מנחת חינוך מו:ב

1המתנה כו'. דעת הר"מ פ"ו ופי"ב מה' אישות דשאר וכסות תנאו קיים כר"י דאמר בדבר שבממון תנאו קיים ועונה דהוי צער' דגופא תנאו בטל וכ"ד רש"י ותוס' והרבה פוסקים ע"ש במ"ל פ"ו ה"י מביא דעת ר"ת והריטב"א ועוד פוסקים שמוכיחים מן הירושלמי דגם בעונה מהני תנאי דהנאת הגוף הוי גם כן דבר שבממון וניתן למחילה ע"ש מה שפלפל בזה ובדין אם מחלה בלא תנאי מה דינו ואין דרכי בח"ז להאריך במה שמבואר בראשונים ואחרונים ומכל מקום אני לך. והרהמ"ח לא גילה דעתו כאן היאך ס"ל בתנאי עונה ולמדתי עוד מדברי הירושלמי שמביא המ"ל שם בפיסקא המתחלת זאת תורת וכו' דבקטנה גם עונה אינו צער הגוף וא"כ המקדש את הקטנה ומתנה עם אביה ע"מ שאין לה עליו עונה בקטנותה דבריו קיימין והתנאי קיים ולא ראיתי בראשונים הר"מ ודעימי' שיביאו ד"ז דבעונה דקטנה דבריו קיימין אף לשיטתו דל"מ תנאי בעונה מכל מקום בקטנה מהני וצ"ע ד"ז כיון דעיקר הטעם דבממון תנאו קיים מחמת דהוי כע"מ שתמחול לי עש"ס וראשונים אם כן בודאי אין האב יכול למחול זכות בתו דשכ"ו התורה זכתה לה ולא מצינו דהתורה זיכתה לאב שימחול חיוב דידה וז"פ. אך מכל מקום נ"מ אם התנה עם האב ה"ל כאילו התנה שהקטנה בעצמה תמחול וה"ל תנאי ותלי הקדושין בזה אך זה על כל פנים אם הגיעה לעונת הפעוטות דמחילה מהני מדרבנן ול"ה תנאי שא"א לקיימו דהאב יכול לפייסה ע"ש בר"מ דזה הוי אפשר לקיים אך בלא הגיעה לעונת הפעוטות דאין מחילתה מחילה כלל א"ה התנאי בטל דמחילת אביה ל"מ והיא א"י למחול והו"ל תנאי שא"א לקיים דבטל ער"נ סוכה גבי לא ליקני אינש לולבא ביומא קמא ע"ש. ומבואר בר"מ פי"ב דלכל הנשים הן גדולה או קטנה חייב בשכ"ו. ונ"ל פשוט דאם נושא קטנה פחותה מבג"ש אף אם נאמר דחופת' חופה עמ"ל פ"ג מה"א והדברי' עתיקין בודאי שאר דהיינו מזונות וכסות חייב ליתן לה אבל עונה אינו חייב כי אין ביאתה ביאה אך לאחר ג"ש וי"א חייב בכל כמבואר בר"מ בין גדולה ובין קטנה וז"פ. ונ"ל דהנושא ח"ל או ח"ע אעפ"י דאסורות עליו מכל מקום אם אינו מוציא עובר על לאו זה אם מונע ממנה ש"כ אף דמבואר ביבמות פ' יש מותרות וער"מ פכ"ד מה' אישות ואה"ע סי' קט"ז דמזונות אין להם כיון דבעמוד והוצא קאי ע"ש היינו אי ש"כ הם מדרבנן בכה"ג לא תקנו תו דהם מן התורה מכל מקום רבנן הפקיעו מחמת דבעמוד והוצא קאי אבל מן התורה כיון דהוי נשואה חייב ועובר על לאו זה. ובאמת דעת הר"מ שם בלוותה ואכלה חייב הבעל לשלם ע"ש בכ"מ חזינן דיש חיוב מזונות ואפילו לדעת הפוסקים דאין לה בכ"ע נ"ב דרבנן הפקיעו אבל מן התורה חייב בש"כ ומכ"ש שניה או חלוצה דמד"ת כשירה רק חכמינו זכרונם לברכה הפקיעו אך עונה בח"ל או ח"ע א"ח כי אינו רשאי דלאו זה אינו דוחה לאו או עשה. אך נ"ל אפילו שני' ג"כ א"ע כיון דמדרבנן אסור בה וה"ל כההוא דאונס דא"ח בעשה אם היא שניה ע"ש בר"מ ה' א"ב ומכ"ש ח"ל וח"ע וז"פ.

2ואשת טומטום כבר ידוע דעת רה"פ דאין לה חופה כלל עתו"ס יבמות ובמ"ל ה' אישות והדברים עתיקין אם כן אינה נשואה כלל. ואשת אנדרוגינוס לשיטות המבואר בש"ע דהוי ספק קדושין אם כן הוי ג"כ ס' נשואה אך מספיקא א"ח כמו כל עסקי ממון דס' א"י להוציא וגם עונה ג"כ א"ח כי מספק אין יכולים לחייבו אך לשיטות הסוברים דאנדרוגינוס הוי זכר אם כן ודאי חייב בשכ"ו. וסריס חמה שא"י לבעול אלא באבר מת עיין ר"מ פ"א מהא"ב פשוט דלענין זה לא מיקרי עונה ופטור אף על פי שלתרומה פסול וגם נאסרת על בעלה מביאה כזו כאשר נאריך אי"ה במצות עריות לקמן מכל מקום לאו זה מצד הסברא אינו עובר דלא מיקרי עונה אך בשו"כ חייב ומכל מקום אפשר ג"כ דהוי חופה דלא חזי' לביאה אם כן תלוי בשיטות אי הוי חופה והד' עתיקין. ואם נשא ח"ש וחב"ח באופן שהיא מותרת לו לגמרי כגון ע"ע והקדושין הוי קדושין לענין אשם שפחה עסי' מ"ד אם כן אפשר דיש לה דין נשואה גם כן בנכנסה לחופה וחייב בשכ"ו או אפשר כיון דאינה אשתו גמורה למיתה וכאן כתיב אם אחרת יקח וכו' דמיירי באשה גמורה אם כן הלאו הזה גם כן אינו אלא באשה גמורה אבל ח"ש וחב"ח דאינה אשתו גמור' רק לאשם ולמלקות אפשר דאינה בכלל לאו זה וכבר כתבנו כמה ענינים בד"ז וצ"ע. וקטן אין לו אישות וכן שוטה ושוטה וחרש וחרשת ג"כ אין להם אישות מן התורה ואתה דע לך דכל שהיא נשואה חייב בלאו זה וכל שאינה נשואה או ספק א"ח ותדע בעצמך איזה הוי נשואה או ארוסה או ספק קדושין אם תעיין בראשונים ואחרונים:

3והנה במה שהקשתי לעיל כיון דשכ"ו הוי מן התורה וילפינן מיעוד ואחרת מנלן דוקא בנשואה הא הפסוק מיירי מארוסה כעת מצאתי בפ"י בסוגי' עמד בזה וכ' כיון דאפשר דעונה דוק' בנשואין אף על פי דארוסה אינה אסורה אלא מדרבנן מכל מקום אין דרך לבא עלי' בבית אביה ע"ש ומכל מקום קושיתי שפיר אליבא דראב"י דרק כסות הוא מן התורה אם כן מנ"ל דוקא נשואה יותר מסתבר גם באירוסין כפשטא דקרא וע"ש עוד בספ"י שכתב דלמ"ד דהוי דאורייתא ה"ה בהגיע זמן ולא נשאו דחייב במזונות הוא ג"כ דאורייתא ע"ש ועיין בכתובות פ' המדיר ד"ע ע"ב ברש"י ד"ה שהגיע זמן פי' להדי' דמדאו' אינו משועבד לה מבואר להדיא דאף דמזונות דאוריית' מכל מקום בהגיע הזמן לכ"ע דרבנן ע"ש. ובביאה שלא כדרכה אם יי"ח להנצל מלאו זה עטאה"ע סי' כ"ה ונ"ל למ"ד דסובר עונה זה ד"א ויליף מאם תענה וכו' ועיין תוס' שהקשו מיומא ותירצו שזה הצער שלה דמונע לא יגרע אם כן בביאה שלכ"ד דזה עינוי ערש"י חומש פ' וישלח ויענה שלכ"ד וע"ש ביומא בפרש"י אם כן בשלא כדרכ' עובר על לאו זה. אך למאן דיליף שארה זו עונה אם כן אפשר דיוצא ג"כ בשלכ"ד ולראב"י לפי ד' התוס' דהוא ק"ו דנשאת לו אדעתא דהכי נראה ג"כ דא"י בשלכ"ד כי לא נשאת אדעת' דהכי והר"מ והרהמ"ח סוברי' כת"ק דשארה זו מזונות ובאתי רק לעורר. ועיין במ"מ כאן שכ' דהלכה כראב"י נגד הנהו תנאי דמשנת ראב"י קב ונקי מבואר בדבריו דאף בברייתא כלל זה ועשו"ת ח"צ סי' יו"ד ובמ"ל פ"ב מה' בית הבחירה הח"י פלפלו בזה ואין כאן מקומו. ועיין בטור אה"ע ובשו"ע דעת ר"א דחייב להשכיר עצמו ולזון את אשתו דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו' ופשוט דמה"ת לא עדיף מאיזה חוב שבעולם ואפילו פדיון הבן דהו"ל ג"כ מלוה הכתובה בתורה מכל מקום א"צ להשכיר א"ע ה"נ אך מחמת שכותב לה כן וע"ש שר"ת חולק גם ע"ז וז"פ. ועל לאו זה אין לוקין דהו"ל לאו שאב"מ כמ"ש הרהמ"ח. ולענין תשובה ה"ל עבירה שב"א לחבירו ויתר הדינים הנ"ל ככל לאו שאב"מ ולענין שבועה ה"ל כנשבע לבטל את המצוה ולענין מדיר ע' אה"ע ויו"ד ולהאריך בפרטי הדינים צריך חיבור מיוחד: