מנחת חינוך תצ:א

1שלא נעלה וכו' בלא קרבן ועז"נ ולא יראה וכו'. דיני מצוה אלו מבוארים בר"מ בה' חגיגה ואכתוב בקיצור כדרכי בס"ד. מ"ע על כל איש מישראל שחייב במצוה זו (והפטורים יבוארו בסמוך בס"ד) שיתראה פנים ביום טוב הראשון של כל רגל מג' רגלים בעזרה ולא בהר הבית ע' בתיו"ט במשנה א' פ"ק דחגיגה ולהביא קרבן עולה בין מן הבהמה בין מן העוף ומקריב כ"ה דעת הר"מ והרהמ"ח דמביא עולת העוף ג"כ יוצא. ועיין בכסף משנה שתמה על הר"מ דמבואר בחגיגה דוקא זבחים היינו בהמה שנזבח בסכין ולא עוף הנמלק וע"ש שמביא בשם הר"י קורקס דהר"מ הי' לו גירסא אחרת בגמ' ועיין בלחם משנה ובמ"ל ובס' שעה"מ ובס' טר"א ואין להאריך והרהמ"ח דעתו כדעת הר"מ. ואם לא בא ביום הראשון ולא הקריב יש לו תשלומין לבא ולהקריב בפסח כל ז' ימי החג ובעצרת ג"כ ז' ימים אחר הרגל עם יום הרגל דאיתקש לחג המצות דזמנו כל ז' לתשלומין ובחג הסוכות מקריב כל שמונה לתשלומין אף ששמיני רגל בפ"ע הוא דוק' לענין פז"ר קש"ב אבל לתשלומין תשלומין דראשון הוא וילפינן מקרא ע' בגמ'. עבר הרגל ולא הביא ביטל מ"ע ואינו חייב עוד רק שביטל מ"ע ועז"נ מעוות לא יוכל לתקון וחוץ לזה עובר על ב"ת לשיטת התוס' בר"ה דף ה' בד"ה ואי לא וכו' ובע"ב בד"ה אלו וכו' דדעתם דעובר תיכף אחר הרגל בב"ת ע"ש ועיין בס' טר"א דאין דעתו כן ואין כאן מקומו. והנה המצוה להתראות פנים בעזרה ולהביא הקרבן ואם התרא' פנים בעזרה ולא הביא קרבן לא קיים המצוה ויתבאר לקמן בס"ד. ואם שלח הקרבן ע"י שליח ולא התראה פנים בודאי לא קיים המצוה דראיית פנים. אך נראה דאם שלח הקרבן ואח"ז התראה פנים יצא ידי המצוה של ר"פ בקרבן אף על פי שלא הי' הקרבן בשעת ר"פ וא"צ להביא עוד בשעת ר"פ כמו אם הביא קרבן בשעת ר"פ דיוכל לבא כ"פ בלא קרבן ה"נ דהו"ל כאלו קיים המצוה בר"פ ובקרבן אף על פי שלא הי' בב"א עיין בר"מ פ"ב כנל"פ. והקרבן אין לו שיעור מן התורה כמה יהי' שוה רק מדרבנן ועיין בחגיגה דף ו' ע"א בתוס' שם ובס' טר"א שם וע"ש בס' טר"א דדעתם דע"ר באה בשותפות ויוצאים בזה ע"ש באריכות. ועולת ראיה אינה באה אלא מן החולין ככל דבר שבחוב' שאינו בא אלא מן החולין ובלאו הכי עולה אינה באה ממעשר ע' בדף ח' בתוס' ד"ה אמאי. וע"ר ג"כ אינה דוחה שבת וטומאה אבל מקריבין ביום טוב וע"ל בפ' משפטים במצות חגיגה שהארכתי בדברי הר"מ וכ"ע שכתבתי לעיל תלמד לכאן.

2וז"ל הרמב"ם ואם בא ביום הראשון ולא הביא עולה לא די שלא עשה מ"ע אלא עובר על ל"ת שנא' ולא יראה פני ריקם וכ' הלחם משנה בכוונתו דהיינו אם לא הביא הקרבן כלל עובר בל"ת אבל הביא הקרבן אח"כ ברגל כיון דיש לו תשלומין לא עבר ע"ש. ונראה כמו דלא עבר כן קיים המ"ע כיון דראה פנים והקריב קרבן אף על פי שלא הי' בב"א קיים המצוה כמש"ל. ואיני מבין הא מבואר בר"מ פ"ב מי שבא לעזרה וכו' שזה שנא' לא יראה פני ריקם אינו אלא בעיקר הרגל היינו יום ראשון וכו' והוא בהלכה ו' מהש"ס דחגיגה מבואר אף על פי שקיים המצוה ביום א' והתראה פנים והביא קרבן מכל מקום אם בא אח"כ לעזרה ריקם אף על פי שאינו מחויב לבא מכל מקום עבר על לאו הזה אם כן כאן נמי מאי מועיל שמביא אח"כ נהי דקיים המצוה מכל מקום נראה ריקם. וצ"ל כיון דקרבן זה בא בעבור ר"פ זה לא הו"ל ריקם אבל לקמן אינו מביא קרבן על ר"פ זה שנראה דעובר. ואפשר דשם ג"כ אם מביא אח"כ קרבן על ראיית הב' או על כמה ראיות הכלל על כל ראיה שמביא קרבן אינו עובר. ואפשר דדוק' כאן דמחויב להביא קרבן כיון דלא הביא עוד מתקן הלאו אבל שם כיון דהביא פ"א רק בהתראה עוד הפעם מחויב להביא ואם לא הביא עובר על הלאו ול"מ לתקן עוד לאו הזה. ולכאורה אפשר בדעת הר"מ דאם לא קיים ר"פ ביום הראשון יש לו תשלומין כ"ש ומביא קרבן ג"כ אבל אם התראה פנים ולא הביא קרבן עבר בלאו אך העשה יש לו לקיים עוד. אך הלחם משנה מביא בשם הסמ"ג [דבטל העשה] וכעת אין הסמ"ג ת"י וצ"ע. והנה לשון הר"מ שכתב לא די שלא עשה מ"ע אלא שעובר וכו' נראה דהלאו הזה הוא תנאי למ"ע דאם עבר על הלאו לא קיים מצוה כלל. ועיין בס' טר"א שהקשה מנלן להר"מ זה דילמא העשה היא ר"פ דכתיב בתורה כ"פ היא ר"פ בלבד. אך דהתורה כתבה ל"ת ולא וגו' והיינו אם יש לו קרבן ובא ריקם עובר על ל"ת ומכל מקום העשה קיים ומכל מקום אסור לו לילך בלא קרבן אם יש לו קרבן אבל אם אין לו קרבן אף על פי דעובר בלאו העשה דר"פ דוחה הל"ת דלא יראה וכו'. וע"ש שכ' דאפילו אם נאמר דר"פ הוא עשה בפ"ע מכל מקום אפילו אם אין לו קרבן אסור להתראות בלא קרבן דקיימא לן אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ע"ש בדף ז' ומכל מקום נ"מ אם התראה פנים בלא קרבן נהי דעבר על הלאו על כל פנים העשה קיים אם כן א"צ עוד לבא בעזרה להתר"פ כי כבר קיים המצוה רק שולח הקרבן אבל לדעת הרמב"ם דזה תנאי להעשה אם כן צריך התר"פ עוד כי לא יצא כלל אז כיון שהי' ריקם בלא קרבן. אך אפילו אם נאמר דאינו תנאי מכל מקום לא קיים העשה דהו"ל מהב"ע ולשיטות הרבה דמהב"ע א"י מן התורה אך יש שיטות דמהב"ע אינו רק מדרבנן והדברים עתיקים. הכלל דעת הר"מ דהלאו הוא תנאי להעשה דריקם ואף העשה לא קיים. ונראה לדעת הר"מ דזה הוא תנאי דמצות ר"פ אינה כלל בלא קרבן ולא קיים כלל וחוץ לזה עובר על לאו אם כן אפילו באותו שאינו עובר על הלאו מכל מקום לא קיים העשה כי ריקם אינה מצוה כלל כגון בלילות של רגלים בודאי מותר לכנוס לעזרה ולא שייך הלאו כיון דאין זמן קרבן כלל והו"ל ככל ימות השנה ומכל מקום לא קיים העשה כלל. אך לדעת הטר"א דמצות ר"פ לחוד אם כן יכול לקיים מצות ר"פ בלילה והאיך כתוב בתורה יום דוק' גבי קרבן ביום צוותו כתיב אם כן מקיים מ"ע הזו בלילה וג"כ לא שייך כאן המשך הפסוק ג"פ וגו' ולא יראה ריקם נראה דהוא מצוה והתורה הזהירה שלא יעבור עבירה הא הרבה פעמים יש מצוה בלא עבירה כלל והו"ל להתורה לפרש בלא יראה ריקם ביום היינו בזמן הקרבן. וכדברי הר"מ נראה עיקר דלא יצא כלל ובפרט דלא נוכל לדחות דברי הר"מ בלא ראיה ברורה. על כל פנים יצא מזה ג"כ הא דאסור להראות בעזרה ריקם היינו בזמן שיוכל להקריב קרבן אבל בלילה או בשבת בודאי אינו אסור לכנוס בעזרה כי לא שייך ריקם אם אינו בר קרבן וגם לא קיים כלל וצריך אח"כ בשעת הקרבן להתראות עוד הפעם כ"נ ובאתי רק לעורר. ומכל מקום מש"ל ג"כ נכון דאם שלח קרבן קודם יכול לראות אח"כ בלא קרבן דזה לא הוי ריקם כיון דהביא קרבן קודם לזה וכן אם הי' ר"פ ואח"כ הביא קרבן על ר"פ זה ג"כ לא הוי ריקם כדברי הלחם משנה שכתבתי לעיל. אך על כל פנים בהתראה בעזרה ביום א' צריך להביא קרבן כמש"ל. וג"כ דין הנ"ל אמת דראיית פנים יכול להיות בלילה דלא כתיב יום דוקא אם כן אם שלח קרבן קודם יכול להתר"פ אח"כ בלילה וכן אם התר"פ בלילה ואח"כ הביא קרבן כדעת הלחם משנה יצא ובאתי רק לעורר. ומבואר בר"מ דאם התר"פ ריקם אין לוקין דהו"ל לאו שאב"מ. וע' שו"ת ש"א סי' ל"ב הקשה והא הו"ל מעשה ביאתו לעזרה ותירץ דכה"ג לא הוי מעשה דחסרון הציווי של תורה לא הוי מעשה. ועיין בס' משנ"ח מצוה א' הקשה על דבריו מהמקריב קרבן בלא מלח דלוקין והוא ז"ל תירץ ע"פ דברי הלחם משנה כאן דיכול להביא אח"כ וכשאינו מביא הו"ל אב"מ ע"ש והדברים בענין זה ארוכים אין כאן מקומו ומכל מקום אני לך. לעיל כתבתי דיכול לכנוס בלילה או בשבת לעזרה כיון דלאו זמן קרבן אם כן בסוף הרגל אם אין שהות ביום לזרוק הדם יכול לכנוס ואין הלאו חל רק בזמן שיכול להקריב כנ"פ.

3והנה כתבנו לעיל דראיה יש לה תשלומין כל החג. ראיתי בט"א דף ב' שדקדק מדברי הר"ם שכ' דיתר"פ בעזרה ביום הא' וכו' ואח"כ בהלכה ד' כ' מי שלא הקריב ע"ר וכו' יקריב בשאר ימות הרגל ושייר לר"פ מבואר דדעת הר"מ דר"פ אין לה תשלומין אם לא נראה פניו ביום טוב ראשון אין תשלומין כלל רק לקרבן יש תשלומין והשיג על הר"מ ודעתו דגם ר"פ יש לו תשלומין כל ז' ע"ש. ונראה דאין דקדוקו מוכרח ואצ"ל. אך לפע"ד ראיה דהר"מ ס"ל ג"כ דר"פ יש לו תשלומין שכתב בפ"ב ה"ו מי שבא לעזרה בתוך ימי החג א"ח להביא עולה בכל עת שיכנס שזה שנא' לא יראה פני ריקם אינו אלא בעיקר הרגל שהוא יום ראשון או תשלומי ראשון וכו' והוא מהש"ס דחגיגה ובש"ס אינו מוזכר רק דלא יראה הוא בעיקר הרגל ופרש"י דהיינו ביום טוב א' ע"ש בדף ז' אבל תשלומי הרגל לא מוזכר כלל והר"מ הוסיף מדעתו הרחבה ומבואר לפ"מ דסובר ר"י וקי"ל כוותיה כמו שפוסק הר"מ בקיים מצות ראיה א"ח עוד בלאו דל"י וכו' ומותר לכנוס כל ימות הרגל ריקם אך ביום הא' גזה"כ דצריך להביא בכ"פ שנכנס ואם לאו עובר על לאו זה דגזה"כ הוא דביום ראשון אסור לכנוס ריקם אפילו קיים המצוה והביא מכל מקום אסור לכנוס ריקם ועובר בלאו והר"מ דהוסיף תשלומי ראשון בע"כ היינו אם לא נראה ביום ראשון ובא ביום אחר עובר כל היום בלאו אם בא ריקם כיון דלדידיה הוא יום ראיית פנים הו"ל לדידיה עיקר הרגל ועובר בלאו הזה אם כן מוכח דר"פ ג"כ יש לו תשלומין דאם תאמר בלא נראה ביום א' תו אין לו תשלומין וכשיטת הטר"א ופטור מקרבן כיון דא"ח בראיה בודאי פטור מן הקרבן דשלש וכו' לא יראה וכו' וז"פ כל הפטורים מראיה פטורים מקרבן. ולומר דהר"מ מיירי בנראה ביום א' בלא קרבן ואח"כ יום תשלומי הקרבן צריך כל היום שלא לבוא ריקם כ"פ אין סברא דלמה נקרא יום תשלומי הקרבן עיקר הרגל וגם הלשון של הר"מ אין מורה כן. ע"כ נראה דגם דעת הר"מ דר"פ יש לו ג"כ תשלומין כנ"ב. על כל פנים הדין דלאו הזה הוא ביום הראשון אף דהתראה פנים והקריב קרבן מכל מקום אסור לכנוס ריקם בלא קרבן כל יום הא' או התשלומין ואם עבר הוא בלאו וכבר כתבתי דלדעת הלחם משנה מהני תשלומין לכל ר"פ מביא קרבן ומתוקן הלאו כמש"ל.

4והנה יש הרבה אישים שפטורים ממ"ע זו דראיה ונחשבים בש"ס ובר"מ ויבואר בסמוך בס"ד. והנה אפשר לומר נהי דממצות עשה דראיית פנים בעזרה פטורים דאיתמעיט וממילא כיון דא"צ להתראות פנים א"צ לשלוח קרבן דכתיב יראה וגו' ולא יראה וגו' אבל מי שאינו נכנס כלל פטור רק המחויב אם אינו נכנס נהי דאינו עובר בלאו מכל מקום מבטל העשה דראיה אבל הפטורים אינם מחוייבים לכנוס וממילא אינם חייבים בקרבן אבל אם הפטורים כגון נשים וכדומה אם נכנסו ברגל בעזרה אפשר דהלאו קאי עלייהו ג"כ דכל ל"ת אף שהזמן גמרא נשים חייבים אם כן אפשר הלאו בפ"ע דהעשה הוא דמחוייבים להתראות ברגל ואיתמעיט כמה אישים דאינם מחוייבים ואח"ז כתבה התורה ל"ת דאסור להראות פנים ברגל ריקם וכולל כל הפטורים מכל מקום עובר בל"ת זו והם פטורים מר"פ ממילא אינם חייבים בקרבן דאינם נכנסים כלל אבל אם רוצים לכנוס מחוייבים להביא קרבן מלאו הזה דבלאו גם נשים חייבים ומנלן דהתורה תלאה לאו זה דוקא במחוייבים דלמא לאו זה כולל אף הפטורים מעשה וא"צ לכנוס אבל אם נכנסים חייבים בלאו הזה וכעת לא מצאתי מבואר בש"ס ובר"מ דהפטורים אם נכנסו שלא יהיו עוברים בלאו דאינו מבואר רק שפטורים מראיה היינו ממ"ע וממילא פטורים מקרבן אבל אם נכנסים אפשר דעוברים בלאו הזה. ובקידושין מבואר דכל מצות ל"ת נשים חייבות חוץ מבל תקיף וכו' ולא חשיב לאו הזה דלא יראה פני ריקם נראה דחייבים ואם כי יש לדחות מכל מקום אין לי משמעות מהש"ס ומהר"מ דיהיו פטורין מלאו הזה. והרהמ"ח כתב כאן וזאת האזהרה אינו נוהג בנקבות כמו שאין מ"ע הבאה ע"ז נוהגת בהן עכ"ל וכ"כ הר"מ בסמ"ק שלו ומנ"ל לרבותינו דבר זה אך באמת מבואר ד"ז בירושלמי מובא בתוס' דף י"ב ד"ה הכל וכו' דהירושלמי סובר דכל הפטורים הנחשבים במשנה חייבים בר"פ רק פטורים מקרבן חזינן אף דחייבים בר"פ איתמעטי מקרבן והלאו לא קאי עלייהו ומכ"ש לדידן דא"ח אף בר"פ א"ח בלאו הזה אף אם נכנסו ואף דלא קיי"ל כהירושלמי בזה דר"פ דבגמ' דידן משמע דמר"פ ג"כ איתמעטו כמ"ש התוס' על כל פנים בזה לא מוכח בגמ' להיפוך קיי"ל כהירושלמי על כל פנים דמותרים לכנוס בעזרה וא"צ להביא קרבן כלל ואין הירושלמי בידי לעיין האיך יליף ד"ז דפטורים מקרבן. ואלו הן הפטורים בין מר"פ בין מקרבן כשיטת הש"ס דילן. א'. נשים חוץ דהו"ל מ"ע שהזמן גמרא אך דהוא סברא דילפי' מהקהל לחייב כתבה התורה זכורך להוציא הנשים. טומטום ואנדרוגינוס פטורים מבואר בש"ס דלאו משום ספק אשה פטורים אלא גזה"כ דנתמעטו מחיוב ראיה והר"מ כ' כאן דטומטום ואנדרוגינוס פטורים משום ספק אשה ועיין בלחם משנה תמה ע"ז הא מבואר בגמ' בטומטום אף שביציו מבחוץ דהוא ודאי זכר מכל מקום פטור מגזה"כ דאי משום ספק איצטריך קרא למעוטי ספיקא. וכן תמה בשו"ת ש"א סי' ק"ד וע"ש שתירץ דהרמב"ם סובר כולם תשלומין דראשון הם ולמאן דסובר כן אין קושיא איצטריך קרא וכו' דנ"מ אם נקרע בשני ונמצא דאגמ"ל דהי' חייב אם כן חייב בתשלומין ע"כ מיעטה תורה דפטור אם כן פטור ביום א' מגזה"כ ופטור אף ע"פ שנקרע ע"ש. וא"כ לדעתו בדעת הר"מ כשבציו מבחוץ חייב בראיה ועיין בתוס' פ' הערל שהקשו למ"ל קרא למעוטי טומטום ת"ל דהו"ל ערל ותירצו כיון דאינו יכול למול לא הו"ל מאוס וחייב וצריך קרא למעוטי מטעם טומטום ע"ש. ועבדים פטורים כמו נשים דכל מ"ע שאין הנשים חייבים אין עבדים חייבים ונאמר בבוא כל ישראל להוציא עבדים ודרשה זו אינו מוזכר בש"ס והר"מ מביא זה ובודאי מצא באיזה מקום. והנה לכאורה בלאו הכי עבדים פטורים דמנין לו קרקע בא"י וכל מי שאין לו קרקע פטור מראיה כאשר יבואר בסמוך אך משכחת לה שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בה רק מה שאתה נותן לפיך ע' בסי' רס"ז ובט"ז שם מכל מקום אפשר כיון דאין לו רשות לכל הדברים לא הוי שלו ע' לעיל בלאו דלא יראה וכו' אך באמת דאלו הטעמים פשוטים א"צ לטעם אחר. ח"ע וחב"ח דעת רש"י ותוס' דחייבים האידנא למ"א דכופין את רבו לשחררו אך דעת הר"מ הוא להיפך וכתב דח"ע וחב"ח פטורים מראיה היינו למ"א פטור מראיה. ובח"ע של קטן דאינו בן כפי' לדעת הר"מ חייב ולדעת כל הראשונים פטור והדברים ארוכים. ע' כאן בלחם משנה ומובא כ"פ בח"ז לענין פסח ועוד ענינים ועיין בס' טר"א שהאריכו בזה וכבר כתבתי דח"ע וחב"ח משכחת לה שיש לו קרקע בירושה דאינה חוזרת ביובל כגון ישראל שבא על ח"ש וחב"ח והוליד בן דבן הזה מצד חלק השפחות הוא עבד דהולד הולך אחר דידה ומצד חלק הבת חורין הוא בן ישראל ויורש את אביו ומובא כ"פ בח"ז. והנה לעיל בפ' משפטים כתבתי כל הדינים לענין חגיגה ותוכל ללמוד לכאן לענין ראיה וכדי שלא תצטרך לחפש אני כותב לך עוד הפעם. חרש אף שמדבר וגם אינו אלא חרש באזנו אחת פטור מראיה אף דלכל התורה פקח הוא ככל האנשים אך כאן איתמעיט מגזה"כ וכן האלם שאינו מדבר אף ששומע והוא כפקח לכל דיני התורה כאן נתמעט מגזה"כ וע' לעיל בחגיגה. ושוטה וקטן פטורים דלאו בני חיוב נינהו בכל מצות התורה. וסומא אפילו באחת מעיניו פטור מן הראיה דכתיב יראה יראה וכו' כן מבואר בר"מ ואיני מבין הא בדף ב' אמרינן דמשנה דתנן הכל חייבים בראיה מרבה לסומא באחת מעיניו דלא כר"י בן דהבאי משמיה דר"י דפוטר אם כן הו"ל לפסוק כסתם משנה דחייב. אך באמת אמרינן לעולם כו' נראה דלא מרבינן סומא באחת מעיניו. אך קשה הא בדף ב' מבואר שם ת"ר החיגר והסומא וכו' פטורים ואיתמעט מרגלים כיון דא"י לילך בעצמו אח"ז מבואר ר"י ב"ד משמי' דר"י סובר דסומא באחת מעיניו פטור מראי' וכו' אם כן רבנן פליגי על ריב"ד משמי' דר"י והלכה כרבים ולמה פסק הרמב"ם כריב"ד ולא פסק כרבנן. ועיין בק"א בטר"א שכתב ג"כ דהלכה כרבים ולא כריב"ד וצ"ע דלא הביא דהר"מ פוסק כריב"ד משמיה דר"י וגם הר"מ בפ"ג מה' מעה"ק פוסק דסומא אינו סומך נראה דוקא בשתי עיניו ועיין במנחות דף צ"ג דילפי' הן מזקני העדה והן מראיה לא יהיה סומך אפילו סומא באחת מעיניו והר"מ דפוסק כריב"ד והיא קושית התוס' שם וצ"ע בדעת הר"מ למה לא פסק כדעת רבנן כאן. חיגר אפילו ברגלו אחד והזקן והחולה והענוג שא"י לעלות על רגליהם פטורים ובש"ס דף ג' וד' ילפי' מדכתיב רגלים והר"מ מביא לימוד דכתיב בעלותך לראות וכו' וצ"ע דהניח הדרשה המבואר בש"ס אך כיון דאין נ"מ לדינא מביא דרשה זו ובודאי מצא באיזה מקום ואין קפידא להר"ם בזה כידוע בכ"מ. ועיין בגמ' דבעלי קבין פטורים היינו שנחתכו הרגלים ועשו קב לשוקו ונפקא לן מפעמים והר"מ לא הביא דפשיטא דגרע מחיגר והא דצריך קרא ע' בגמ' ובטר"א שם. והטמא והערל דאינן ראוין לביאת עזרה פטורים אף מקרבן והרהמ"ח כתב דענין המצוה שיעלה עם כל זכר שיש לו שיכול ללכת לבדו זה אינו מן התורה רק מצות חינוך והקרא דכל זכורך אסמכתא הוא אך נמשך אחר לשון הברייתא והר"מ כ' בפירוש כדי לחנכו שנא' וכו' מבואר דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא. ובדברי הרהמ"ח יש מקום לטעות אבל נראה דכוונתו ג"כ כדעת הר"מ מהש"ס וקיצר בדבר דבאמת בנו הקטן רק מדרבנן ולא מה"ת. ומי שאין לו קרקע מימרא בפסחים דפטור מן הראיה והתוס' הקשו כאן למה לא חשיב זה במשנה בין הפטורים. והר"מ השמיט ד"ז והמ"ל עמד בזה וע' צל"ח פסחים דף ח' שם כתב דרב פליג על מימרא זו ע"ש ועיין בטר"א דמי שיש לו קרקע בקנין ביובל אין לו רק ק"פ לא הו"ל ארצך ופטור לפי מאי דקיימא לן ק"פ לאו כקה"ג ועיין בצל"ח שם. וכבר כתבתי בח"ז דהקונה שדה לזמן כ"ע סברי דק"פ כקה"ג אף בזמן היובל ואין כאן מקומו.

5ומי שהי' חיגר או אחד משאר פטורים ביום ראשון אף שהי' בליל ראשון חזי מכל מקום אם קודם אור היום אירע בו דבר שנפטר והי' כן יום הראשון עם הלילה פטור כל ימי החג דתשלומין דראשון הם ואם לא חזי בראשון פטור אף שהוא ראוי בלילה בכניסת יום טוב מכל מקום פטור דלילה מח"ז ואם ביום ראשון עצמו הדר אחזי חייב דכל יום הראשון לאו מטעם תשלומין. ואם הי' חייב בראשון ואח"ז נפטר כגון שנעשה חיגר וכדומה נראה מדברי התוס' חגיגה דף ט' כיון דתשלומין דראשון ובראשון הי' חייב לא פקע חיובא מיניה וחייב לעלות או לשלוח קרבן. ודעת הטר"א אינו כן אלא כיון דהשתא פטור אזלי' בתר השתא ומביא ראי' ואינו מוכרח ומי יחלוק על רבותינו בעלי התוס'. ושוטה וקטן אין לנו קרא למעוטי רק הם פטורים מכל המצות דלאו בני דעה הם וע' פרמ"ג א"ח בפתיחה הכוללת שחקר דאפשר הם בני מצות רק למי יצוה ע"ש אם כן אפשר בשוטה וקטן ביום ראשון ונשתפה או נתגדל בתוך החג אפשר חייבים בתשלומין כיון דאינם פטורים הו"ל כנאנס ביום הראשון יש להם תשלומין ה"נ בזה. וזה צ"ע ארוך ואין כאן מקומו. והנה לדעת בעל טר"א שהבאנו לעיל דפשוט ביום הראשון ונעש' חיגר פטור. ופשוט דאם נתפשט בתוך הרגל הדר החיוב כיון דביום הראשון נתחייב וצריך להשלים ועתה ג"כ פשוט בודאי חייב. אך אם הביא הקרבן בשעה שהיה פטור לא נפטר וצריך להביא עוד כמו דקיימא לן אכל מצה בשעה שהיה שוטה לא נפטר מחיוב ואם נשתפה חייב אך בקטן שחייב מדרבנן והביא בקטנותו אף שנתגדל אפשר נפטר אף לפי דברינו הנ"ל שחייב בתשלומין ומצינו כיוצא בזה גבי פסח דקטן שהגדיל בין שני הפסחים דאם עשה בראשון נפטר משני. וגם סברת ר"ת גבי קידוש דרבנן פוטר מן התורה דמקדש מפלג המנחה ודברים אלו מובא כ"פ בח"ז ובאתי רק להזכיר. המפריש עולת ראי' ומת חייבים היורשים להביא וזה מבואר בר"מ כאן מהש"ס דערכין וז"פ דאפילו הפריש קודם יום טוב ומת קודם יום טוב כיון דהוא הקדש צריכים להביאה ואפילו עבר יום טוב מכל מקום עולת ראי' לאחר יום טוב ג"כ מקריבין ע' בר"ה בסוגיא דב"ת והכסף משנה מביא דמבואר בירו' דאם היורשים ירשו קרקע אף בלא הפריש חייבים היורשים להביאה ע"ש. והיא תמי' שמבואר בש"ס קידושין ופסקו הר"ם פ"א מה' מח"כ האשה שמתה יביאו יורשים עולתה אף על פי שלא הפרישה מחיים כבר נשתעבדו נכסים לקרבן והשעבוד ד"ת כ"ה לשון הר"מ ולשיטתיה דסובר ש"ד ואפילו למאן דסובר של"ד זה הוי מלוה הכתוב' בתורה ע' ש"ך סי' ל"ט והדברים עתיקים אם כן כאן נמי והמלמ"ל שם צוה לעיין בפ"א דחגיגה היינו ד"ז דאשתעבדו נכסי והכסף משנה עמד בזה למה השמיטו. והנה בודאי הא דאשתעבדו נכסי היינו כשמת ברגל על כל פנים ביום הראשון לאחר שעלה עה"ש אבל אם מת קודם עה"ש לא אשתעבדו נכסי כלל כי לילה מח"ז כמש"ל ולא נתחייב עדיין וז"ב ופשוט. וגם אם עבר הרגל ולא הביאו א"צ להביא עוד כמו הוא בעצמו אם עבר הרגל א"ח עוד כמו שמבואר בר"מ מכש"כ היורשים וז"פ. ועיין בקצה"ח סי' ל"ט מביא בשם הרשב"א דלמאן דסובר ש"ד לאו דוקא קרקעות אלא אף מטלטלין דיתמי משועבדים מן התורה ע"ש יקשה למה מבואר בירושלמי ירשו קרקע אפילו מטלטלים חייבים ג"כ להביא ובש"ס דילן גבי האשה וכו' שמביאין עולתה לא נזכר קרקע כדברי הרשב"א וצ"ע ואין הירושלמי בידי לעיין בו. ומזה קשה על הבעל טר"א שכתבנו לעיל משמו אף דהי' חייב בראשון ואח"ז נפטר כגון שנעשה חיגר וכדומה פטור אף שהיה חייב בראשון ולמ"ד תשלומין דראשון הכל תלוי בראשון מכל מקום פטור אם פטור עתה ודברי הירושלמי סותר לזה דמת ג"כ פטור חוץ מה דבמתים חפשי לא גרע מחולה דא"י לילך וחזינן דהיורשים מביאים דאש"נ ה"נ בכל איש אם היה חייב בראשון אף דפטור בשני מכל מקום אש"נ וצריך להשלים דחזינן דהירושלמי סובר כן. ואף דבירוש' מבואר דוקא קרקע ועמדנו בזה מכל מקום זה דוקא ביורשים דמטלטלי דיתמי וכו' אבל מיניה דידי' בכ"ע משועבד אם כן למה אינו חייב וזו תשובה נצחת על דברי הטר"א. ועל התוספות דמסקי ג"כ למאן דסובר תשלומין זל"ז חייב בנפטר עתה ל"ק דהירו' סתמא ר"י ור"י סובר דתשלומין דראשון ע"כ חייב להשלים אף במת אבל לדברי בעל טר"א דבכ"ע פטור סותר דברי הירושלמי דמבואר בפירוש דחייב דאשתעבדי נכסי ע"כ דברי התוס' עיקר וראייתו אינה מוכרח ע"ש. ונרא' למ"ד הא דהירו' דוקא בנתרא' פנים ביום הראשון ונתחייב בקרבן ואשתעבדו נכסי כמו שמבואר בתורה יראה וגו' ולא יראה וגו' אבל כ"ז שלא נתראה פנים בעזרה לא נתחייב בקרבן כלל נהי דחיוב מ"ע עליו להתראות פנים להשלים על כל פנים קודם שנתראה פנים לא אשתעבד לקרבן כלל והירושלמי מיירי שנתראה פנים ומת אז אשתעבדי נכסי' לקרבן אבל בלא נתראה פנים כלל ומת לא אשתעביד נכסי והיורשים פטורים ואפשר שהתוס' שמסופקים אם פטור עתה ומסקי שפטור למאן דסובר תשל' זל"ז וכן הטר"א דסובר אף למ"ד תשד"ר פטור היינו בלא התראת פנים מקודם וצריך להשלים עתה הר"פ לקרבן בכה"ג פטור דלא אשת"נ אבל אם התראה פנים אשת"נ וחייב בכ"ע אף שפטור עתה כדברי הירושלמי ובאתי בכ"ז רק לעורר ישמע חכם וכו'. ע' ברמב"ם פ"ב מה' ב"מ דאבל אינו משלח קרבנותיו תוך ז' והוא מהש"ס דמ"ק אפשר אם נעשה אבל קודם יום טוב יו"ט מבטל גזירת זיי"ן אך אם נעשה אבל בליל יום טוב הראשון אפשר דאינו ראוי לקרבן ביום הראשון ופטור. אך אבל אינו נוהג אבילותו ברגל אך אפשר לענין כל דברי אבילות אבל לענין קרבן אפשר אף ברגל כמו אונן ברגל דאינו אוכל ואינו מקריב דאין חילוק בין רגל לשאר ימות השנה עיין במלמ"ל בה' אבל וצ"ע. ועולת ראי' אם דוחה שבת עיין בר"מ דאינו דוחה שבת וטומאה שאין זמנו קבוע דאם לא יקריב היום מקריב למחר וע"ל במצות חגיגה שהארכתי בזה ותלמוד לכאן ועוד יש לעורר בענינים אלו ובעזה"י אשנה פ' זה:

6חסלת סדר ראה. ובעזהש"י נתחיל סדר שופטים בס"ד: