מנחת חינוך נא:א

1לדון כו' דיני המצוה כו'. הדינים הם בב"ק ור"מ ה' נזקי ממון וח"מ שפ"ט ולהאריך בכל פרט צריך חיבור גדול ואכתוב איזה הערות. והנה מצוה זו היינו קרן ותולדותיו יש תם ומועד והתם אינו משלם אלא ח"נ ודוקא מגופו של שור המזיק ואם המזיק שוה עשרה דינרים אף דההיזק הוא אלף דינרין מכל מקום אינו נוטל אלא שור המזיק ותם היינו שלא הורגל בזה כמבואר לקמן ופעמים כגון שהמזיק שוה שני מאות זה' ונגח שוה מאה נוטל משור החי החצי והוא פלוגת' בב"ק ל"ג ר"י סובר דהניזק אינו אלא ב"ח של המזיק ור"ע סובר דיוחלט השור אם ההיזק עולה דמי כל השור או אם עולה פחות הוי הניזק שותף בשור וידוע דהלכה כר"ע וע"ש כמה נ"מ ובתוס' שם כתבו דלר"י יכול המזיק לסלק בזוזי בעד השור ולר"ע יש לו חלק בגוף השור או כל השור וא"י לסלקו בזוזי ובש"ס שם הקדישו ניזק א"ב דלר"י כיון דהוא רק בע"ח אינו קדוש ולר"ע קדוש וע"ש בתוס' אף דלר"ע ג"כ אי מודה מפטר מכל מקום עתה לא הודה אם כן פשוט שאם הודה אח"ז נפקע הקדש הניזק למפרע דלא הי' שלו אך אם לא הודה כגון שבאו עדים הוי קדוש למפרע דזכה בו תיכף בשעת נגיחה לשיטת תוס' והרבה ראשונים ואפילו אם רוצה ניזק אחר כך ליטול מעות לא מהני כיון דהוי שלו חל ההקדש אך לר"י לא הוי הקדש אף אם נאמר למפרע הוא גובה מכל מקום כשלא גבאו לבסוף ונתרצה ליטול מעות אין הקדש כמו שכתבו תוס' שם ומכל שכן למאי דקיימא לן הלכה כרבא דמכאן ולהבא גובה אם כן אינו שלו אפילו אם לקח אח"כ השור מכל מקום בשעת הקדש לא היה שלו:

2והנה לשיטת תוס' דלר"ע אפילו קודם העמדה בדין מכל מקום ה"ל לניזק והקדישו הוי הקדש אין להקשות לפי המבואר בב"ק ור"מ פ"ח דאם הקדיש שורו או הפקיר לאחר נגיחה קודם העמדה בדין כיון דאין לו בעלים בשעת העמדה בדין לא ה"ל שור רעהו ע"ש אם כן בהקדישו כיון דהוי הקדש אם כן לית לי' בעלים ולא משכחת העמדה בדין. ז"א דוקא אם הניזק בא להוציא אמרינן כיון שאין לו בעלים עתה א"י להוציא וכך גזירת הכתוב אבל כאן באמת לדברי המזיק הוא שלו וההקדש בא לתבוע מהמזיק אם כן מ"ל הדיוט או הקדש ע"כ מהני העמדה בדין עם המזיק ואם נתחייב בדין הוי של הקדש ואם לאו הוי של המזיק וה"ל ההקדש תובע ויש לו בעלים ככל התובעים וכן לענין מכירה להדיוט ג"כ הדין כן דמ"ל מכרו להדיוט או להקדש דלר"ע הוי מכור. והנה אינו מבואר בר"מ ד"ז דהקדישו או מכרו ניזק היאך הדין ואי"ה יבואר בסמוך וכ"ה בש"ס דמכירה שוה להקדש ודנקט הקדישו לרבותא ע"ש, וע"ש בש"מ הקשה אף לר"ע למה יהיה הקדש הניזק הקדש הא הוי אינו ברשותו וכמו גזל ולא נתייאשו הבעלים דגם הנגזל א"י להקדיש ותי' דלאחר שגבאו כו' וכן בגזל נמי אם הקדישו הנגזל ואח"ז העמיד הגזלן לדין והוציאו מידו ה"נ דקדיש והא דר"י דאינו קדוש היינו כשלא הוציאו בב"ד עכ"ל בשם רמ"ה ורא"ש והוא חידוש גדול בעיני. ע' בסוגיא דמרובה ד"ז דר"י ובב"מ ור"מ ה' ערכין וח"מ סי' רי"א דמשמע דהוי כל דין דשלב"ל דאף בבא לעולם אינו קדוש ואינו מכור וכאן נראה דאם בא לרשותו ה"ל הקדש למפרע וא"י לחזור בבא לרשותו וצריך עיון גדול בזה ואיני עומד כעת בזה ולעורר באתי. ואם מכרו מזיק קודם העמדה בדין דעת הר"מ כאן דמכור והלוקח משתמש בו לכתחלה אך הניזק גובה ממון וכ"ז שלא גבה הניזק א"י שניהם לחזור דהוא סובר הא דמבואר שם בש"ס ת"ר שור תם שמכרו קודם העמדה בדין ה"ז מכור לרדיא קאי לר"ע ג"כ אבל התוס' והטור חלקו עליו דזה קאי רק לר"י אבל לר"ע אינו מכור כלל כיון דהוי תיכף לניזק ועיין כאן בהה"מ וח"מ ת"ז וש"ך שם וברמ"א מביא דעה זו דהמזיק אם נשתמש בו צריך ליתן לו שכירות ע"ש ובש"ך:

3ואם הקדישו מזיק ג"כ אינו קדוש דל"ה שלו לר"ע אך מכל מקום צריך הניזק ליתן דבר מועט בפדיונו משום דר"א כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אבל אינו מועל המשתמש בו כ"ה בש"ס וכ"פ הר"מ כאן ודעת הר"מ צ"ל דאפילו לר"ע מכל מקום קודם העמדה בדין לא זכה הניזק כלל כיון דאי מודה מפטר לא זכה בקנס קודם העמדה בדין כמו בע"ח. אך מכל מקום אם מכרו גובה הניזק כמבואר שם לר"י דגובה אף דהוי מטלטלין מכל מקום קלא אית לי' ע"ש בש"ס וכן אם הקדישו הניזק גובה מההקדש כמבואר בתוס' גיטין ד"מ אך מכל מקום לשיטת הר"מ עצמו פ"ז מה' ערכין ופח"י מהלכו' מלוה שפוסק דקדושת דמים ג"כ מפקיע מידי שעבוד ואין הבע"ח בעצמו יכול לגבות כלל מן ההקדש רק מן הפודה והפודה נותן דבר מועט כדי שלא יאמרו כו' אם כן כאן נמי צ"ל בכוונתו כן דמ"ש דמוקדש ופודה בדבר מועט היינו אחר ולא הניזק וסמך אמ"ש שם וע"ש בה' מלוה במ"מ דהוא רק דרבנן ודברים אלו צריכים אריכות ואין כאן מקומו. הכלל להר"מ קודם העמדה בדין לר"ע ג"כ לא זכה בו וה"ל כבע"ח כיון דמצי לסלוקי בזוזי ה"ל של המלוה ה"ל כיון דאי מודה מפטר ה"ל כבע"ח ודינו כמו לר"י אך דה"ל אפותיקי כמו לר"י והחילוק שבין ר"י לר"ע הוא אחר העמדה בדין דלר"י תמיד הוא בע"ח ולר"ע אחר העמדה בדין זכה בגוף השור וכ"ה בקצה"ח סי' ת"ו. וקדושת הגוף אינו מבואר בר"ם אך ממילא כיון דה"ל רק בע"ח אם כן קדושת הגוף מפקיע אך אפשר דאלמוהו לשעבודו דניזק כמ"ש תוס' כאן לר"י. אך לשיטת תוס' לר"ע תיכף שותפים נינהו אף קודם העמדה בדין. והנה לפ"ז לדעת הר"מ דקודם העמדה בדין הוי רק בע"ח אם הקדישו הניזק או מכרו אינו מכור כמו לשיטת תוס' לר"י. אך צ"ע בהגהת רמ"א תוס' על המחבר דהעתיק דעת הר"מ דקודם העמדה בדין יכול המזיק למכור לרדיא כתב דמכרו הניזק מכור. ובאמת להר"מ ל"מ מכירת הניזק קודם העמב"ד דעדיין אינו זוכה והוי של המזיק וצ"ל דהרמ"א קאי לשיטת התוס' כמבואר אח"כ ברמ"א דאם נשתמש בו מזיק חייב ליתן שכרו לניזק והוא כדעת התוס' וכבר עמד בזה בש"ך שם דהו"ל לכתוב ד"ז בשם י"א ולא ע"ד הר"מ ע"ש ה"נ צ"ל כן דכתב לשיטת התוס'. ומכל מקום צ"ע על הש"ך שלא עמד ע"ד רמ"א בסעיף זה שהוא מוקדם וצ"ע. ובאמת דברי רמ"א הם דברי הטור והטור לשיטתו סובר כדעת התוס' אבל להר"מ נ"פ דאין מכירת הניזק מכירה קודם שעמב"ד כנ"ל פשוט.

4והנה דברי רמ"א בשם הטור אף לפמ"ש שהוא שיטת התוס' מכל מקום איני מבין מ"ש מכרו ניזק מכור וכשיתפסנו יקח הלוקח ופי' בסמ"ע היינו אפילו בזה"ז דאין דנין דיני קנסות של שור תם מכל מקום כיון שמהני תפיסה כמ"ש בח"מ סי' א' אם כן מהני מכירה אף קודם שתפס. ולכאורה כיון דקיימא לן גזל ול"נ הבעלים שניהם א"י להקדישו ואף אם הנגזל יכול להוציא בדיינים א"י למכור ולהקדיש דה"ל דבר שאינו ברשותו אם כן מה במקום שיכול להוציא בדיינים מכל מקום ה"ל אינו ברשותו מכ"ש כאן דא"י להוציא בדיינים רק תפס מהני בודאי מסבר' ה"ל דבר שאינו ברשותו ולמה יחול המכירה ולומר דה"ל כמו טרח וקנה בתפס וכה"ג דטרח ניחא לי' למיקם בהימנותי' כמ"ש בסי' ר"ט ס"ה זה דחוק ואפשר דסברת הטור כסברת הרא"ש שהביא בש"מ והבאנו לעיל הא דא"י להקדיש דבר שא"ב דוקא בלא הוציא מיד הגזלן אבל אם הוציא אח"כ קדוש אם כן ה"נ כיון דתפס ה"ל כהוציא אח"כ והוי מכור. ואף דלכאורה קודם תפיסה אינו שלו כלל ז"א לשיטת התוס' דזוכה בקנס תיכף קודם העמדה בדין ובשעת נגיחה הוי שותף. אך בודאי צ"ל העמב"ד אח"כ ה"נ זכה תיכף והעמב"ד ליכא הכא האידנא דאין דנין הא בתפס זכה אף האידנא דעביד אינש דינא לנפשי' כמ"ש בח"מ סי' א' אם כן הו"ל כמו שהקדיש ניזק קודם העמב"ד בזמן שהי' מומחין והיו דנין ד"ק וז"פ. שוב נתיישבתי דדברי רמ"א כאן דמכרו ניזק מהני הוא אף לשיטת הר"מ דקודם העמב"ד הוי של מזיק דבאמת כיון דלר"ע זוכה בגוף השור והיינו על כל פנים לאחר העמב"ד דהוי גזירת הכתוב בשור תם דזוכה הניזק בגוף השור אך קודם העמב"ד סברת הר"מ דאינו זוכה אף לר"ע כיון דאם מודה המזיק נפטר מחמת מודה בקנס כמש"ל וא"כ בזה"ז דמב"ק אינו נפטר עח"מ סי"א בסמ"ע וש"ך כיון דליכא ב"ד ומודה בקנס אינו פטור אלא במודה בפני ב"ד ע"ש אם כן גם להר"מ בזה"ז כיון דלא שייך מודה ומפטר זכה הניזק תיכף בשעת נגיחה והתפיסה הוי כעמד בדין דזכה בו הניזק למפרע כיון דל"ש מודה ומיפטר אם כן שפיר מהני מכירת הניזק בתפס אח"כ אף להר"מ כנ"ל וד"ז דמב"ק האידנא צריך אריכות ואין כאן מקומו. אך באמת א"א לומר כן דלשיטת הר"מ יהיה בזה"ז מהני מכרו ניזק כיון דל"מ מודה ומיפטר אם כן זוכה תיכף בשעת נגיחה דא"כ אף בזמן שיש ב"ד נאמר דניזק יזכה תיכף ויהני מכירתו ולא מכירת המזיק כלל דזוכה הניזק תיכף ואי משום דאי בעי מודה ומפטר הא דעת הר"מ וראב"ד פ"ט כאן דפלגא נזקא אף דמודה ומפטר מהני תפיסת הניזק ול"ד לשאר מב"ק ע"ש במ"מ אם כן יהי' תמיד הדין כן דלעולם יהני וגם דאפשר יזכה בלא תפיסה דיהי' עדים והוי כש"כ מדין דכאן דאינו מועיל רק תפיסה והוי מכירת הניזק מכירה א"ו להר"מ לא זכה תיכף דלמא מודה ומיפטר ולא ס"ל הסבר' כיון דיועיל תפיסה ע"כ נראה ודאי להר"מ אינו זוכה הניזק קודם העמב"ד ואין מכירת הניזק מכירה אך לשיטת תוס' דס"ל דאף דשייך הסברא אי מודה מיפטר מכל מקום זוכה תיכף קודם העמב"ד אם כן בזה"ז נמי זוכה תיכף והתפיסה אח"כ הוי כהעמב"ד ע"כ דברי הרמ"א אינו אלא להתוס' והטור. והנה להר"מ דפלוגת' דוק' לאחר העמב"ד לר"ע הוי שותף אם כן קודם העמב"ד סובר הר"מ דיכול לסלוקי בזוזי גם כן כיון דאי מודה מיפטר הוי רק כבע"ח קודם העמב"ד אך לשיטת התוס' אפילו קודם העמב"ד לר"ע שותפין נינהו:

5עוד מבואר בר"מ דאם שחטו קודם העמב"ד גובה מבשרו והוא מבואר ג"כ בש"ס ולא כתב הר"מ דצריך המזיק לשלם פחת שחיטה לפ"מ שפוסק דהמזיק שעבודו ש"ח חייב ועלח"מ עמד בזה ובסי' ת"ו מביא רמ"א שיטה זו דצריך לשלם פחת שחיטה וע"ש בש"ך וקצה"ח. וכ"ז דוק' קודם העמדה בדין אבל לאחר העמדה בדין בודאי הניזק זוכה בגוף השור להיות שלו או שותף והרי הוא של הניזק לגמרי לענין אם הקדישו ניזק או מכרו וכן אם מכרו מזיק או הקדישו אינו קדוש כלל וא"צ הניזק ליתן אפילו דבר מועט משום דר"א דהוי כמקדיש דבר של אחרים דל"ש הא דר"א ואינו מכור אף לרדי' ואינו רשאי הלוקח להשתמש בו וכן המזיק. ופשוט שאם שחטו המזיק דניזק נוטל מבשרו וגם המזיק חייב לשלם פחת שחיטה אליבא דכ"ע דז"א מטעם מזיק שעבודו רק הוי כמו מזיק שור של אחרים דהו"ל לגמרי דניזק וזה מבואר שם בש"ס ובר"מ. והנה לשיטת התוס' והטור דלר"ע אפילו קודם העמדה בדין אין מכירת והקדש המזיק חל כלל אם כן מה שמבואר בב"ק ובר"מ דשור שהזיק ואח"כ הקדישו או הפקירו פטור דצריך שיהי' לו בעלים בתחלה וגם בשעת העמב"ד ע' ב"ק דף י"ג עכצ"ל במועד דשייך הקדש והפקר של מזיק וגזירת הכתוב דפטור אם הקדישו והפקירו קודם העמב"ד דאין לו בעלים משעת העמב"ד אבל בתם ל"ש זה דא"י להקדיש ולא למכור ופשוט דג"כ א"י להפקיר דאינו שלו. אך להר"מ שכתב דקודם העמב"ד יכול למכור ולהקדיש אם כן קשה איך כתב דחוזר הניזק וגובה מלוקח או מהקדש הא כיון שהקדישו לא משכחת העמדה בדין כיון דאין לו בעלים כמ"ש הר"מ עצמו קודם לזה דאם הקדיש קודם העמב"ד פטור וצ"ל דגם להר"מ יש חילוק בין מועד לתם. וצ"ע למה כיון דקודם העמדה בדין הוא רק כבע"ח אם כן יחול ההקדש והוי אין לו בעלים ואם כן היאך גובה הא פטור עתה אצל ההקדש וצ"ע.

6והנה תם שמשלם ח"נ התשלומין קנס דקיימא לן פ"נ קנסא ואם מודה מעצמו פטור ככל מב"ק שהו' פטור עיין ר"מ פ"ב מה' נ"מ ומכל מקום לדעת הר"מ והראב"ד מובא במ"מ פ"ט משונה קנס של ח"נ דתם משאר דיני קנסות דכל מב"ק פטור לגמרי ול"מ אפילו תפס התובע אך בח"נ מהני תפיסת התובע אפילו מודה ע"ש במ"מ. ומב"ק ואח"כ באו עדים פוסק הר"מ פ"ג מה' גנבה דאם בשעת הודאה מתחייב עצמו בהודאתו כגון שהודה שגנב דחייב א"ע בקרן מהני הודאתו לפטור מקנס אף שבאו עדים אח"כ ואם הודה רק על הטביחה דלא התחייב עצמו בהודאתו כלל אם אח"כ באו עדים חייב וכ"ה במ"ל שם ה"ח ותמה משבועות גבי משביע ע"ק דבעי לי' כיון דאי מודה מיפטר אף דבאו עדים פטורים ופשיט לי' מח"נ דחייבים העדים ע"ש. ומאי ראי' מח"נ דבח"נ אם באו עדים אח"כ חייב ע"כ חייבים העדים דהפסידו לו שלא העידו אבל קנס אחר דפטור בבאו עדים אח"כ אפשר דפטורים כיון דאי מודה מיפטר ע"ש במ"ל והוא באמת תימה. אך לפמ"ש דעת הר"מ והראב"ד דמוד' בח"נ מהני תפיסה אם כן י"ל דה"נ מתחייב עצמו בהודאתו דבלא הודאתו לא הוי מהני תפיסה כידוע אם כן מתחייב עצמו בהודאה אם כן אם באו עדים אח"כ פטור ככל מב"ק ואח"כ באו עדים דפטור ופטור מח"נ דלא כהמ"ל שתפס בפשיטות דה"ל לא מחייב עצמו אלא באמת מחייב עצמו ויש ראיות לפלפל אך מצאתי ד"ז בשער המלך ה' עבדים שפלפל באריכות ואין כאן מקומו להאריך. ול"ד שור אלא אפילו תי' ועוף כמבואר כאן ובר"מ פ"א מה' נ"מ ובלחם משנה מביא בשם הב"י בח"מ דיליף וכו' כל דאית לי' בעלים ע"ש ומכל מקום ע"כ וש"כ שהזיקו אף שהם ממון הרב מכל מקום פטור הרב אם הזיקו דאם נחייבנו אם יקניטנו רבו יחייבו בכל יום דילך ויזיק ע' במס' ידים וב"ק ד' ור"מ פ"א מה' גנבה. ושור הפקר שהזיק פטור כיון דאין לו בעלים ואפילו הי' לו בעלים בשעת נגיחה וקודם העמדה בדין הפקיר שורו בין תם בין מועד פטור ותם ביארנו לעיל קצת ע"ש. ומבואר זה בר"מ פ"ח וכן אם הקדיש השור פטור דאין לו בעלים עיין כאן בר"מ ובש"ס ובש"מ ב"ק די"ג הקשה מה שהקשינו לעיל היאך שייך הפקר לאחר נגיחה כיון דקיימא לן כר"ע אם כן א"י להפקיר וכ' דמיירי במועד ומביא שיטות דגם בתם ויען כי הפסקתי בין הפרקים במצוה זו א"י להאריך. והנה לשון הר"מ כאן ולא עוד אלא שור המיוחד לבעלים אחר שהזיק הקדישו או הפקירו ה"ז פטור עד שיהי' לו בעלים בשעת היזק ובשעת העמב"ד ובב"ק שם י"ג ע"ב נראה דאף בגמר דין צריך בעלים וא"ח אלא שתהא ההיזק והעמב"ד וגמ"ד שוה כאחד ע"ש והר"מ השמיט זה וגם הטור סי' ת"ו השמיטו ועבש"מ מביא בשם המאירי דבעינן בעלים בשעת גמ"ד ג"כ. וכתב דיש גדולים פוסקים דוקא העמדה בדין והיינו הר"מ והטור ומכל מקום טעמא בעי כיון דנרא' דבעינן בעלים בגמ"ד ג"כ וצע"ק:

7והנה מדברי הר"מ מבואר דדוקא אם לא הי' לו בעלים או בשעת ההיזק או בשעת העמב"ד פטור. אבל אם הי' לו בעלים בשעת ההיזק ובשעת העמב"ד יש לו בעלים אחרים כגון שנגח ומכרו או הוריש חייב דעיקר הקפידה שיהי' לו בעלים וכ"ה בטור שם להדי' דנגח ואח"כ מכר והוריש חייב וכ"ה בש"ע שם. אך דעת רש"י ב"ק שם מבואר דצריך שיהי' לו בעל א' מתחלה וע"ש ולדידי' אם מכר והוריש פטור כיון דא"ל בעל א'. ובלחם משנה עמד על רש"י מנ"ל זה ע"ש. ודעת הטוש"ע איני מבין כיון דס"ל דעיקר הקפיד' שיהי' לו בעלים ולא איכפת לן בבעלים אחרים ע"כ אם נגח ומכר חייב אם כן למה כתבו דאם הפקיר לאחר נגיחה וזכה בו אחר פטור דמשמע אף קודם העמב"ד ולמה יהי' פטור כיון דעכ"פ יש לו בעלים עתה והיכן רמוז בקרא דאם באמצע ל"ה לו בעלים שיהי' פטור אפשר דעיקר הקפידה שיהי' לו בעלים בשעת נגיחה ובשעת העמב"ד אבל אם יש לו בעלים בזמנים הללו אף דלא הי' לו באמצע בעלים למה לא יתחייב ואם נאמר דיש קפידא אם באמצע לא הי' לו בעלים אם כן למה פסקו שם דאם הוא בעצמו זכה מהפקר חייב מ"ל הוא או אחר כיון דהם סברי דאין חילוק בין בעל א' לבעל אחר אם כן כמו בבעל אחר אם זכה מן ההפקר פטור כמו כן הוא בעצמו וא"י חילוק בין אחר לעצמו לשיטתו ועבב"י בטור שלא הראה מקור הדין של הטור לענין הפקר ע"ש וצע"ק. ועסמ"ע סי' הנ"ל כפל וכתב דבעינן בעלים בשעת גמ"ד ואשגרת דלישנא כמ"ש דהר"מ והטור סוברים דא"צ בעלים רק בשעת העמב"ד ולא בשעת גמ"ד כמש"ל.

8ושור של הקדש שהזיק או שניזוק פטור בין תם בין מועד דלא רעהו הוא וכ"ה בש"ס דב"ק ור"מ כאן פ"ח. והר"מ כתב דוקא קדשים שיש בהן דין מעילה פטור אבל קדשים קלים דהיינו שלמים ותודה הוי בכלל רעהו דק"ק ממון בעלים הוא ע' בסוגיא ב"ק די"ב ע"ב ודי"ג באריכות. ועלח"מ כתב אף דלדעת רש"י ותוס' שם בסוגיא מבואר דאף לריה"ג מכל מקום מעשר בהמה הוי מ"ג כיון דאינו נמכר אם כן לאו בכלל רעהו הוא לענין ניזקין ג"כ עיין בסוגיא והר"מ סתם דקדשים שאין בהם מעילה חייב ולא הוציא מכלל זה מע"ב ע"ש שכתב דהר"מ לא ס"ל דבן עזאי מפרש דברי ריה"ג ע"כ בכ"ע ק"ק ס"ל לר"י דהוי ממון בעלים. ומכל מקום צ"ע כיון דקדשים קלים איתא במכירה לריה"ג דהוי ממון בעלים כמבואר כ"פ בש"ס וכאן הוא גזירת הכתוב ומעשר בהמה למכור תם הוא לאו מן התורה לכ"ע עיין ר"מ פ"ו מה' בכורות אם כן חזינן דל"ה ממון בעלים כיון דאינו נמכר אם כן אמאי איקרי רעהו. וצ"ל דלאו משום דממון גבוה הוא רק הוא גזירת הכתוב ומכל מקום מיקרי רעהו והוא דוחק. על כל פנים כיון דמע"ב אינו נמכר א"י לקדש האשה ג"כ דהוי כמכירה וכ"ה בפ"א דמע"ב דאין מקדשין בו את האשה וער"מ פ"ה מה' אישות כהן שקידש בחלקו נראה דוקא כהן או לאחר שחיטה עיין בקדושין בהמקדש בחלקו אבל ישראל שקידש בקדשים קלים מחיים מקודשת לשיטתו שפוסק כריה"ג וקשה למה אינו מבואר דין מע"ב דא"י לקדש בו את האשה ובפ"ו מבכורות כ' דמע"ב אינו נמכר ולא כתב כלשון המשנה דג"כ אין מקדשין את האשה ואם נאמר דממילא משתמע כיון דאינו נמכר ה"ה דאין מקדשין דהוי בכלל מכירה הא חזינן דהתנא פירש וה"ל להר"מ ג"כ לפרש שם כי פוסק צריך לפרש יותר וגם דין של מע"ב דאינה מקודשת כתב בפ"ה מה"א ג"כ כתב פ"ג מה' מע"ש וכתב שם דאין מוכרין מע"ש ואין מקדשין האשה למה השמיט דין דמעשר בהמה לענין קדושין אבל הדין דין אמת דאין אשה מתקדשת במע"ב וכאן צ"ל דמיקרי רעהו וצ"ע. ובגוף הדין דהר"מ סותם כאן כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוא וסותר דבריו באיזה מקומות עלח"מ כאן ומ"ל פ"ב מה' מעילה ה"ח ובקצה"ח סי' ת"ו וצריך אריכות אך על כל פנים כאן גבי ניזקין סובר הר"מ דהוי ממון בעלים כריה"ג. אך ק"ל על הר"מ כאן דסתם דמשמע אפילו בכור תם בזמן הבית כיון דהוי קדשים קלים חייב בניזקין ובאמת המסקנא בב"ק בסוגיא שם דמתנות כהונה דחזי להקרבה הוי ממון גבוה אף לריה"ג וער"מ פ"א מה' בכורות דפוסק כר"נ דבכור תם בזמן הבית אינו נמכר עיין בב"ק בסוגיא ותבין דבמת"כ הוי לכ"ע ממון גבוה אף מחיים ע"ש ולא מיקרי רעהו לענין ניזקין ג"כ וצ"ע.

9והנה הר"מ פ"ה מה"א ה"ה כתב וז"ל כהן שקידש בחלקו מקדשי קדשים או מקדשים קלים אינה מקודשת. והנה בב"ק שם ובקדושין מוקמי לריה"ג דאמר ממון בעלים הוא ואמאי אינ' מקודשת בקדשים קלים רק כאן מיירי אחר שחיטה דריה"ג מודה דמשלחן גבוה קזכו ובקדושין דייק לה מלשון המקדש בחלקו דמיירי לאח"ש ובאמת סוגי' דקדושין קאי אליב' דס"ד בב"ק אבל לפי המסקנא מיירי אפילו מחיים. ומכל מקום כהן בחלקו דהוי מתנות כהונה אפילו מחיים הוי מ"ג אף לריה"ג וכ"כ התוס' בב"ק ע"ש אם כן לכאורה מלשון הר"מ דכתב ג"כ לשון בחלקו דמשמע לאח"ש ובאמת כהן בחלקו אפילו מחיים אינה מקודשת דהוי מ"ג וצ"ל דלפי המסקנא אין זה דיוק ומיירי אפילו מחיים וא"כ דברי הר"מ ג"כ אפילו מחיים דבכ"ע הוי חלק הכהנים מ"ג אך נשמע מדברי הר"מ שכתב כהן שקידש כו' נראה דישראל שקידש בכ"ע מקודשת אף לאח"ש וזה כדעת תוס' ב"ק דחלק ישראל הוא ממון בעלים אף לאח"ש אבל דעת רש"י דלאח"ש אף חלק הבעלים הוי מ"ג ודעת הר"מ שכתב רק כהן ולא כ' הדין דישראל לאח"ש מבואר דס"ל כסברת התוס' דבישראל הוי ממון בעלים בכ"ע אף לאח"ש וז"פ.

10והנה לפי המסקנא דחלק הכהנים הוי מ"ג אפילו מחיים אף לריה"ג אם כן הא דאמרי אמוראי בב"ק ומבואר כאן בר"מ דשלמים שהזיקו גובה מבשרם ואינו גובה מאימורים דהבשר הוי ממון בעלים והאימורים דקאי להקרבה הם ממון גבוה לאו דוקא דאינו גובה מאימורים אלא אף חלק בשר כגון חזה ושוק דשלמים ומתודה ואיל נזיר גם הזרוע בשלה דכ"ז ה"ל חלק כהנים ומשלחן גבוה קזכו ג"כ אינו גובה הניזק מזה. אך צ"ע לשון הש"ס דאינו גובה מאמורין דמשמע חלק הקרבן דעולה לגבוה עיין ר"מ פ"א מהמעה"ק הא גם מבשר אינו גובה כל שהוא חלק הכהנים ובש"ס אפשר ליישב דלא נחית לזה לומר לפי המסקנא אלא אף להס"ד דבכ"ע הוי ממון בעלים ועיקר הרבותא דבא לאשמעינן דאינו גובה מבשר נגד האימורין אבל על הר"מ דהוא פוסק הי' צריך לפרש דבריו דמחלק כהנים דהוי מ"ג אינו גובה. ואינו גובה בשלמים שהזיקו רק מבשרם ולא מאימורים וגם לפ"ע ההיזק מהבשר ולא מאימורים כגון שצריך לגבות בחצי היזיקו דינר והי' הבשר עם האימורים שוה ב' דינרים והבשר בלא האימורים שוה דינר וחצי אינו גובה כל הדינר מהבשר רק חצי הבשר ומפסיד רביעית הדינר דהוי כשני שוורים שהזיקו דגובה מכ"א לפ"ע הנז' ומפסיד נגד האימורים דהאימורים פטורים שהם מ"ג והאימורים שוה רביעית ע"כ אותו רביעית ההיזק מפסיד הניזק כ"ה בר"מ ועיין ברש"י ותוס' בסוגיא ואף דקיי"ל כר"נ דשני שוורים שהזיקו אי ליכא לאשתלומי מאחד משלם השני כל הנזק ע' פ' הפרה וכ"פ הר"מ לקמן פי"ב דשור הדיוט ושור הקדש שנגחו משלם ההדיוט כל הנזק כיון דליכא לאשתלומי משור הקדש וא"כ אמאי אינו גובה כאן מבשר נגד האימורים ע' במלחמות להרמב"ן פ' הפרה שחילק דהתם דכ"א יכול לעשות ההיזק משלם א' בעד חבירו אבל כאן דהבשר בלא האימורים אין יכול להזיק ולא כולי' נזק עביד ולא פלגא ע"כ אינו משלם בעד האימורים אבל בשני שוורים י"ל לכל חד את קטלתי' ע"כ משלם א' בעד חבירו וכאן דהבשר אינו מזיק כלל בלא האימורין א"צ הבשר לשלם בעד האימורים ע"ש ובבעהמ"א ואין כאן מקומו להאריך:

11ובכור בזה"ז או בע"מ בזמן הבית דמבואר בש"ס דלריה"ג הוי ממונו ולא משלחן גבוה קזכי ונמכר ומקדשין בו את האשה וכ"פ הר"מ פ"א מה' בכורות כיון דלא חזי להקרבה הכהן לאו מש"ג זכי אם כן בכור בזה"ז או בע"מ בזמן הבית יש בהו דין ניזקין ואין חילוק בין בשר לאימורין כיון דצריך להמתין עד שיפול בו מום והכל שרי לאכול אף האימורין. הכלל כיון דהאימורין אין קריבין לגבוה הוי הכל ממון בעלים כמו הבשר דהכל שייך לכהן ואין חילוק בין בשר לאימורין וז"פ וער"מ פ"ו מה' מעילה. והנה מבואר כאן בר"מ מהש"ס דפסולי המוקדשין שנפדו הוי ממון בעלים ויש להם דין ניזקין ובפי"ב כתב דשור הדיוט ושור של פסה"מ השור של פסה"מ פטור כתב שם הרב המגיד דמיירי בלא נפדו. ונ"פ דלהר"מ דוקא פסה"מ מקדשי קדשים אבל מקדשים קלים אפילו לא נפסלו הוי ממון בעלי' ובכור אף דהוי מ"ג מכל מקום בנפסל הו"ל ממון הדיוט כמבואר לעיל דבע"מ מקדשין בו את האשה וכ"ה בתוס' ב"ק בסוגיא זו דפ' הפרה דפסה"מ דמיירי בבכור לר"י גאון היינו דוקא אליבא דרבנן אבל אליבא דר"י ממון בעלים הוא ע"ש והר"מ דסובר כריה"ג וכר"נ אליבי' עיין בסוגיא אם כן סובר דבפ' הפרה מיירי בפסהמ"ק של קדשי קדשים דהוי ג"כ לאו רעהו ע' בסוגיא שם ור"מ פ"ו מהלכו' מעילה דמועלין בקדשי קדשים שנפל בו מום ובזה מיושב ק' הפ"י בסוגיא אך באמת הוא מקשה אליבא דריה"ג לשיטת התוס'. והנה מבואר כאן בר"מ הא דשלמים ותודה שהזיקו דגובין מבשרם היינו שיאכל הניזק הבשר בקדושה כנגד ח"נ שלו ומבואר בש"ס דתודה שהזיקה גובה מבשרה וא"ג מלחמה ופריך בגמ' פשיט' (היינו) הא לא אזיק ומתרץ סיפ' אצטריך לי' ניזק אוכל בשר ומתכפר אוכל לחם הא נמי פשיטא מ"ד כיון דלחם הכשירא דזיבח' הוא לימא לי' את אכלת בשר ואני אייתי לחם קמ"ל דלחם חיובא דבעלים הוא. וצ"ע על הר"מ כאן שכתב הדין כפשוטו וז"ל וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה וא"ג מהלחם שאין הלחם מכלל בשר עכ"ל ובאמת ד"ז הוא פשוט כמבואר בש"ס וה"ל להביא כמסקנת הש"ס אף על פי דהניזק אוכל הבשר מכל מקום הבעלים צריכים להביא הלחם וזה לא הביא כלל ודין שהביא הוא פשוט וצ"ע על הר"מ שהשמיט ד"ז ולא הביאו גם בה' מעה"ק דאף דהבשר שייך לאחרים מכל מקום הבעלים מחויבים להביא לחם וצ"ע. וז"פ דפסח הוא ג"כ קדשים קלים ואם הזיק אם כן ג"כ נגד היזיקו נחלט הבשר להניזק וה"ל שותף בפסח והוי כאילו נמנה עליו כמו כל הפסחים אבל אם הוא כבר עשה פסח ואח"כ הזיק פסחו של חבירו ממונו אינו יכול הניזק לאכול חלק הפסח כי פסח אינו נאכל שלא למנויו אך יכול למכור חלקו לאחר שלא עשה עדיין פסח ויאכל ממנו ואף דכתבתי לעיל במצות הפסח דאפשר שלא למנויי' אסור ג"כ בהנאה מכל מקום נראה דמחיים אינו אסור רק בשעת אכילה ע"ש כנ"ל.

12וזה נ"ל פשוט אף אם בהמת קדשי קדשים הזיקה או שהוזקה שפטורה מניזקין מכל מקום אם נשאל אח"כ על ההקדש בודאי חייב כיון דעוקר למפרע הו"ל חולין מעיקרא והוי שור רעהו והיינו בלא בא ליד גיזבר כידוע. אך צ"ע דאפילו בלא נשאל עליו להתוס' פא"ע סוגיא דהואיל אף דשל גבוה אימעט מלך לענין ב"י וב"י מכל מקום אמרינן הואיל ואיבעי מיתשל עליו ממוני' הוי והוי שלך אם כן ה"נ בלא בא ליד הגיזבר נימא הואיל ובעי מיתשל עלה הוי ממונו וקרינן בי' רעהו. אך בשור תם שהזיק והוא הקדש ל"ש זה דאף דנימא ממונו הוא מכל מקום כ"ז דאינו שואל והוי לגבוה מאין יגבה ואם באמת מיתשל באמת גובה כמ"ש אך כ"ז שאינו שואל אין לו מהיכן לגבות ותם אינו משתלם אלא מגופו אך אם הניזק הוא הקדיש שייך לומר הואיל או אם המזיק הוא מועד דמשלם מן העלי' אפ"ל דשייך הואיל והוי ממונו ואקרי רעהו כ"ז דלא בא ליד הגיזבר וכן לענין כפל ולענין שבועה שחלוק הדיוט מהקדש יש להסתפק כנ"ל ואין כאן מקומו להאריך. ועקצה"ח סי' הנ"ל הקשה אפילו לריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הא מכל מקום אסור בהנאה כמבואר בנדרים ופסחים אם כן אמאי קדשים שהזיקו חייב ואיך יתחייב על ממון שלו שאסור בהנאה בניזקין ע"ש ולא ידעתי קושיתו דלרשב"א והרבה ראשונים דאה"נ יש להם בעלים עקצה"ח ת"ה אם כן חייב בניזקין אך מה שהקשה לענין קדושין ולענין שבועה יבואר במק"א אי"ה:

13והנה אם שני שורים נגחו שור אם תמים הם משלמין כ"א רביע נזק ואם מועדים משלמין כ"א מחצה כן מבואר בש"ס פ' דו"ה ופ' הפרה ואם שור הדיוט ושור הקדש נגחו עיין פ' הפרה ופסק הלכה כר"נ דאי ליכא לאשתלומי מהיאך משלם השני והכא דהקדש פטור משתלם משור הדיוט או ח"נ בתם או נ"ש במועד וכ"פ הר"מ פי"ב כאן ובטוש"ע ח"מ ת"י ועסמ"ע שם שפירש דעת הטור דוקא אם כ"א יכול להזיק משלם א' בעד חבירו אבל אם אין כ"א יכול להזיק וההיזק נעשה ע"י שניהם אין א' משלם בעד חבירו ודחה פי' זה ע"ש ובקצה"ח החזיק בפי' זה וה"ר לזה ועיין בדברי הרמב"ן שהבאתי לעיל. ועיין בטור וש"ע שני דיעות דיעה א' סוברת דכמו שאם א' פטור מדינ' השני חייב מדר"נ ה"ה בשניהם בני חיובא רק א' ברח או אין לו לשלם משלם השני עבורו ויש סוברים דוקא אם א' פטור מדינא משלם השני אבל אם השני ג"כ ב"ח רק דאין לו לשלם א"צ השני לשלם עבורו וע' ש"ך שם ואני מסופק להדיעה דמחלקין בין היכי שפטור מדינ' ובין שהוא חייב רק שברח או העני מהו הדין אם שניהם תמין וחייבים שניהם וקדם א' והודה שפטור מחלקו מחמת מודה בקנס אם השני חייב לשלם בעדו מי נימא דהוי כמו שפטור מדינא דהתורה פטרה אותו אף דפסקינן כר"ע דהוחלט השור ואם אקדשי' ניזק הוי הקדש מודה בקנס פטור ונעקר למפרע הקדישו אם כן הוי פטור מדינא וחייב השני לשלם בעדו א"ד דוקא אם בשעת נגיחה הוא פטור מדינא צריך השני לשלם כמו שור הקדש אבל כאן בשעת נגיחה הי' חייב רק הפטור בא אח"כ הו"ל כמו שברח דא"ח לשלם בעד חבירו שהודה ולדעה ראשונה בכ"ע חייב דלא גרע מברח אך לדיעה השני' אני מסופק אפשר כיון דאגמ"ל דנפטר אם כן פטור מדינא וחייב השני או אפשר כיון דמ"מ בשעת נגיחה היה ב"ח אין השני משלם בעדו וצ"ע. וע"ש בקצה"ח כתב דאף להסוברים דאם מדינא חייב וברח מכל מקום השני משלם זה דוקא במועד דהחיוב אגברי רמי אבל בשור תם כיון דפסקינן כר"ע אם כן הו"ל כאילו גבה ואח"כ נאבד אין השני צריך לשלם כמו דאם כיחש המזיק דעומד ברשות הניזק ה"ה בברח עי"ש ודבריו נכוני' מכל מקום גבי מודה אני מסופק דהא חזינן דנפטר למפרע ואף אם הקדישו ניזק נפקע הקדישו כמש"ל אם כן אפשר דלא הוי כגבוי והוי פטור מדינא והשני צריך לשלם עבורו או אפשר כיון דמ"מ היה ב"ח בשעת היזק אין השני צריך לשלם עבורו וצ"ע. ודע מה שמבואר בר"מ קדשים שיש בהם דין מעילה אין בהם דין ניזקין בין שהזיקו או הוזקו לאו דוקא מעילה דיש שאין בהם מעילה ומכל מקום א"ח בניזקין כגון קרקע של הקדש שהוזק ע"י שן ורגל מכל מקום פטור דהו"ל קדשי גבוה אף על פי שאין מעילה במחובר כמבואר בר"מ ה' מעילה אך העיקר תלוי אם הוא קדשי גבוה או אם הוא קדשים קלים וזה מבואר להדיא בתוס' בסוגיא דב"ק ד"ה מאן תנא דמעילה לא מעלה ולא מורדת והעיקר תלוי אם הוא קדשי גבוה ע"ש. ודעת תוס' ב"ק דף ז' וב"מ צ"ט דלאו דוקא קרן פטור בנזקי הקדש מחמת רעהו אלא אפילו שן ורגל דלא כתיב רעהו ואפילו אדם המזיק הקדש פטור דאין דין ניזקין להקדש בשום ענין ועיין בדבריהם רק אדם המזיק חייב מדרבנן והר"מ כאן כתב הדין דקרן מחמת רעהו ושאר ניזקין אינו מבואר בדבריו ועפ"ב מה' שכירות גבי דין שומרים נראה דס"ל כדעת התוס' ועבספ"י בכ"מ ובסוגיא בב"מ נשבעין לגזברין ואין כאן מקומו.

14ושור של עכו"ם או ב"נ דהיינו גר תושב שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם ושור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם בין תם בין מועד פטור וזה מבואר בר"מ כאן והר"מ נ"ט לשני הדינים הנ"ל מדעתו עיין בדבריו ע' בש"ס דב"ק מבואר דשור של ישראל שנגח שור עכו"ם פטור דרעהו כתיב ועכו"ם לאו רעהו הוא כמבואר כ"פ וכן לענין כפל עש"ס ור"מ ומט"ז גם שור עכו"ם שנגח של ישראל היה מן הדין לפטור דלאו רעהו הוא אלא מחמת ראה ויתר גוים או כדעת הר"מ שקנס הוא וכו' ואינו מבואר אם דוקא נזקי שור פטור בעכו"ם אבל נזקי שן ורגל ואדם המזיק חייב דלא כתיב רעהו או אפשר דינו לגמרי כהקדש שהבאתי לעיל בשם התוס' דאין שום דין ניזקין להקדש ה"נ או אפשר דוקא גבי הקדש ע' בתוס' שהבאתי לעיל ואין כאן מקומו ובעזה"י גבי גזל עכו"ם לקמן נברר זה. ונ"פ כיון דשור עכו"ם שנגח אפילו תם משלם נ"ש או מטעם הש"ס או מטעם הר"מ אם כן משתלם מן העליה ודינו לגמרי כמו מועד ואין הניזק אלא בע"ח ואין השור נחלט והקדישו ניזק אינו קדוש כי דינו כמו מועד ואין הניזק אלא בע"ח כנ"ל פשוט. ושור עכו"ם שנגח לשור עכו"ם להר"מ בה' מלכים דהא דב"נ מצווים על הדינים היינו להושיב דיינים על שש מצות שלהם ע"ש אם כן דין זה יכולים לדון לפי רצונם וגם הב"ד ישראל אם דנין ביניהם דנין כפי רצונם אבל לדעת רמב"ן פ' וישלח הובאו ד' בלחם משנה שם דנצטוו על כל הדינים כמו ישראל אם כן אצלם ג"כ הדין כך דתם משלם ח"נ ומועד נ"ש אם כן בודאי אין סברא שמה"ת יגרע כח ישראל כיון דאינו רעהו לפטור לגמרי בשור של עכו"ם שנגח שור של ישראל ובעכו"ם לעכו"ם ישלם ח"נ ונ"ש זה אין סברא דישראל יגרע מעכו"ם ולפי זה צ"ע קושית הש"ס אי רעהו דוקא אפילו דנכרי כי נגח לישראל נמי ליפטר וכי גרע מנכרי ועס"י רכ"ז לענין אונאת עכו"ם ויש לפלפל בזה בש"ס ואי"ה בדיני ב"נ יבואר קונטרס מיוחד בעזר הגומר עלי.

15וע' מש"ל דמודה בקנס ל"ש בב"נ דאשר ירשיעון פרט למרשיע א"ע בישראל נאמר ולא בב"נ דב"נ א"צ אלקים דהיינו סמוכי' אלא נהרג בע"א בדיין א' עפ"י ב"נ עיין ר"מ הלכות מלכים וגם אפילו עפ"י עצמו נהרג כמבואר בד' הרהמ"ח ועיין מש"ל פ' וישלח דלא כס' אוה"ח. וכ"ז בודאי עכו"ם אבל ס' עכו"ם כגון אסופי שנמצא עספ"ק דכתובות ור"מ פט"ו מה"א דמבואר שם דהוי ככל ספק ממון ומבואר בגמ' והרב המגיד דאם היה מחצה על מחצה דנגח תורא דישראל לתור' דידי' פטור הישראל דא"ל אייתי ראי' דישראל את ושקול ועיין במ"מ דאפילו ברוב ישראל פטור הישראל דלמא עכו"ם הוא ואי דרוב ישראל אהב"מ אחר הרוב במקום חזק' וכאן הישראל מוחזק ודעת תוס' ביומא ברוב ישראל חייב דלא הוי מוחזק וע' אה"ע סי' ד' בח"מ וב"ש ואם נגח תורא דידי' לתור' דידן במחצה ע"מ משלם מחצה דאפילו בישראל משלם ח"נ ואידך פלגא אינו משלם דא"ל אייתי ראיי' דלאו ישראל אנא וברוב עכו"ם דעת הרב המגיד דצריך לשלם נזק שלם ול"א א"ה בממון אחה"ר דאין לו ח"מ כיון דהספק בעצמותו אם הוא ישראל ע"ש. ויש להאריך בכל פרט ופרט וע' מש"ל במצות שמירת שבת הבאתי קושיא ששמעתי איך במע"מ משלם פלגא אי באו עדים הא הו"ל עדות שאי אי"ל דהעדות אם הוזמו לא ישלמו דלמא עכו"ם הוא ואין דין הזמה בעדות עכו"ם ואי דמודה בעצמו גם פלגא א"ח דמודה בקנס פטור והאי ספק ישראל הוא. אם כן י"ל דלמא ישראל אני ופטור וא"ל דהוי כחזקת חיוב כיון דהוי כהוחלט השור ז"א עיין ש"ך ואו"ת סימן ע"ה תראה דבכה"ג ה"ל ס' ממון ופטור. וע' מש"ל דמשכחת לה דנגח בפני ב"ד דלא תהי' שמיעה גדולה כו' ובב"ד א"צ דין הזמה כמו טרפה שהרג בפני ב"ד ע' סנהדרין ע"ח ור"מ ה'.

16ומבואר במשנה דב"ק עפ"י עדים ב"ח ובני ברית. וכתב הר"מ פ"ז אין הניזקין משתלמין אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד שלא תאמר הואיל ואין מצוין בארות הסוסים וברפת הבקר כו' אלא העבדים כו' וזה הרבותא להר"מ והרא"ש ג"כ מביא וכתב א"נ דאפילו שור של נכרי שנגח שור של ישראל צריך עדים כשרים עכ"ל. וכן מביא הטור סי' ת"ח ע"ש מבואר מדבריו דגם להוציא ממון מבן נח צריכים עדים כשרים. ובאמת בש"ס מבואר ובר"מ בה' מלכים דב"נ נהרג בע"א ובדיין א' ועפ"י קרוב ופשוט דהדיין והעד כשרים ג"כ אם הם עכו"ם. אם כן צ"ל דחמור ממונו מגופו דמיתה חייב עפ"י ע"א ופסולים ועל ממונו צריכים שנים כשרים ב"ב וב"ח וע' ח"מ סי' שפ"ח ד"ז. ומכל מקום צ"ע בזה דממונו יהי' חמור מגופו. אבל בנ"י ביבמות גבי אחים מן האם לא יעידו כו' דשורת הדין דבגיותן כשרים להעיד מדין תורה כדאמרינן בסנהדרין דב"נ נהרג עפ"י קרובים וכ"ש בממונו מבואר בדבריו דא"צ עדים כשרים לממונו דלא כהרא"ש וטור וסברת הנ"י נכונה וצ"ע בד"ז ואי"ה בקונטרס מיוחד דיני ב"נ יבואר בארוכה. ועבד ואשה חייבים בנזקי שור רק שאין להם לשלם ואם נשתחררו חייבי' לשלם ככל החיוב ממון שלהם ומבואר להדי' בב"ק דט"ו דהנשים בכלל נזק ע' בגמר' אם כן ה"ה עבדים ופשוט והיינו אם יש לו שור שאין לרבו רשות בו. ואם שור של גדול נגח שור של חרש שוטה וקטן חייב כדינו בין תם בין מועד. וזה מבואר במשנה ב"ק ל"ט ובר"מ אינו מבואר להדי' כי ז"פ בכל הנזקין דפגיעתן רעה החובל בהן חייב ה"נ. ושור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של גדול פטור. אך דעת הר"מ שמעמידין להם אפטרופס להעיד בפניו ואחר שיש להם אפטרופס תם משלם ח"נ ומועד משלם נ"ש מעליית אפטרופס. ודעת הראב"ד דתם בכ"ע פטור כיון דמשתלם מגופו רק מועד חייב וכ"ה דעת הטור וסובר ג"כ דמשלם מעליית יתומים ועיין בסוגי' שם וצריך אריכות גדול וע' תוס' שם. ונ"פ לדעת הר"מ דמעמידין אפטרופס אף לתם לגבות ח"נ אם כן בודאי מהני הודאת אפטרופס לפטרו מטעם מוב"ק כי הוא עומד במקום הבעלים. אך אם החרש שוטה וקטן מודים בפני ב"ד צ"ע אם הודאתם פוטרתם מטעם מב"ק ונ"פ דודאי אם לא באו עדים כלל א"י הבעלים לגבות אף לא ע"י תפיסה לשיטת הר"מ שכתבנו לעיל דמהני תפיסה בח"נ כי לא מהני הודאתם לחייב א"ע כי הודאת חרש שוטה וקטן לא מעלה ולא מורדת לחייב א"ע כי אין בדבריהם כלום לחיוב כידוע אך נ"מ אם נתגדל ועומד בהודאתו. אך בזה ג"כ אין נ"מ כי בכ"ע מהני תפיסה אפילו אם נאמר דהודאה ראשונה אינה מועלת והודאה אחרונה הוי הודאה מכל מקום מהני תפיסה. אך נ"מ אם הודו ואח"כ באו עדים אי אמרינן לפטור משעת הודאתם מהני הודאתם ודוקא לחיוב ל"מ אבל לפטור מהני אם כן אם באו עדים אח"כ פטורים לעולם וא"ל כיון דכתבנו לעיל דבאמת בח"נ דפטור בבאו עדים אח"כ אף דקיימא לן כ"ה דלא מחייב עצמו כלל חייב בבאו עדים והכא לא מחייב עצמו וכתבנו דחייב עצמו דמהני תפיסה אם כן כיון דלחיוב ל"מ הודאתם ול"מ אפילו לענין תפיסה וכמ"ש אם כן לא מחייב עצמו כלל ובבאו עדים אח"כ חייב ז"א דהטעם דאם לא מחייב עצמו במידי דחייב בבאו עדים אח"כ הטעם דידע דמודה בקנס פטור ולא הודה כלל ע' במרובה ע"ה ובחרש שוטה וקטן ל"ש זה דידע אם כן אם נא' דהודאתם הודאה לפטור בודאי לא מהני כלל עדים ופטור אף אם באו עדים אח"כ אם כן אני מסופק אף דהודאת חרש שוטה וקטן ל"מ לחיוב מכל מקום לפטור שהוא זכות שלהם אפשר דמהני אם כן פטורים מטעם מב"ק ולא מחייב עצמו ל"ש בזה כיון שהם חרש שוטה וקטן כמ"ש או אפשר דהטעם דמב"ק פטור מקרא דאשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע א"ע אם כן הוי גזירת הכתוב דמרשיע עצמו פטור והיינו דהוא מרשיע א"ע. אך גזירת הכתוב דבקנס ל"מ מרשיע עצמו אבל אם הודאתו אינו מחייבו אם כן ל"ה מרשיע עצמו כלל כי א"ח בהודאתו דפיו בשום ענין וה"ל מורשע מפי עדים דע"י עצמו אינו מרשיע עצמו כלל אם כן ל"ה הודאתו אף לזכותו לפטור עצמו וכצד הזה נ"ל כיון דל"ש כלל שירשיע א"ע אם כן אין הודאתו מעלה ומורדת כלל וחייב בבאו עדים כנ"ל ועש"ס ור"מ דאם הבעלים במדינה דינו ג"כ כמו חרש שוטה וקטן לשיטות הנ"ל והנה בדיני מצו' זו אין חילוק בין שהזיק שור או הזיק אדם תם משלם ח"נ ומועד משלם נ"ש ושור פטור מד' דברים דהוא גזירת הכתוב דוקא אדם באדם וגם פטור מדמי ולדות אך דוק' אם נגח ב"ח דהדמי ולדות שייכים לבעל מיעטה התורה דשור פטור אבל אם נגח שפחה מעוברת ויצאו ילדיה תם משלם ח"נ ומועד משלם נ"ש כמו אם מזיק פרה או חמורה מעוברת כ"ה בר"מ פי"א מה' אלו ובש"ס דב"ק ע"ש: