מנחת שי על תורה, דברים לב:ו

1לְיְהָוֹה הה"א רבתא ונכתבה יחידה והלמ"ד בשוא נח ואותיות השם בנקודותיהן וכמוצאן כמשפט כן דעת גדולי ישראל וזקני חכמיהם. וז"ל המאיר עיני גולה הרמ"ה ז"ל: ה"א דהלה' תגמלו זאת באנפי נפשא כתיבא בכולהו נוסחי עתיקי ודיקי ה' לחוד לה' לחוד עכ"ל. גם הראב"ע ז"ל כתב בס' מאזנים דף ר"ח בשם ר' שמואל הנגיד כי נתברר אצלו שה"א דהלה' תגמלו זאת לבדה והיא מלה זרה. ובמכלול דף נ' הלה' תגמלו זאת הה"א בפתח והלמ"ד בשוא נח והאל"ף דהיינו היו"ד נקראת בשוא נע והיה משפט המלה הה"א בשוא ופתח כמשפט ה"א התימה והלמ"ד בפתח והאל"ף נחה כפי כלל המסורת כל לשון אדנות עם בוכ"ל לא מפיק אל"ף כנראה שם במכלול קודם לכן. ובאה הענין כן לענין מורה על סודה ולענין זה יש בתיבה הזאת שינוי אחר שלא נמצא בזולתה שהה"א נכתבה יחידה עכ"ל. וכדברים האלה כתב גם כן רבינו בחיי בביאור התורה וכ"כ במסכת סופרים ובספר הזוהר ה' דהלה' רברבא וה"א דהבראם זעירא עיין בפ' זו סוף דף רצ"ז ופ' לך לך דף צ"ג ע"א וריקאנטי פרשת בראשית על בהבראם וחילופים אחרים נאמרו במלה זו כמו שכתוב במ"ג ובכמה ספרים ישנים והיה נראה לכתוב בס"ת תיבה אחת שכך נמצא בס"ס המדוייקים וגם בשם מערבאי דק"ל כוותייהו אמנם כיון דכל גדולי עולם אשר נקבו בשמות מסכימים לדעת א' הכי נקטינן וכן העיר הזקן החשוב בעל א"ת שעיניו ראו ספרים ישנים מאד הה"א לבדה ובמדרש ילמדנו הלה' תגמלו זאת הה"א רחוקה מן השם למה שהיא סיום חתימתו של משה קח ראשי תיבות של פסוקים עד ה"א מהלה' כגון ה"א מהאזינו יו"ד מוערף כ"ף מכי שם ה' אקרא ה"א מהצור שי"ן משחת לו ה"א מהלה' ותמצא שהכל עולה בגמט' כמנין משה וזו היא חתימתו של משה כאדם שמסיים ספרו וחותם את שמו בסיים ספרו ולכך ה"א רחוקה מהשם עכ"ל. ובהקדמת ספר גאולת הגר לחמש מגלות כתוב דה"א דהבראם קטנה שיקטין עצמו ויאמר ה"א כלומר הנה אנכי מוכן לשוב כדאמרינן בפ' הקומץ מ"ט תליא כרעיה דה"א דהי הדר בתשובה מעיילי ליה וה"א דהלה' תגמלו זאת גדולה לומר שהמתגדל ומתגאה עצמו עליו נאמר הלה' תגמלו זאת איך שייך שיתגאה החומר על היוצר שעשאו וכי זה גמול עכ"ל: וכדי להשביע נפש שוקקה לדעת דקדקי תורה וסופריה אגיד את הרשום בכתב אמת בירושלמי פ"ק דמגילה מענין כתיבת זאת הה"א אפס קצה המאמר תראה בהגהה מימונית פרק ח' דמגילה וכולו תראה כאן. רב הושעיא בריה דרב חננאל אמר צריך לכתוב ה"א למטה מארכובתו של למ"ד הלה' תגמלו זאת ה"א לה' תגמלו זאת ע"כ. ומזה למד הרב המאירי מה שכתב שהיא נכתבת מעט למטה מן הלמ"ד. ובעל א"ת האריך לבאר כוונת המאמר על דרך הפשט והסוד יעויין בספרו: אחרי כן אורו עיני ממדרש שמות רבה ריש פרק כ"ד ר' ששת בנו של ר' אבא היה כותב ה"א למטן למ"ד למעלן כלומר הוי (צ"ל ה"א דלה') הלה' תגמלו זאת. ופי' בעל מתנות כהונה היה כותב וכשהיה כותב בס"ת פסוק זה היה כותב ה"א של הלה' למטה שוה לשאר אותיות והלמ"ד למעלה וכו' ופירושו אינו נראה לי. והנכון אצלי לפרש זה המדרש כלשון הירושלמי דלעיל וכמו שהבין המאירי כי כן פעמים רבות האגדות ירושלמיות ודרבות שוות הן. עוד ראיתי להודיע שבהעתיק החכם הנ"ל דברי רד"ק על מלה זו כתב בשמו שהאל"ף בשוא ופתח וזה אינו כי בכל הדפוסים מהמכלול כתוב והאל"ף נקראת בשוא נע כדין קריאת השם של ד' נקודות. שוא חולם. קמץ. וכ"כ הציוני פרשת שמות זל"ש: וסוד המקובל בניקוד זה שמי לְעוֹלָם הם הנקודות של שם הגדול והסי' מי בשחק יערוך לה' ע"כ פי' "שוא "חולם "קמץ ר"ת שחק וזהו יהי שם ה' מְבוֹרָךְ ר"ל יהי כוונת ניקוד השם מבורך כי צריך לכוין בניקודו באופן שיעלה עם השם והוא זה: שוא הוא שני יודי"ן חולם יו"ד הרי למ"ד והקמץ י"ו הרי מ"ו והשם כ"ו הרי ע"ב. מטה משה סי' קע"ג: ומי שחשקה נפשו לראות בענין זה מלין חדאין ועתיקין יעיין בש"ת מוהר"ר מאיר ז"ל מק"ק לובלין סימן פ"ג כי בו ישמח לבו:

2קנך. אין בו יו"ד ורוב ספרים הקו"ף דגושה:

3ויכננך. במקצת ספרים אין מאריך בכ"ף: