מנחת חינוך ו:ה

1שהקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו אינו קורא דספק אם קנה קרקע וצריך להקדישם וכו' אך כיון דאינם ראוים לקריאה מפני הספק הקריאה מעכבת ומשלח אותם ע"י שליח ואינו מביא אותם בעצמו כדי לפוטרם מקריאה ויכול להביא ג"כ בעצמו רק שישלחם ע"י שליח כדריב"ח כן מבואר בגמ' וכוונת הר"מ ג"כ באופן שיפטרו מן הקריאה וז"פ. ולדעת התוס' צריך לבצרם תחלה ע"י שליח כדלעיל. הפריש ביכורים ומכר שדהו אינו קורא שא"י לומר מן האדמה אשר נתת לי וכו' אבל מביא והם ביכורים. אך התוס' בב"ב בסוגיא כתבו בשם הירושלמי דוקא אם בשעת הפרשה הי' דעתו למכור שדהו דלא נראו לקריאה אבל אם לא הי' בדעתו ונראו לקריאה ונדחו ירקבו וכבר כתבתי דהר"מ ל"ל הא דירושלמי בכמה דינים ע"כ סתם דמביא בכ"ע. והלוקח השדה מאותו המין אינו מפריש ואם הפריש מביא ואינו קורא כ"ה לשון הר"מ ובמשנה מבואר מאותו המין אינו מביא ומנ"ל דקדשו כלל והר"מ ס"ל דקדשו אך אינו קורא וצע"ק וילפינן הטעם דכתיב הגדתי היום פ"א הוא מגיד וכו' אף שהראשון לא הגיד כמבואר דהראשון אינו קורא כל שהביא הוא בכלל הגדתי וכו' ע' בתוי"ט וממין אחר מפריש ומביא וקורא. המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקנין פירות אינן כקנין הגוף וכן המוכר שדהו בזמן היובל אין לו ללוקח רק קנין פירות ואינו קורא ודוקא אם חזר ומכרה לו לאחר שיצאה לו פ"א ביובל אבל בפ"ר שלא יצאה למוכר מביא הלוקח וקורא כיון דלא סמכה דעת המוכר שתחזור לו כן דעת הר"מ שפירש כן בש"ס דגיטין דף מ"ח מחלוק' ביובל שני אבל ביובל ראשון דברי הכל קורא אבל רש"י פירש דביובל ראשון היינו בכניסתן לארץ אם כן אין נ"מ היום אך להר"מ בכל פעם במכירה ראשונה ביובל ראשון מביא וקורא ובזה מיושב דברי הר"מ דסובר דק"פ לאו כקנין הגוף והמוכר שדהו בשנת היובל אינו קורא ובש"ס אמרינן דהיכי משכחת לה קורא אלא בחד בר חד עד יב"נ דאחין שחלקו כלקוחות הם ולדעת הר"מ ניחא דתמיד משכחת לה ביובל ראשון ועיין בספ"י אף דהר"מ סובר דאחין מחזירין וכו' היינו לקיים מצות יובל אבל כ"א מחזיק בחלקו אם כן בודאי לא סמכה דעתו שבאמת לא יוחזר אם כן תמיד יביא וקורא ע' באחרונים שהאריכו בענין וע' לעיל במצוה של"ט שכתבתי אף דרשב"ל סובר דהמוכר שדהו לפירות או בזמן היובל דאינו קורא דק"פ לאו כקה"ג וכן קי"ל היינו במכר אך לפירות או סתם בזמן היובל אבל אם מכר לחבירו לזמן קצוב דיכול לקלקל השדה עיין בר"מ פכ"ג מה' מכירה יש לו קנין הגוף בה ואין לכפול הדברים ע"ש. הפריש ביכורי' ונטמאו או שנגנבו וכו' ע' במגיה כאן קודם שהגיעו לעזרה (ובר"מ מבואר הר הבית אבל ה"ה בעזרה ע' תוי"ט דבדין שמפריש אחרים תחתיהם אינו קורא על השניי' לפי שאי"ל את ראשית וכו' שאינן ראשית וכו' נטמאו בעזרה אינו קורא ועיין בר"ש דכתיב ושמחת ובנטמאו בעזרה או נרקבו ליכא שמחה. הביא ביכורים מאחד מן המינים וקרא וחזר והביא ממין אחר אינו קורא שנאמר הגדתי היום פ"א בשנה מגיד ולא שתים ומבואר דוקא בקרא. וקצ"ע דלעיל גבי אחר אינו קורא מבואר אף דלא קרא הראשון כיון דהביא הוא בכלל מגיד כמ"ש לעיל וצ"ע. הפריש ביכורים ויבש המעיין (שהאילן חי וגדל ממנו) או שנקצץ האילן מביא ואינו קורא דזה כמי שאין לו קרקע כן ל' הר"מ והרע"ב כתב דוקא אם נתיבש המעיין ונקצץ האילן קודם הפרשה אבל אם לאחר הפרשה ייבש וכו' הואיל ונראו לקריא' ונדחו ירקבו והוא מהירושלמי שמביאין התוס' בב"ב ומוקמי הכי אבל הר"מ כבר כתבתי דל"ל דין של הירושלמי כמו שכתבתי כ"פ ע"כ אינו מחלק ובכל ענין מביא ואינו קורא. והנה מה שפסק כאן כת"ק דאינו קורא ובפ"ח מהלכות ברכות פוסק דאם בירך על פירות האילן בפה"א יצא ובברייתא אמרינן דמאן דס"ל דיצא היינו כר"י דכאן דמביא וקורא ואיך פוסק הר"מ כאן כת"ק ושם כר"י כבר האריך הכסף משנה והאחרונים הפ"י והצל"ח ועיין בשו"ת ש"א שהאריכו לתרץ דברי הר"מ ע"ש. המביא ביכורים אחר החג עד חנוכה אף על פי שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא שאינו זמן שמחה ובש"ס דילן במכות מבוא' דא"ר אלעזר בשם ר' אושעי' דהפריש ביכורים ועבר עליהם החג ירקבו כיון דהיו ראוים לקריאה ונדחו כתב הכסף משנה דהוא כסברת הירושלמי שהבאנו לעיל והר"מ לא ס"ל כהירושלמי כיון דהרבה קושיות הקשה הירושלמי מנקצץ וכו' וממכר שדהו עי' בתוס' בב"ב ולא ניחא לר"מ דמיירי בהנהו גווני דמבואר בירושלמי שהיה דעתו מתחלה על כן אינו פוסק כירושלמי וכמימרא זו. ודע אף דהר"מ לא פסק כירושלמי היינו לענין דיעבד שיעכב הקריאה שירקבו כיון שהיו ראוים לא פסק כן אבל לכתחלה כיון שראוים לקריאה לא יבטל הקריאה פסק כן. וכתב להדיא כאן בספ"ג הכ"ב המפריש ביכורים להעלותן בידו לא ישלחנו ע"י שליח ואם לקטן מתחלה לשלחן על ידי שליח הרי זה מותר לשלחם ביד שליח והוא מהירושלמי דכאן אך לענין לכתחלה ומסתברא דלמה יבטל לכתחלה מצות קריאה כיון דחל חובת קריאה. והא דלא הביא הר"מ גבי מכר השדה דלכתחלה לא ימכור רק בדעתו בשעת הפרשה למכור וכן כאן לכתחלה לא יניח אחר החג רק אם הפריש כדי להניחן עי' בתוס' ב"ב שם דסמך אדלעיל דודאי לכתחלה אם ראוים לקריאה לא יבטל המצוה. ונראה פשוט אף דמבואר בירושלמי דאם הי' דעתו מתחלה לשלוח ע"י שליח מותר לשלחן וכן כשהי' דעתו למכור וכו' כיון דלא חלה חובת קריאה בשעת הפרשה מכל מקום צ"ל דאם הי' בדעתו לשלוח ואח"כ נמלך והביאן בעצמו דלא נדחה הקריאה וקורא חדא דהוי דיחוי מעיקרא ואפשר דלא שייך דיחוי כלל אצל הקריאה כ"נ. ומכל מקום צ"ע לדעת הר"מ דלכתחלה לא יבטל מ"ע אם כן הו"ל לכתוב לכתחלה לא יפרוש אדעתי' דליפטרי' וגם אפילו אם הי' דעתו מכל מקום כיון דיוכל לקרות כמ"ש למה יבטל מקריאה ולמה לכתחלה ישלחם וצ"ל דמעיקרא אם הי' בדעתו כיון דלא חלה מותר לבטל המצוה ובחלה אסור לבטל המ"ע ואיני מבין החילוק וצ"ע. אך מהירושלמי שמביאין התוס' נראה ג"כ אם לא חלה חובת קריאה יכול לשלחן לכתחלה ע"ש. ומ"ש מדרבנן היו מביאין מערי סיחון ועוג ה"ה דהי' קורא ועיין בפ' משפטים בדין הבאת ביכורים שהארכתי בכמה ענינים ע"ש: