מנחת חינוך תצז:א

1שנצטוינו למנות עלינו מלך וכו' וע"ז נאמר שום תשים עליך מלך וגו'. וזה מבואר בר"מ פ"א וב' מהלכות מלכים והנה מינוי המלך א"צ לכתוב כי כבר זכה דוד בכתר מלכות והמלך המשיח המקוה בב"א יהיה מזרעו ומה דהוי הוי רק הדינים הנהוגים לע"ל ג"כ נכתוב. וע' לעיל בפרשת תשא במצוה של שמן המשחה שכתבתי אם יהיה המלך המשיח צריך משיחה כיון שנתבטל בעוה"ר כמה שנים למלכות או אפשר מכל מקום דינו כמלך בן מלך וא"צ משיחה ע"ש. והמלך מוריש ממשלתו ליורשיו אם יש לו בנים הם יורשים ואם אין לו בנים חוזר לאחים ולמעלה כמו כל הירושות וזה נ"מ לע"ל ג"כ כי בימי מלך המשיח עולם כמנהגו נוהג כדכתיב תחת אבותיך וגו' ועיין בר"מ פ"ד כאן דמלך המשיח נוטל חלק מי"ג הוא ובניו וכו' מבואר דיהיה דורות והש"י יאריך ימי הטובה. ואם יש לו בנים הרבה הבן הגדול קודם לקטן והוא יורש המלוכה וכן בכל התמנות בישראל הדין כן שהיורשים כנ"ל יורשים ממשלתו. ודוקא שהיורשים יראי שמים וממלאים מקום אבותם ביראה אף על פי שאינו בחכמה אבל אם אין בו י"ש אין ממנין אותו וכו' וה"ה שאינו יורש וחוזרת הירושה כמו שאין לו בנים דחוזרת לאחים ולמעלה עד יעקב אבינו וכאן עד דוד המלך ע"ה דהוא זכה בכתר מלכות. ומבואר בר"מ ובהרב המחבר דאין מעמידין אשה במלכות שנא' מלך ולא מלכה וכו' ואפשר לומר דוקא בתחלת המינוי אבל בירושה אם הניח בת אפשר דאף הבת יורשת המלוכה כמ"ש הגאון בעל נו"ב במה"ק בחלק ח"מ סי' א' לענין קהל גרים דאף אם אמו גיורת מכל מקום כיון דנפקא לן משום תשים וגו' מקרב אחיך והיינו תחלת השימה אבל אם הוא בירושה שפיר דמי דלא הוי שימה ובזה יישב על רחבעם שבא מנעמה העמוניות ובס"ד יבואר לקמן ה"נ שום וגו' מלך ולא מלכה אבל בירושה אפשר מלכה גם כן וצ"ע. ואפשר כיון דילפינן הירושה דכתוב הוא ובניו וגו' בניו ולא בנותיו ואינם יורשים כלל המינוי שלו רק זכרים ונראה דב"ב הזכרים הם ג"כ יורשים אף על פי דבא מכח בת ע' ביבמות וצ"ע. והנה אם היה כן דבירושה אף מלכה ש"ד אם כן כיון דקיימא לן מי שיש לו בן מכל מקום אפילו ממזר הרי הוא כבנו לכ"ד אם כן יורש המלוכה גם כן אף שבתוספתא והגהת מיימוני מביאו מבואר דאין ממנין אלא מן הנשואין לכהונה דכתיב שום וגו' מקרב וגו' ממובחר וגו' ג"כ לענין התחלה אבל בירושה ש"ד כיון דיורש מן התורה ועיין ביבמות פ' כיצד בסוגיא דמי שיש לו בן וכו' בתוס' שם ואף דלא יהיה דבר זה לע"ל כי כולם יהיו זרע אמת אין בהם דופי מכל מקום על זה הוי דרוש וקבל שכר כיון דהדינים נוהגים לדורות ולהגדיל תורה ויאדיר. יש לספק אם המלך יש לו רשות למנות מלך אחד מבניו קטן לפני הגדול אפשר כמו בירושה דקיי"ל כריב"ב דיכול להנחיל יורש בין יורשיו ה"נ. או אפשר שם על כל פנים הוי יורש אבל כאן בן הקטן אינו יורש כלל במקום גדול או מכל מקום כיון דהוא יורש בכל נכסיו והו"ל יורש ויכול להנחיל כרצונו ומדוד המלך ע"ה ששלמה ירש המלוכה אף על פי שהי' בנים גדולים ממנו וכלאב היה צדיק גדול כמבואר בברכות שם היה על פי דיבור כמבואר בקרא וצ"ע. ואם הניח יורש קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדל כמו שעשה יהוידע ליואש וכו' וצריך שתהא אימתו עלינו וכבוד גדול נוהגין במלך אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו וכו' ולא באחד מכלי תשמישו וכשהוא מת כולם נשרפים לפניו ועיין בכסף משנה דסוסו אינו נשרף אלא עוקרין שלא יהיה ראוי לרכיבה. וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו אלא מלך אחר לפיכך אבישג הית' מותרת לשלמה ואסורה לאדוני' וכו' ומבואר בסנהדרין דף כ"ב דמלך משתמש בשרביטו של מלך אחר ע"כ אבישג וכו' ולכאורה למה שורפין כלי תשמישו במיתתו הרי ראוי למלך אחר ואפשר משום כבוד מלכות יותר טוב שנשרפין אך אנשים עבדים וכו' מותרים למלך אחר כן משמעות לשון הרמב"ם. ואשתו של מלך הן אלמנותו וגרושתו אסורים אפילו למלך אחר ולאו דוקא נשואה ה"ה ארוסה דלא נזכר חילוק ואם מת בלא בנים אין מיבמין את אשתו כי אין נושאין אלמנותו וכן אין חולצין לה הר"מ כ' כיון דאין מיבמין כך אין חולצין ורש"י פירש דגנאי למלך שתהי' אלמנותו חולצת מנעל אלא תשב בזיקתה וכן המלך אינו מייבם אשת אחיו ורש"י פירש דגנאי להקים שם אחיו ואינו חולץ דצריכה לרקוק וגנאי היא ובכ"ז אפילו המלך מוחל ע"כ ל"מ דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואפילו במקום מצוה כדברים הנ"ל וראינו דאפילו לאחר מיתת המלך צריכים אנחנו לנהוג בו כבוד כמו בחיים וז"פ. ונראה דאם אחיו ייבם את אשתו אפשר דצריך לגרשה אע"ג דעבד איסורא מכל מקום לא נפקע האיסור להבא. אך אם המלך עבר וחלץ א"א בודאי מותרת לזר דהחליצה מועלת ואם עבר וייבם אפשר ג"כ דאין צריך לגרשה דאפשר הגנאי בהקמת שם היינו הביאה ראשונה דהיא המצוה אבל אח"ז אין כאן מצוה ככל יבם הרוצה לגרש אחר ב"ר מגרש אם כן שוב א"צ לגרשה דזה לא הוי גנאי וכבר יצא ידי הקמת שם וצ"ע. וראיתי בספר פר"ד בדרך המלך דרוש י"ב שמביא ירושלמי דנשי הדיוט אסורים למלך ואין חילוק דכלי וכו' אם כן אף דעבר המלך וייבם צריך לגרשה והטעם שאין מיבם דהרמב"ם ורש"י נתנו טעמים היינו במן האירוסין לא שייך כלי וכו' וכן מבואר שם בספר הנ"ל וע"ש דתמה דהר"מ אינו מביא ד"ז דכלי וכו' אסור למלך. ואסור לראותו ערום וכו' עיין בר"מ עוד דיני כיבוד ויראה וכ"ז דאנו מחויבים בכבודו ומוראו היינו שלא במקום מצוה אבל צוה לבטל אפילו מצוה קלה ומכ"ש לעבור עבירה אין שומעין לו עיין בר"מ פ"ג כאן. וכן אם עוסק במצוה א"צ לבטל המצוה משום מצות המלך. וכל האמור בפ' מלך יותר ע' ברמב"ם פ"ד.

2וכשכובש מלכים אוצרות מלכים למלך ושאר הביזה נוטל מחצה בראש היינו חלק היפה וע"ש שכתבו דארצות שכובש נוטל לעצמו מה שירצה וכו' וז"פ דהיינו ארצות חוץ מז' עממין אבל ארצות הללו מבואר בתורה דשייך לכל ישראל ומאי דהוה הוה ולפני זה כתב הר"מ דמלך המשיח נוטל מכל הארצות שכובשין ישראל חלק א' מי"ג ודבר זה חק לו ולבניו עד עולם. והוא במסכת ב"ב דף קכ"ב דעתידה א"י שתתחלק לי"ג וחלק הי"ג הוא למלך המשיח נראה דאף מארצות ז' עממין נוטל חלק אחד מי"ג דכן מבואר שם דבתחלה נתחלק א"י לי"ב שבטים ולעתיד לי"ג חלק אחד לנשיא. והיינו ארץ שבעה עממין. וד"ז שכ' הר"מ דמלך כל ארצות שכובש הרי הן שלו ונוטל כמה שירצה לא הרשים הכסף משנה מקומו ובודאי מצא הר"מ איזה מקום. אך זה צ"ע דכ' דמלך המשיח נוטל מכל ארצות שכובשין חלק מי"ג למה יגרע המלך המקוה ב"ב משאר מלכים דכל הארצות שלו והוא יש לו מעלה יתירה דא"י מכבר היינו ארץ ז' עממין יתנו לו ישראל חלק א' מי"ג אבל שאר הארצות למה יגרע שם מלכינו המשיח וצ"ע עד יבוא ויורה לנו. וכל המורד במלך יש למלך רשות להורגו אפילו גזר על א' שילך למקום פלוני או שלא יצא מביתו או מחרף ומגדף למלך או שפוגע בכבודו כמו אורי' החתי שקרא ליואב אדוני בפני דהע"ה על כל אלו ח"מ ויש למלך רשות להורגו ומלשון זה דהרשות בידו ואין חיוב בדבר אף על פי שמלך שמחל ע"כ אינו מחול מכל מקום לענין להרוג המורדים יכול למחול ומבואר בר"מ דאין רשות למלך להרוג אלא בסייף בלבד ואסור להפקיר ממון ואם הפקיר ממון הרי הוא גזל וד"ז דאין למלך רשות רק בסייף לא רשם הכסף משנה ומסתמא מצא כן רבינו. ודע דזה דאין לו רשות רק בסייף היינו אם הרגו בעבור כבוד עצמו שמרד בו לא נתנה לו התורה רשות רק בסייף אבל לחזק הדת כמו שמבואר אח"ז כל ההורגים נפשות בלא ראיה ברורה וכו' יש למלך רשות להרוג בכ"ד לשבר רשעי העולם ועיין בר"מ פי"ח מה' סנהדרין שיהושע שרף את עכן מדין מלכות אף על פי שדין מלכות אינו אלא בסייף מכל מקום שם לא היה בתורת מרידת מלכות רק מפני כבוד שמים יש רשות למלך להרגו בכ"ד כנ"ב ופשוט. והרוגי מלכות נכסיהם למלך. ומ"ש הרב המחבר שיש לו לדון בלא ראיה ברורה נראה דוקא ד"נ כמו שמבואר דיש לו רשות להרגו וכו' אבל דיני ממונות בודאי א"י לדון כמ"ש הר"מ דאין לו רשות להפקיר ממון. ולכאורה קשה למה אין לו רשות להפקיר ממון כיון דיש לו רשות להרוג ולא יהיה ממונו חמור מגופו ולא שייך יכין רשע וכו' כמו במוסרים וכדומה הא אם הורג אותו נכסיו למלך ולא ליורשים. ואפשר הא דאין לו רשות להפקיר היינו באינו ח"מ אבל בח"מ והמלך רוצה להפקיר ממונו בודאי רשאי כנ"פ וברור. והנכלל במצות עשה הכיבוד והמורא נוהג בכל אישי ישראל ונוהגת בזמן שישראל בא"י וכמ"ש ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לא"י וכו':