ז"א דבאמת מצד עבד לא תפסי קידושין רק מחלק הב"ח ע' בהשולח וכ"ז פשוט. ואם ישראל הוליד מח"ש וחב"ח בכור דקיימא לן דהולד ח"ע דמצד עבדות הולך בתר דידה וחצי ישראל דמצד ב"ח הולד מתיחס אחריו ועבד פטור מפדיון אני מסופק כיון דרק החצי חייב בפדיון אפשר דחצי בכור לא חייב רחמנ' בפדיון כלל כמ"ש לעיל גבי אנדרוגינוס ואם נא' דחצי בכור ג"כ חייב אם כן הוא ואביו חייבים כי מצד הב"ח מתיחס אחר אביו כידוע. ואם לוי בא על ח"ש וחב"ח בוודאי פטור דהן מצד עבד והן מצד ב"ח פטור דמצד ב"ח הולד לוי. ואם כהן בא על ח"ש וחב"ח הבאה מח"ש וחב"ח דלא הוי גירות כמו שכתבנו כ"פ בח"ז אם כן ג"כ פטור מכל הצדדים. אך אם בא הכהן על חצי שפחה וחב"ח שנשתחררה בעצמה אם כן מצד חלק הב"ח הו"ל חלל וחלל חייב בפדיון הו"ל כמו ישראל שכתבנו דיש לספק בחצי בכור אם חייב בפדיון וצ"ע ובאתי רק לעורר. ודע מה שמבואר דעכו"ם ועבד שבא על בת כהן דנתחללה וחייב בפדיון ל"ד עכו"ם ועבד ה"ה לכל מי שנאסר' לו דנפסלה מכהונה ומתרומה כגון נתין ממזר וכו' ע' בהלכו' א"ב ובהלכו' תרומות חייב בפדיון. אך אם נפסלה מישראל אביו חייב בפדיון כי בנו הוא ומעכו"מ ועבד הוא עצמו חייב ע' בש"ס ובש"ע וז"פ. עיין בר"מ פי"ח מהלכות א"ב נחשבים שם כל הפוסלים האשה מן הכהונ' ותדע. ועכו"ם ושפחה שנתעברו קודם שנתגיירו ושנשתחררו וילדו הבן חייב בפדיון אעפ"י שהורתן שלא בקדושה כיון דלידתן בקדושה חייב בפדיון דגזה"כ הוא פטר רחם בישראל והרי נפטר הרחם בישראל וחייב לפדות עצמו. וכהן שהי' לו בן חלל אם מת הכהן האב בתוך שלשים חייב הבן לפדות עצמו דחלל הוא זר רק אם מת האב לאחר שלשים פטור דהאב עצמו זכה בפדיונו שהי' כהן. ודע דדוקא אם הבן חלל ע' פמ"ט מהלכו' א"ב דוק' שנולד מפ"כ הרי הוא חלל והוי כזר אבל אם הי' לו בן מיבמה לשוק המבואר שם דמביאה ראשונה עשאה זונה והולד כשר אם כן פשיט' דפטור דהא הולד כהן אעפ"י דאמו פקעה קדושת' כמ"ש מכל מקום כמו כהן שיש לו בכור מישראלית דפטור כיון דהוא כהן. ובשאר ח"ל חוץ זקוק' אם הולד מב"ר כהן או חלל ע"ש בהה"מ ובאחרונים והדברים עתיקין אין כאן מקומו וכ"ז פשוט.

3וכמה צריך ליתן לפדיון חמשה סלעים והשיעור של ה' סלעי' עיין בר"מ בהלכו' שקלים ובטוש"ע כאן. ופודה הן בכסף והן בשוה כסף חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות דאינו פדוי אפילו בדיעבד דגזה"כ הוא כמבואר כאן ובמס' שבועות וש"כ ככסף נלמד מכו"פ ע' בתוס' קידושין דף ב' בד"ה בפרוטה וכו'. והנה הרשב"א והר"ן כתבו בקידושין דש"כ ככסף הוא מצד הסברא כיון דמקבלת ברצונה רק בע"ע צריך קרא לרבות כיון דגרעון הוא בע"כ אם כן כאן דריבה נראה דנתינה בע"כ של הכהן מהני בפדיון הבן ועיין בס' קצה"ח סי' רמ"ג שכ' בשם הפר"ח בס' מים חיים דמהני בפדיון הבן נתינה בע"כ וכתב דדעת הרשב"א ג"כ דדוקא נתינה בע"כ כו' אבל בחוב כו' נפטר הלוה מחיובו וכו' ה"נ ועי' בב"ש סי' כ"ז והדברים עתיקים. וע"ש שמביא בשם התוס' דקידושין דף ט' בסוגיא דשיראי דס"ל דלא מהני נתינה בע"כ גבי פדיון הבן וכתב הטעם דגבי מת"כ נתינה כתיב ול"מ בע"כ ע"ש והדברים ארוכים ומכל מקום מכאן אין ראי' וא"י להאריך ובאתי רק לרמוז. ועי' במנ"ל פ"ה מה"א שחקר גבי אשה דצריך ש"פ אם בתר הנותן ג"כ אזלינן דצריך שישוה פרוטה אצלו ג"כ או בתר האשה אזלינן ואפילו אינו ש"פ אצל הבעל כגון דבר שנאסר בקונם לבעל או שנתיקר קודם שבא לידה ע"ש והדברים עתיקים יש לחקור גם כן כאן אם הקפידה תורה על הפוד' ג"כ דצריך שישוה אצלו ה' סלעים או אין קפידא רק תלוי בכהן המקבל וכן לענין אה"נ והכהן חולה דמותר אצלו ע"ש ותלמד לכאן. ומבואר עוד הרבה דיני' בר"מ שם לענין קידושין כגון קידושין בפירות שביעית ובהקדש ובמ"ע ובתו"מ ועיין באחרונים לענין המקדש בפ"ח ע' בבכורות מכל הדינים תלמד לכאן וכן בגניב' וגזילה ע"ש תלמד לכאן כי שם צריך להיות ש"פ וכאן ה' סלעים וצריך להיות ממון וחקירת האחרונים אם אזלינן בתר הנותן כו' הכל כאן ג"כ וא"ר להאריך ובאתי רק לעורר. ואם פדה בדבר שאינו שוה ה"ס והכהן אומר לדידי שוה דעת הר"מ דמהני ותמהו עליו דבש"ס אמרינן דוקא ר"כ והיינו דדרכו להתיקר כו' וע' מה שתרצו ועיין בש"ע ובט"ז וש"ך ואין להאריך מה שמבואר בש"ע ובאחרונים. ואם נתן שוה ה"ס ושוה אעפ"י שלא נישום תחלה ה"ז פדוי כדמסקינן בקידושין בסוגי' דשיראין ועי' בש"ע אהע"ז סי' ל"א דבאבנים אין לקדש דלא סמכה דעתה ועיין בס' אבני מילואים דכתב דגם בפה"ב הוא כן לדעת התוס' שם דצריך סמיכת דעת הכהן אך הקשה ל"ל סמיכת דעת הכהן כיון דבע"כ מהני ע"ש ובקצה"ח סי' רמ"ג וכבר רמזתי לעיל. ומתנ' ע"מ להחזיר נמי בנו פדוי. ופשוט כיון דש"כ מהני אם כן כל הנאה כגון שחוק לפני או רקוד כו' דמהני בקידושין אם הנאה ש"פ ה"נ אם הנאה שוה ה"ס. וכן כהן האומר תן מנה לפלוני ויהיה בנך פדוי דבקידושין כה"ג מהני מדין ערב ועי' בריטב"א דהטעם דיש לה הנאה ה"נ כאן שמין הנא' אם שוה ה"ס ומדין ערב כמו בקידושין. עי' כאן ובאחרונים אם יכול לפדות בממון שלו בן חבירו ועיין בס' מחנה אפרים. ואם הכהן נותן לו והוא אדם חשוב ג"כ שמין אם הנאה שוה ה"ס פדוי הכלל כיון דש"כ ככסף ה"ה כל הנאו' ותלמד מדין קידושין הרבה דינים לכאן. ואם נתן לכהן משכון בעד הפדיון אם נאמר מנה אין כאן משכון אין כאן עי' בס' א"מ סי' כ"ט באהע"ז ע"ש שכ' לשיטת מהר"י הלוי דהטעם דמנה אין כו' היינו דאינו קונ' המשכון במשיכה רק בכסף בשעת הלואה או בגוביינא דב"ד אם כן ה"נ אין לו קנין אך לשיטות הראשונים שהטע' כיון דלא נשתעבד גופו לא נשתעבד המשכון דערבין בי' אם כן הכא יש שיעבוד הגוף אם כן מהני המשכון. ולשיטות הסוברים הטעם מחמת דהכסף אגוד גבי' אם כן ה"נ אגוד גבי'. אך כ' דאפשר דוקא בקידושין או בקנינים אבל כאן הוא פריעת חוב אפשר דמהני אע"ג דאגוד גבי' ע"ש ומכל מקום אני לך. והדברים ארוכים ועתיקי' בענינים הללו. ולענ"ד נראה בודאי כאן לא מהני משכון כיון דאף בלא המשכון משועבד הן מחמת ש"ד או מלוה הכתובה בתורה ומכל מקום אינו יוצא הפודה עד שיגיע המעות ליד כהן אם כן מה מוסיף כח המשכון דהמשכון ג"כ רק משועבד אף על פי דהשיעבוד בא לידו מ"ל עד שלא הגיע לידו יש שיעבוד ומ"ל שהשיעבוד הגיע לידו כיון דלא נתפרע רק יש לו שיעבוד אינו מועיל אם כן לשיטת הרא"ש דמנה כו' כיון דאין שיעבוד הגוף כו' כאן נהי דיש לו שיעבוד הגוף וגם ש"נ יכול המשכון להשתעבד מכל מקום לא הוי נתינה דקודם לזה היה ג"כ משועבד הוא וכל נכסיו וכן לשיטת הרמב"ן דאגיד כו' היינו גבי קידושין וקנין דעתה נותן שיעבוד חדש שלא נתחייב קודם לזה שייך שפיר אי לאו מטעם אגיד היה קונה דהוי ש"כ מ"ל כסף או שוה כסף דנשתעבד לו אבל כאן דנשתעבד לו בל"ז ומכל מקום אינו פדוי מה מוסיף עוד שיעבוד המשכון אף דבא לידו מכל מקום אינו רק שיעבוד ולפי זה שטר שכותב על עצמו ג"כ ל"מ כאן כמו שמבואר בש"ס דכ' לכהן כו' ד"ת בנו פדוי לכשיתן כו' הא קודם שנותן ל"מ ולדעת הרא"ש מהני שטר כיון דנתחייב גופו אך כאן ל"מ כיון דבלאו הכי משועבד מה יוסיף כח השטר. ועיין בקצה"ח סי' ק"ץ דחקר בד"ז אם נותן לקנין שטר על עצמו וכתב דלהרא"ש מהני וכ' הוא ומביא בשם הרשב"א ג"כ ראיה מגמרא הנ"ל דל"מ דלמה אין בנו פדוי קודם שיתן עי"ש. ולדידי אין ראיה כלל דשם דקונה בעד שטר ונותן חיוב חדש עליו אפשר דהוי כמו כסף לקנות אבל כאן דבלאו הכי משתעבד ומכל מקום גזה"כ דצריך ליתן לכהן אם כן מה מוסיף כח השטר. וגם מ"ש בס' א"מ דזה הוי פרעון חוב ולדעת הרמב"ן והרשב"א דזוכה במתנ' ע"י משכון אם כן כאן נמי דזכה ונתפרע מחובו ולענ"ד כמ"ש נהי דזוכה להשיעבוד מנה גבי מתנ' מכל מקום כאן בלאו הכי הו"ל משועבד ולא נפטר מחובו מחמת תוס' השיעבוד כמו בכל חוב אף שנתן לו משכון מכל מקום הוא בע"ח דהמשכון אינו אלא שיעבוד. וגם מה שהבאתי לעיל מה שפלפל בס' קצה"ח סי' רמ"ג דפדיון מהני בע"כ דהוי פ"ח ואין אנו יכולים להעמיד זה בחוב ומסייע לדברי הפר"ח דיכולי' לפדות בע"כ של הכהן אף שאינו זוכה הכהן בזה דהוא פוטר עצמו מהחיוב לפי עניות דעתי אינו נראה דכאן דגזה"כ דצריך נתינה ליד כהן והכהן יזכה בו. תדע דאי הו"ל בע"ח אם כן כמו כל בע"ח אם המלוה רוצה מוחל ללוה ונפטר אם כן ה"נ דנתינה מהני לכל כהן ולפי זה אם כהן מוחל לו הפדיון יהיה ג"כ מהני ויהיה פדוי וזה לא שמענו עי' במשנה בבכורות דף נ"א וז"פ בלא ספק ע"כ נראה דמצוה כאן הנתינה ליד כהן דוקא וקודם שזכה הכהן לא נפטר כלל דלא יצא ידי נתינ' ומשועבד גם כן דכהן יכול ליקח מנכסיו אם לא זכה הכהן לא מהני וכתבתי לך בקיצור עיין בשיטות אלו בראשונים ותראה כי דברי כנים ואמיתים בס"ד. אך אם נאמר שעבודא ל"ד אף במלוה הכתובה בתורה אם כן לא נשתעבדו נכסיו אפשר דהשטר מוסיף דהוי שיעבוד בפי' דהוי דאורייתא לקצת שיטות והדברים עתיקים. ועולא דאמר בנו פדוי לכשיתן הוא סבירא ליה ש"ד בסוף ב"ב אם כן בודאי ל"מ שטר ולא משכון מן התורה בלאו טעמא דשטרות ובלא הטעם דאגיד וז"ב. ולא ראיתי מפורש אם פודה מכהן במלוה שיש לו אצלו אם פדוי ולומר דהוי ליה כקרקע כמו שמבואר בקצת ספרים בסוגיא דמקדש במלוה אין נוח לי. והנה אם נאמר דהפדיון הוי פרעון בודאי נפטר כמו מי שחייב לחבירו ויש לו מלוה אצלו אף דזה גובה וזה גובה עיין בחוה"מ סי' פ"ה מכל מקום אם אמר לו קבל המלוה בחובך ונתרצה בודאי נפטר. אך נראה לענ"ד דזה לא הוי פרעון חוב רק כמו קנין אף דאינו קונה דאין הבן נקנה לכהן מכל מקום גזה"כ דבעי נתינה ליד כהן והוי כמו קנין וצריך הנאה חדשה ואינו פדוי במלוה כנ"ל. וצ"ע שלא דברו מזה הראשונים והאחרונים ולא דמי למה שמבואר בפודה תוך שלשים על אחר שלשים דלרב פדוי אף בנתעכלו דשם לא הוי כמלוה כמבואר בקידושין ובסוגי' כאן וגם לשמואל דאינו פדוי בנתעכלו היינו כיון שהיה בתוך שלשים אבל בזמנו במלו' אינו מוכח. אך נ"ל דבמלו' אינו פדוי וזה טעם דשמואל ג"כ אם כן אינו פדוי במלוה אם כן נראה דלא הוי כפרעון כמ"ש ה"ה לשאר ענינים כנ"ל ובעזה"י אשנה פ"ז. ולפמ"ש דזה הוי כמו קנין אם כן נראה דקטן א"י לפדות עצמו דצריך להקנות המעות וקטן אין הקנאתו כלום ואין נתינת המעות נתינה כמו שמבואר בהה"מ פכ"ט מהלכות מכירה ויש לחלק ובאתי רק לעורר. שוב נתיישבתי דזה ודאי בפודה במלוה אינו פדוי כשמואל אם נתעכלו אינו פדוי דהוי כמלוה ורב לא פליג רק דדמי לקידושין ולא הוי מלוה דהנהו זוזי כו' עיין בקידושין אבל במלוה מכבר כולם מודים דאינו פדוי. ומכל מקום לא הוי כקנין דצריך דעת המקנה. ובקטן כתבתי דל"מ נתינתו ז"א דגבי פדה"ב מצינו בש"ס דטורף ממשועבדים למאן דס"ל מלוה הכתובה בתורה ככתוב' בשטר ולכ"ע מיני' דידיה טורף אפילו בע"כ חזינן דא"צ דעת הנותן וכך גזה"כ דהתורה שיעבדה הגוף ונכסים שלו והוא בע"ח בע"כ ומכל מקום צריך דעת המקבל כי אין דמי לגמרי לפרעון ויש לו ג"כ דיני קנינים. שוב ראיתי בס' אבני מילואים באהע"ז סי' מ"ג שכ' כדברינו דאפילו בע"כ של הפודה אם בא ליד כהן פדוי וראיה דהא טורף בע"כ כמ"ש ע"ש. וז"פ דאם פודה בהנאת מחילת מלוה בודאי מהני כמו קידושין עי' בחוה"מ דזה הוי ש"כ בעין. שוב ראיתי באבני מילואים סי' כ"ח שכ' דהפודה במלוה אינו פדוי מסוגיא זו דהפודה לאחר שלשים כו' וע"ש שהקשה למה לא מהני במלוה לדעת הר"מ דבקנין מהני מלוה ע"ש ומכל מקום אני לך.

4ובכל פודין חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות ונלמד מכופו"כ עי' בבכורות ושבועות ועיין בשבועות דף ד' ע"ב בתוס' ד"ה כו' שכתבו הא דמבואר שטורף ממשעבדי לאו דמפריק בקרקעות אלא ימכור ויתן המעות לכהן או הכהן מוכר בעצמו עי"ש. ושטרות ע"ש שהקשו למאן דסובר מכירות שטרות דרבנן היאך מיעטה התורה שטרות ע"ש ובראשונים ובאחרונים והדברים עתיקים. ושטר מיירי בשט"ח שיש לו על אחרים ואם נתן ש"ח על עצמו מבואר דאינו פדוי קודם שנותן המעות מן התורה והבאתי לעיל דברי הרשב"א דמוכיח מכאן דבכל הקנינים ל"מ שטר במקום כסף וכבר כתבתי דלענ"ד דבכל הקנינים אם נותן שטר על עצמו ונתחייב אפשר הוי ככסף אבל כאן דבלאו הכי משתעבד ומכל מקום אינו פדוי עד שיגיע ליד הכהן אם כן מה מוסיף כח השטר והדברים ברורים לולי דברי הרשב"א. והנה בעושו"ק אם נותן לכהן ואומר לו בהנאת מתנ' זו יהי' פדוי בודאי פדוי כמו בקידושין בהנאת מחילת מלוה אף דבמלוה עצמה אינה מקודשת ע"ש וה"נ ועיין בריטב"א מובא במנ"ל פ"ה מה"א גבי איסורי הנאה אם מקדש בהנאה שתתרפאי כו' ע"ש. ע' בט"ז כאן ס"ק ג' שכתב דמן התורה פדוי במה שמחייב עצמו לכהן בשטר אלא כו' ובאמת בגמ' מבואר דד"ת בנו פדוי לכשיתן וכבר כתבתי דהרשב"א מביא כאן ראיה לכל הקנינים דל"מ שטר ואינו פדוי מן התורה קודם שיתן והא דמחויב ליתן לכהן אין כאן מקומו [מה שכתבתי לעיל אפילו בע"כ של הפודה מהני אפשר דל"מ כיון דבעינן נתינ' והכהן יזכה בהפדיון אם כן איך זוכה בע"כ רק כופין את הפודה עד שיאמר רוצה אני ובכה"ג גבי מצוה מהני עי' בב"ב בסוגי' דתלוי' וזבין כו' ומטריפת הלקוחות אין ראיה דטורף מהלקוחות ומכל מקום כופין הפודה עד שת"נ לומר רוצה או מיירי דהמודה רוצה רק דנכסיו נמכרו וטורף מידם אבל אפשר דאינו זוכה בע"כ דאינו פריעת חוב לכ"ד כמ"ש וצריך נתינה ובאתי רק לעורר] ומבואר במשנה בבכורו' דהמפריש ה' סלעים ונאבדו קודם שבאו ליד כהן חייב הפודה באחריותן עד שיגיעו ליד כהן והר"מ השמיט זה ועיין בתוי"ט שעמד בזה ובש"ע מבואר ד"ז. ועיין בס' מח"א בהלכות זכי' ומתנ' שמביא בשם מהרש"ל דאם אין כהן בעיר יזכה לכהן ע"י אחר ויצא ידי פדיון וע' לעיל במצוה שנ"ז דכתבתי זה מסברא דנפשאי וכתבתי דהאידנא דהנהו כהני הם רק כהני חזקה אם כן אין מקיים מצות פדיון הבן בשלימות רק במזכה לכהנים אמתיי' דודאי בעולם יש כהנים אמתיי' אם כן יוצא. ובס' מח"א השיג על מהרש"ל כיון דחייב באחריות כמו דקיימא לן באומר תן לבע"ח דל"מ הדר הוא באחריותו דלענין זה לא הוי זכות ע' בסוגיא דגיטין דף י"ד אם כן כיון דהוא באחריותו לא יצא ידי נתינה לכהן. ועיין בס' מהרי"ט אלגאזי שהשיג עליו דאינו באחריות כלל כיון דזכה ואינו דומה לחוב דניחא למלוה שיהיה באחריות הלוה ובאם לא הוא חוב לו אבל כהן דיכול ליתן לכל כהן שירצה ונותן לאיזה כהן בודאי זכות הוא לו ואינו חייב באחריותו על ידו אם כן דברינו נכונים בעצה זו לקיים מצות פה"ב בשלימות. וע"ש עוד בס' מח"א שחקר דאפשר אף אם עשה כהן שליח ל"מ כיון דצריך שליחות של בעל הממון כמבואר בתוס' בב"מ פא"נ ובנמ"י בשם הר"ן בסוגיא דחצר עפ"י הירושלמי וכי אדם עושה שליח לקבל מתנה כו' וטה"נ אינו ממון ולא הוי דעת אחרת מקנה כמבואר במרדכי אם כן לא הוי שליחות של בעל הממון ל"מ דל"מ זכי' אלא אפילו שליחות ל"מ עי"ש. ולכאורה נראה כיון דאין כאן בעל הממון א"צ שליחות של בעל הממון ועיין בתוס' בב"מ דף ע"ב מבואר להדיא דבהפקר כיון דאין כאן בעל הממון א"צ שליחות וזכה בשביל חבירו ומציאה יש בעל הממון ע' בס' נתיבות המשפט סי' ק"ה. וע"ש עוד שכ' דבחוב אין הלוה בעל הממון כיון שהוא משועבד למלוה אם כן כאן נמי א"צ שליחות בעה"מ אפילו אם נאמר דטוה"נ הוי ממון ועיין בנמ"י בב"מ שכ' במקום דשייך מגו דזכי לנפשי' זכי לחבריה בלי שליחות בעל הממון וע"ש בס' מח"א שמביא זה בשם הירושלמי ע"כ כ' דיעשה שליח כהן לכהן דשייך מגו דזכי לנפשיה וא"כ העצה מאתנו לזכות לכהן אמת אם נימא דהוי ממון וצריך שליחות של בעה"מ אם כן כיון דחיישינן דזה אינו כהן ל"ש מגו כו' אך באמת אי חשוב ממון הו"ל שליחות של בעל הממון ואי לא חשוב ממון א"צ שליחות שלו כמ"ש והדברים הללו הם עמוקים ובאתי כעת רק לרמוז ובעזה"י אשנה פ"ז. נתן להרבה כהנים דמי הפדיון בין בב"א בין בזא"ז יצא ועיין בס' מהרי"ט אלגאזי מה שפלפל בזה וע"ש שכ' דאף אם נתעכלו המעות ביד הכהנים קודם שהשלים לכהן אחרון מכל מקום פדוי כמו בקידושין וע"כ לא פליג שמואל כאן רק בקודם שלשים כיון דאין בידו לפדות עתה אבל אם בידו בודאי מהני כמו קידושין ע"ש וז"ב.

5והנה כבר כתבנו דספק בכור דהמע"ה פטור מפדיון אפשר לחקור אם הוא ודאי בכור וספק אם נפדה כגון שא"י אם נתן לכהן שהוא ספק אפשר דהו"ל כא"י אם פרעתי דחייב דיש עליו חזקת חיוב וכן הכהן אמר שלא נתן והוא אומר א"י אם נתתי ועיין בס' מהרי"ט אלגאזי שדיבר מזה ומכל מקום אני לך. ונ"פ הא דמבואר לעיל דיכול ליתן הה"ס להרבה כהנים אם על כל פנים יגיע לכ"א שיעור נתינה כגון פרוטה ובפחות מפרוטה לא הוי נתינה כלל כמו שמצינו בכ"ד ואין להאריך. והחמשה סלעים צריך ליתן לכהן ודעת התוס' בפסחים סוף פ' א"ע דרשאי ליתן לכהנת ול"מ לכהנת אלא אף לבעל הכהנת והתו' בקידושין בסוגיא דשיראין לא ברירא להו. אך הר"מ פ"א מהל' בכורים והרהמ"ח כאן דעתם דאינו ניתן רק לזכרי כהונה וכן כ' הרא"ש בסוף בכורים וכן דעת הרשב"א ע' במנ"ל כאן בפ"א ולשיטות אלו אם נתן לכהן טומטום ואנדרוגינוס ג"כ לא יצא דהוי ספק פרעון ויש לו חזקת חיוב ולדעת הראב"ד דאנדרוגינוס הוא חצי זכר ודאי וח"נ אפשר דיוצא כיון דהוא זכר ג"כ וכן חציו כהן וחציו עבד או זר כפי מה שהבאתי כ"פ בח"ז אפשר דג"כ יוצאין אם נותנין כיון דהוא כהן מ"ל חציו ומ"ל כולו וצ"ע. ואם יכול ליתן לכהן חרש שוטה וקטן עי' בקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק ד' דמביא בשם הפר"ח דמות' ליתן לכהן קטן דזוכה מחמת דעת אחרת מקנה וע"ש שכ' אף לדעת המרדכי והבאנו לעיל דמת"כ כיון דאין לבעלים רק טוה"נ לא הוי דעת אחרת מקנה מכל מקום בפה"ב כיון דאפילו הפריש חייב באחריות הו"ל ממון דידי' ושייך דעת אחרת מקנה ע"ש אם כן יכול לזכות ג"כ ע"י אחר או ע"י שליח דלא כמח"א דאין כאן בעל הממון והבאתי לעיל דכאן בפה"ב יש בעל הממון ע' לעיל ובשוטה דל"מ דעת אחרת מקנה ע"ש שכ' דהוי שכר פעולה דהוא להם חלף עבודתם כו' וגם עי"ש שפלפל שהוא פרעון חוב ומפלפל אם צריך דעת הכהן דמתוס' נראה דצריך דעת וכבר הבאתי קצת לעיל וע"ש וא"ר להאריך מה שהאריכו הם ז"ל דבש כו' ומכל מקום אני לך ואם יכול לזכות לחרש שוטה וקטן ע"י אחר ע"ש בש"ע ובקצה"ח. אח"ז ראיתי בס' נתיבות המשפט בסי' רמ"ג וראיתי שהשיג על המח"א שכתב דאין כאן בעל הממון והשיג עליו כיון דטוה"נ אינו ממון ואין כאן בעל הממון א"צ שליחות של בעל הממון ומביא דברי התוס' והר"ן כמ"ש לעיל והנאני שכונתי לדעתו הגדולה בס"ד. גם בענין פרעון לשוט' ע"ש מ"ש ומכל מקום אני לך עיין באחרונים וינעם לך. ועי' בס' מח"א בהלכות זכי' ומתנה אות ח' שמפלפל אם הכהן לוקח ה"ס בע"כ של הפודה אם יכול הפודה להוצי' מידו וגבי שאר מת"כ תלוי אי טוה"נ ממון יכול להוציא מידו ואי טוה"נ אינו ממון א"י להוציא מידו בתפס ודעת התוס' בב"מ בסוגיא דת"כ אפילו אם טוה"נ ממון אין מוציאין רק צריך לשלם כדי טוה"נ והדברים עתיקים ומובא בח"ז. וע"ש שכתב דהכא כיון דאפילו אחר הפרשה עדיין לא זכה הכהן הוי ממון שלו לגמרי ולא טוה"נ לחוד ומוציאין מיד הכהן כי יכול לומר לכהן אחר אני נותן אבל אם אינו רוצה ליתן כלל אין מוציאין מיד הכהן ע"ש שמיישב בזה קושי' התוס' בב"מ. וע"ש ג"כ שכ' דספק חיוב בפה"ב ל"מ לכ"ע תקפו כהן ועי' במהרי"ט אלגאזי שפלפל בענינים אלו באריכות. וע"ש ג"כ שפלפל בס' פדיון אם חייב להפריש על כל פנים ועיין בקצה"ח סי' רע"ו דכתב דדוקא מתנות דכתיב ונתת כו' יש טוה"נ לבעלים ודוקא הם אבל אם מתו הבעלים אין ליורשים טוה"נ דאין המצוה רמיא עלייהו וצריך ליתן להנמצא ראשון אם כן במת ובא לגבות מיורשים אפשר דמהני תפיסה אך באמת לדברי מח"א כיון דחייב באחריות הוי ממון שלו ולא טוה"נ לחוד וג"כ ל"מ תפיסה וגם כ' שם באותם מתנות דכתיב תעזוב צריך ליתן להנמצא ראשון ומביא כן בשם הראשונים. ואני כתבתי שם על הגליון דבתוס' בחולין דף קל"א מבואר אף היכי דכתיב תעזוב א"צ ליתן להנמצא ראשון ויש רשות בידו ליתן לכל מי שירצה ואין כאן מקומו להאריך כי צריך חיבור מיוחד ובאתי רק לרמוז וישמע חכם כו'. ואם נתן לכהן קטן ע"מ להחזיר עי' בר"נ בסוכה דהתנאי בטל והמעשה קיים דה"ל תנאי שא"א לקיימו כי קטן לא יכול לאקנוי' והדברים עתיקין. ואם לא פי' ע"מ להחזיר רק היה בדעתו שיחזיר עי' בש"ע ודבר זה צריך ביאור רחב ואין להאריך בדבר שמבואר בש"ע ואחרונים. ומ"ש הרהמ"ח אבי הבן מברך שני' על פדיון הבן כו' עי' בר"מ מבואר כאן דאם פודה עצמו מברך אקב"ו לפדות הבכור והרהמ"ח אינו מביא זה וחילוק שחולק הר"מ בין פודה בנו שמברך בעל ופודה עצמו מברך בל' לפדות עי' בר"מ בהלכות ברכות פי"א וצע"ק והו' ענין ארוך אין כאן מקומו להאריך. והברכה ארוכה שמברך הכהן הר"מ אינו מביא זה וגם הרא"ש חולק ע"ז דלא נזכר בתלמוד ומה שקשה על הרא"ש מברכת בתולים שהסכים לאומרה בפ"ק דכתובות עיין בט"ז באו"ח סי' מ"ו ועי' בפר"ח סימן נ"א לענין ברכות ב"ש וכבר דברו מזה האחרונים. ויוצא דופן והבא אחריו שניהם פטורים ואיזה נולד פוטר הבא אחריו עיין בר"מ ובש"ע והאריכו האחרונים בכמה דינים ולהאריך בכל פרט צריך חיבור מיוחד.

6ומצוה זו נוהגת בכ"מ ובכ"ז אך בזה"ז דאין לנו רק כהני חזקה אפשר אפילו אם אינו רוצה ליתן א"י לכופו דילמא אינו כהן וכבר כתבתי קצת תקנה ואם יש להפודה מטלטלים או מעות וגם קרקעו' נראה דודאי כופין הפוד' ליתן מטלטלין או מעות כי בקרקע אין פודין ואפילו אין לו רק קרקע אף שבחוב א"צ לטפל ולמכור רק מגבה לבע"ח הקרקע עיין בחוה"מ סי' ק"א מכל מקום כאן המצוה עליו ליתן מטלטלין צריך הוא בעצמו למכור כן נ"ל ברור. אך אם יש לו מעות ומטלטלין דגבי בע"ח צריך ליתן מעות דוקא עי' בסי' ק"א וגבי נזקין עי' בסי' תי"ט שיכול לסלקו במטלטלין כאן האיך הדין ונראה דיכול לסלקו במטלטלין דלא הלוהו מעות וש"כ ככסף עי"ש ותלמד לכאן ובאתי רק לרמוז. ואם יש לו רק קרקעות ואפילו מת ובא לגבות מהיתומים מכל מקום נראה דהבריר' ביד הכהן לגבות עדיות אף דבע"ח דינו בבינונית ומיתומים בזיבורית ואפילו בנזקין מכל מקום כאן דבזה אינו פדוי רק טורף בע"כ למכור אם כן מה שנקל לפניו זה לוקח הכהן בע"כ והוא בתורת כפי' כי צריך למכור וכופין אותו ולוקח הכהן ומוכר ואינו דומה לבע"ח ונזקין דלוקח לגוביינא והוא שלו ע"כ הוא בבינונית או בעדיות מחמת גזה"כ אבל כאן דאינו לוקח לגוביינא רק למכור והפוד' צריך ליתן מטלטלין או מעות ע"כ לוקח הכהן מכל מה שרוצה מן העדיות כנ"ב. ואם מת הפוד' ולא הניח רק מטלטלין אם מטלטלין דיתמי משתעבד מן התורה אם נא' דשעבוד' דאוריית' עי' בסי' ל"ט דיש שיטות בזה. וז"פ אם הכהן גובה מיתומים ל"מ אם לא הניח אלא קרקע אין כופין היתומים למכור הקרקע אלא הכהן מטפל ומוכר דעל הפודה עצמו חל המצוה אם כן מחויב במצוה לפדות כדינא אבל על היורשים אינו המצוה חל רק נכסים דאביהם משועבדים אם כן לוקח השעבוד שלו וא"צ היורשי' לטפל ליתן לו מעות וא"כ כיון דרק מחמת שעבוד נוטל אינו גובה רק בזיבורית ומכל מקום צ"ע. ואם הניח מטלטלין וקרקעות אף אם נאמר דגם מטלטלין מן התורה משתעבדי כמ"ש לעיל אפשר יכולים לסלקו בקרקע כיון דלא מעות הלוהו ע' בסי' תי"ט ואין המצוה רמיא עלי' ובאתי רק לעורר. ואם מת והניח רק בן הבכור והגדיל ויש לו מנכסי אביו קרקעות ויש לו נכסים שנפלו לו מטלטלים ומעות לפי דברי הרהמ"ח שסובר דגם בהגדיל חל על האב אם כן נכסי האב לא נפקע השיעבוד אפשר לומר דיכול לסלק בקרקעות האב כי האב הוא העיקר ויכול לומר שאינו רוצה לפדות עצמו רק נותן בשביל האב או אפשר דהמצוה חל עליו ביותר וצריך ליתן המטלטלין. ואפשר לומר אף לדעת הרהמ"ח דוקא אם הוא חי לא נפקע מעליו המצוה אבל במת דאין מצוה רק שיעבוד נכסים אפשר בהגדיל הבן ממילא פקע שיעבוד הנכסים דחל על הבן חיוב הגוף וצ"ע ובאתי רק לעורר. ועיין בתוס' קידושין דף כ"ט ע"ב ד"ה ואזיל כהן כו'. ופה"ב פסקינן דאין גובין מלקוחות ואם היורשים מכרו הקרקעות שנשארו ע' בחוה"מ סי' ק"ו אם מחויבים היורשים לשלם מד"ג ככל חוב וע"ש בקצה"ח שכתב גבי פדה"ב הו"ל מזיק מת"כ דפטור דהוי ממון שאין לו תובעים כמבואר בחולין ואף דמשתרשי ליה מכל מקום כיון דהוא הפקיע המצוה לא אמרינן מ"ל הן כו' עפ"י סברת הר"נ שם גבי מזיק מת"כ או שאכלן שמחלק כיון דהפקיע המצוה פטור אף על גב דמשתרש כו' אבל באנס המלך גרנו דלא הפקיע הוא חייב אם הוא כחוב דמשתרשי ליה ע"ש ועיין בס' נתי' המשפט והדברים עתיקים ומכל מקום אני לך. ועיין ברמב"ן בבכורות מה שמביא בשם הגאוני' דמוסיף חומש ודחה דבריהם ועיין במהרי"ט אלגאזי מה שמביא בשם בעל כנה"ג דאם עבר הזמן מוסיף חומש ויש עוד הרהורים במצוה זו ובעזה"י אשנה פ"ז: