מנחת חינוך תפב:א

1לתת ממה שיש לנו לעבד עברי וכו' ועז"נ הענק תעניק לו מצאנך וכו'. מבואר בר"מ בהלכות עבדים פ"כ. וכ"ה דיני המצוה. ע"ע בזמן שיוצא לחירות בשש או ביובל וכן נרצע שיוצא ביובל או במיתת האדון וקודם שנרצע יוצא במיתת האדון בלא בן כמבואר בר"מ ובח"ז בפ' משפטים או בשטר שחרור הכלל כל ששלוחו מהאדון ואין העבד עושה בע"כ צריך האדון בשעת יציאה ליתן לו הענקה ואם אינו נותן לו עובר בל"ת ועשה והלאו דלא תשלחנו וגו' נלע"ד דחייב תמיד להעניק לו. ודעת הר"מ דדוקא מכרוהו ב"ד מעניקין לו אבל מוכר עצמו אין לו הענקה כת"ק בקידושין ד' ט"ו. ודעת התו' שם דהלכה כר"א דגם מוכר עצמו יש לו הענקה והרהמ"ח סתם ולא גלה דעתו בזה וכן אמה העבריה היוצאת כנ"ל ונוסף שהיא יוצאת בסימנים יש לה הענקה. ועיין במ"ל שם שמביא בשם מהרי"ט דאינו חייב בהענקה לעבד רק אם הרב מסר לו שפחה כנענית אבל אם לא מסר לו שפ"כ אינו חייב בהענקה דכתיב כי משנה שכר שכיר והיינו דעובדו בלילה כמבואר בגמר' ובפי' רש"י שם בחומש וזה טעם להענקה אם כן אם לא מסר לו שפ"כ אינו חייב בהענקה ואפשר כיון דהיה בידו למסור לו חייב אך על כל פנים באם אינו רשאי למסור לו שפ"כ כגון שאין לו אשה ובנים אינו חייב בהענקה ע"ש ומכל מקום אני לך. והיוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו דאין שלוחו מעמך דהוא בע"כ של האדון ברצון העבד. ומכ"ש אם ברח אפילו פגע בו יובל לאחר הבריחה דיוצא לחירות מכל מקום כיון דברח הו"ל אין שלוחו מעמך ופטור מהענק'. ומבואר בגמרא ובר"מ דאם עבד שלשה וחלה שלשה יוצא לחירות בסוף שש וא"צ להשלי' זה פשוט דרבו חייב בהענקה דיוצא בשש קרינן בי' ובחלה יותר משלשה שנים או ארבעה שנים לכל מר כדאית לי' עיין בר"מ פ"ב ובמ"ל דחייב להשלים אך אם פגע בו יובל יוצא כן מבואר בר"מ והוא ק"ו מבורח עיין בכ"מ. ומסופק אני אם חייב בהענקה אפשר לומר כיון דיוצא בע"כ של האדון לא הוי שלוחו מעמך או אפשר דדוקא בורח וגרעון כסף דעבד הוציא עצמו אף בע"כ של האדון אבל זה דאונס הוא ומה היה לו למיעבד דינו כדין יוצא ביובל ומעניקין לו. וצד זה נראה כיון דלא הי' מרצון העבד הו"ל שלוחו מעמך כמו במיתת האדון אף על פי ששלוחו בע"כ של האדון דבע"כ אתה וכו' מכל מקום כיון דהעבד לא גרם חייב בהענקה דהו"ל יציאה מאצלו כיון דהעבד אינו עושה כלל חייב בהענקה כנ"ל ופשוט. גם נראה פשוט דדוקא ביציאות הנ"ל דהתורה כתבה דיוצא לחירות והתורה גזרה ביוצא הענקה ל"מ בשש וביובל דגזה"כ הוא או אמה בסימנים אלא אפילו מיתת האדון דג"כ גזה"כ דהוי יציאה דאין עובד את הבת או נרצע אינו עובד כלל אף הבן. אבל אם העבד מת בתוך ימי עבדות אין מגיע שום הענקה ליורשיו אף דהעבד נאנס מכל מקום זה לא הוי רק אינו יכול לעבוד עמו אבל אינו בכלל יציאה כלל בוודאי פטור אף דלאח"מ הי' יובל במתים חפשי לא שייך כלל יובל ושאר יציאות אם כן לא יצא כלל רק נאנס נקרא ופטור מהענקה כנ"פ. וגם בעבד ג' שנים ומת אף דבחלה א"צ להשלים ויוצא לסוף שש מכל מקום היציאה נקרא בסוף שש והו"ל יוצא בשש אבל במת לא שייך יציאה בשש וביובל ופטור כנ"פ בתכלית הפשיטות ומכל מקום לא נמנעתי לכתוב זה. וביצא דנתחייב בהענקה ואח"כ מת העבד צריך ליתן ליורשים כן מסקנת הש"ס אליבא דכ"ע והר"מ א"צ לכתוב זה כי הוא פשוט דהוא חוב ויורש יורש חובות. ועיין במלמ"ל דמסופק אם כופין על הענקה כמו כל מ"ע שמכין עד שתצא נפשו או אפשר הו"ל מ"ע שמת"ש כתוב בצידה דאין כופין לקצת שיטות אף דאיכא לאו ג"כ וע"ש שמסיק דכופין דלא הוי לי' מ"ע שמת"ש בצידה ע"ש. ואם יש שעבוד נכסים גבי הענקה [נראה] דהנה בפניו דכופין אותו עד שת"נ יורדין לנכסיו ג"כ אפילו אם נאמר דלא אשתעבד נכסי כסברת הרמב"ן הבאתי כ"פ אף דשל"ד מכל מקום יורדין לנכסיו בתורת כפי' ע' במצוה הקודמת. אך אם גובין מיורשים או מלקוחות אפשר הוי כמו רבית דאין היורשים חייבים להחזיר דליכא ש"נ או איכא ש"נ ובריבית גלי קרא. ועיין במל"מ שמסופק בזה וכ' דדמיא לצדקה לשיטות הסוברים בצדקה איכא ש"נ בוודאי גם כאן איכא ש"נ. אך לדעת הסוברים דאין בצדק' ש"נ מכל מקום אפשר כאן יש ש"נ דשכיר קרי' רחמנא והניח בצ"ע. והנה אם יש ש"נ גובה העבד אף ממשועבדים דהו"ל מלוה הכתובה בתורה ובל"ז מן התורה גובין ממשועבדי'. ועיין בקצוה"ח סי' ל"ט דהקשה למ"ד דשל"ד אפילו במלוה הכתובה בתורה האיך חייב בהענקה במיתת האדון הא אין גובין מיורשים למאן דסובר של"ד וע"ש שתירץ דהתורה הטילה החיוב על היורשים והם הם בע"ח לעבד מנכסיהם וה"ה אפילו אם ש"ד ובפרט במלוה הכתובה בתורה נ"מ ג"כ אם לא נשאר נכסים מהאדון צריכים היורשים לשלם מנכסיהם כי ביציאה דמיתת האדון הטילה התורה החיוב על היורשים וע"ש. וז"פ דדוקא ביציאה דמיתת האדון הטילה התורה החיוב על היורשים אבל בשאר יציאות אין על היורשים חוב אם מת אביהם אח"כ רק מחמת חוב אביהם וגובה אם הניח אביהם נכסים אם אמרינן דיש ש"נ וז"פ. וגם נראה פשוט דהענקה החיוב אינו חל אלא בשעת יציאה דאז התורה חייבה ולא קודם ונ"מ דאין טורף מהלקוחות שלקחו מהאדון בימי עבדותו דלא היה אז החיוב כלל ולא אמרי' דלמפרע חל השעבוד בשעת קני' כמו שסוברים כמה שיטות בשומרים דמשעת שאלה אישתעבד נכסי וכאן נראה דודאי אין החוב והשעבוד מתחיל כלל קודם רק מתחיל בשעת היציאה מן האדון כן נראה ברור. והנה לדעת הרמב"ם דדווקא מכרוהו בית דין מעניקין לו ולא מוכר עצמו בוודאי אינו יכול להתנות שלא יהי' עליו הענקה כמו בשמיטה ובאונאה כי הענקה שייך להעבד והאיך יכולים הב"ד להתנות ואם לא יהיה קונים מ"ל להב"ד בזה דהתורה נתנה להם רשות למכרו באופן זה שצותה התורה אך לדעת התוס' שסוברים דאף במוכר עצמו יש לו הענקה אם יכול להתנות זה דמי לאונאה ולשביעית דאפשר לא עקר וגם אפשר דלא ידע דמחיל ע"ש ותלמוד לכאן. ואמה שנמכרה ע"י אביה והענקה שלה לאביה יכול להתנות עם אביה כנ"ל. אך אם מת אביה קודם דשייך לה בוודאי ל"מ תנאי של אביה כי נתחייב בשעת יציאתה לה ולא לאביה ואם התנה עמה ג"כ אם יוצאת בקטנותה בשש או ביובל או במיתת האדון אם כן לא שייך דמחלה דקטנה לאו בת מחילה מן התורה כידוע אך אם יוצאת בסימנים בת מחילה היא אפשר דמהני תנאי. ואם התנה עמה ולא עם אביה ואביה חי בשעת יציאתה בסימנים אפשר דמהני מחילה שלה אף דשייך לאביה היינו דהתורה זכתה שבח נעורים לאביה ואביה מינה קזכי אבל היא יכולה למחול או אפשר דא"י למחול וצ"ע והוא ענין ארוך וכעת א"י לעיין בדבר ובאתי רק לעורר. ושיעור הענקה כמה צריך ליתן לו שוה ל' סלעים והוא פלוגתא בש"ס ופוסק הר"מ כן עיין בכסף משנה ול"ד צאן וכו' אלא מכל דבר חוץ מכספים ובגדים כן פוסק הר"מ ועיין בכסף משנה ונראה דאם אין לו אלא כספים ובגדים א"צ ליתן לו כלל וא"צ לקנות דבר שיתן לו כ"נ. שוב ראיתי במל"מ בשם מהרי"ט דכ' דאם אין לו אלא כספים ובגדים מכל מקום צריך ליתן לו שיעור שלשים סלעים רק כפי הברכה א"צ ליתן לו מכספים ובגדים והמלמ"ל השיג עליו ע"ש וסובר דא"צ ליתן לו כלום. ואע"פ דהשיעור למ"ד שקלים היינו שלא יפחות אבל מצוה ליתן לו יותר כפי הברכה וילפינן מקרא. ועיין ברש"י פ' ראה על פסוק וזכרת וגו' פי' והענקתי ושניתי לך מביזת הים אף אתה הענק ושנה לו. ואיני מבין מה זה הפי' ושנה וכו' ונראה דהיינו דבר זה דצריך ליתן לו יותר מהשיעור כפי הברכה אף דבגמ' דידן ילפי' דבר זה מאשר יברכך וגו' רש"י מפרש על וזכרת וגו' דזה טעם המצוה כמו ביזת מצרים וביזת הים. ואם יש לו ממה ליתן ואינו רוצה דכופין אותו אם רוצים גובים מאתו כספים אף על פי שזה אינו משועבד לו מכל מקום נוטלים מאתו בתורת כפיה כמ"ש בשם הרמב"ן אף דלא נשתעבדו הנכסים מכל מקום הוא בתורת כפיה עיין לעיל אך אם אינו בפניו אין נוטלים מאתו דבר שאינו משועבד ופשוט.

2ומבואר בגמרא לו ולא לב"ח היינו דהאדון אינו משועבד לב"ח של העבד מדר"נ ות"ק דריש לו ולא למוכר עצמו דלא ס"ל בעלמא כר"נ. ותמהו האחרונים על הר"מ דס"ל דמ"ע אין מעניקין וסובר כר"נ ועיין בש"ך סי' פ"ו ובאורו"ת ובקצוה"ח שם ועיין במ"ל שפלפלו בזה ואין להאריך במה שהאריכו המה. ונראה מדברי הר"מ ל"מ דאין האדון משועבד לב"ח של העבד מדר"נ אלא אף אם באה הענקה להעבד אין בע"ח גובה ממנו עיין במל"מ ובאחרונים שם בסי' פ"ו שפלפלו בזה. וע"ש בתומים דאם בא לידו ההענקה אף ע"פ דלא יוכל לגבות בע"כ מכל מקום מצוה איכא על העבד לפרוע ועיין בקצה"ח מה שמביא ראיה אפשר דאינו רשאי לפרוע כי לא ניתן לו אדעתא דהכי ואין כאן מקומו להאריך ומכל מקום אני לך. גם אפשר אם נאמר דאין הענקה משועבד על כל פנים לדעת הרמב"ן אף דשל"ד נוכל לגבות מתורת כפיה ה"נ יכול הבע"ח לכופו שיתן לו ממקום אחר ונוטל בחובו ההענקה בתורת כפי'. אך אם נאמר דאדעתא דהכי לא נתן לו כלל והוי כמו צדקה אם כן האיך יכול לכופו בממון שאינו שלו אך באמת על כל פנים מצוה איכא ורומז אני לך. ישמע חכם וגו'. והנה אם בשעת יציאת העבד הי' האדון חרש או שוטה נראה דפטור ולא שייך שעבוד דהשעבוד הוא מחמת המצוה והנהו לאו בני מיעבד מצוה נינהו ועיין בר"מ בסוף הלכות נחלות דנשתטה יורדין לנכסיו עבור צדקה ועיין בס' מחנה אפרים שעמד בזה הא פטור ממצות ע"ש. ע"כ כאן אפשר דפטור יותר משם ע"ש. ונראה דאם נימא דפטור בשעת יציאה אף אם אח"כ נשתפה פטור ואין החיוב חוזר וניער דנראה דעיקר החיוב הוא שחייבה תורה בשעת יציאה ואם אז לא נתחייב אינו חוזר וניער החיוב כ"נ. וכן אם לא הי' להאדון בשעת היציאה רק כספים וכו' ג"כ נפטר כיון דלא נתחייב בשעת היציאה אינו חוזר וניער החיוב כ"נ ברור. ואם נמכר לקטן כבר כתבתי לעיל בפרשת משפטים אם הב"ד יכולים למכרו לקטן. אך א"נ דיכולין למכרו או במוכ"ע לדעת התוס' דג"כ יש לו הענקה אם נאמר דקטן קונה בדעת אחרים מקנה והדברים עתיקים אם כלתה זמן היציאה בקטנות אינו חייב דקטן לאו בן מצוה הוא ואם יצא לאחר שנתגדל חייב דהחיוב עליו בשעת היציאה ואז הוא גדול. ואם מת הקטן ויוצא העבד במיתת האדון אם יש לקטן יורשים גדולים כגון אח ואב ושאר קרובים צריכים ליתן לו כי כבר כתבתי דיציאה במיתת האדון הטילה התורה החוב על היורשים והם גדולים מחויבים ליתן לו. וכן להיפך אם מת האדון והניח יורשים קטנים כיון שכתבנו דעליהם מוטל החיוב ואז היו קטנים לא נתחייבו כלל ופטורים לעולם כנ"ל. ונוהג בזכרים ובנקבות וכו' דאשה מן התורה קונה עבדים רק מפני החשד ועיין בהגהות מלמ"ל כאן ולעיל בפ' משפטים ועיין מה שכתבתי שם. והארכתי בדיני עבד עברי עיין ותמצא נחת בעזרהי"ת. ומ"ש הרהמ"ח בזמן הבית היינו בזמן שהיובל נוהג כמו שפירש"י ולא תלוי בזמן הבית רק בזמן שהיה היובל ובזמן שביטלו היובלות אינו נוהג דין עבד עברי ואמה העברי'. ועל הלאו הזה שלא נשלחנו ריקם אין לוקין דהוי לי' לאו שאין בו מעשה גם הוא לאו דממון דניתן לתשלומין. ומה שכתב הרהמ"ח מצד מוסרו הטוב אף בזה"ז אם שכרו וכו' שיעניק לו וכו' באמת לשיטת הר"מ גם בזמן שהיה נוהג לא היה נוהג במוכר עצמו. ונראה מזה דדעת הרהמ"ח כדעת התוס' שגם במוכר עצמו נוהג על כן מצד המוסר גם היום נוהג אבל לשיטת הר"ם לא שייך כלל מצד המוסר דהתורה לא חייבה כלל רק במכרוהו בית דין ומי יודע מאיזה טעם והבן. אך לא שכיח שהרב המחבר יהיה נוטה מדעת הרמב"ם אם לא שפירש להדיא: