מיני תרגומא על תורה, דברים ב:כג

1כתב הרמב״ן בזה הלשון ועל דעתי העוים הם החוים כי המנהג בכתו׳ שיחליפו השמות וכו׳ ובבראשית רבה אמר רבי אליעזר ברבי שמעון שהיו בקיאין בעפרות בנחש בגלילא צוחין לחויא עויא ונהגו בו חכמים לקרותו עכנא ולקרותו (רכנא צ״ל) חכנא ואמר ויעתר לו וישמע תחנתו אמר רבי לוי בערביא צוחין לחתירה עתירא. ואמרו איכה יעיב באפו ה׳ אמר ר׳ חמא ברבי חנינא איך חייב ה׳ ברוגזיה איש אתרא דצוחין לחיבא עיבא חוקים עוקים ומורגל הוא בלשון ומה עויא אומר בדבר זה על ר׳ חייא וכן נהגו רבותינו לומר על הסיח הדעת שהוא במקום הסיע הדעת ובירושלמי לעולם הסיעי במשנה והסיע עצמו מלאכול וכן אמרו המפרשים בעושו ובאו כל הכותים שהוא כמו חושו. ובמכילתא ר׳ יאשיה אומר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהמקום ב״ה מדלג על בתי בני ישראל עשאו מלשון פסיעות בחלוף חי״ת בעי״ן וכו׳ ע״ש:

2ודע דבסנהדרין דף ק״ג. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מאי דכתיב (וישמע צ״ל) ויתפלל אליו ויחתר לו (דברי הימים ב ל״ג:י״ג) ויעתר לו מיבעי לי׳ מלמד שעשה לו הקב״ה כמין מחתר׳ כדי לקבל בתשובה. ונדפס בצד הגליון ולא נמצא כן. אכן ברש״י איתא בזה הלשון וישמע אליו ויחתר לו ומבחוץ כתיב ויעתר לו כך שמעתי. אמנם בכל הספרים ותיקונים שלפנינו כתיב ויתפלל אליו ויעתר לו וגו׳ ולא נמצא שום קרי וכתיב. ובכן כתבתי בהפלאה שבערכין בס״ד ערך מאה שבלתי ספק היה כתוב בדברי הימים של רבי שמעון בן יוחאי ויחתר וכתבתי שם כמה וכמה שינוי נוסחאות שהיו בדורות הראשונים כמבואר אחת מהנה שבת דף נ״ה: בתוספות שם ד״ה מעבירים גם בדורות האחרונים בס״ת של המזרחי הי׳ שינוי נוסחא. והרוצה לידע אותן יעיין שם ומשם בארה בס״ד כמה דברים מועילים:

3גם במ״ש הרמב״ן ומורגל הוא בלשון ומה עויא אומר בדבר זה וכו׳ דע כי לא מצאתי דבר זה אלא בכריתות דף ח׳. שאמר בר קפרא לר׳ הושעיא מה בבלי אומר בדבר זה אישתיק ר׳ הושעיא ולא אמר כלום א״ל בר קפרא צריכין לדברי עייא [ר׳ חייא ובלשון גנאי קאמר ליה. רש״י] והנה לפירוש הרמב״ן אין אנו צריכין לומר דבר קפרא זלזול כל כך בכבוד ר׳ חייא. אמנם במ״ק דף ט״ז: יצא ר׳ חייא ושנה וכו׳ שמע רבי איקפד אתא רבי חייא לאיתחזויי ליה אמר ליה עייא (כך כינה שמו של ר׳ חייא לשון גנאי. רש״י) מי קורא לך בחוץ (כלומר צא מכאן. רש״י) ידע דנקט מילתא בדעתיה נהג נזיפותא בנפשיה. וזה זמן רב אמרתי טעם לשבח על שגינה לרבי חייא לקראו עייא מפני שרבי חייא לא היה יכול לומר חי״ת כדאיתא מגילה דף כ״ד: ושוב מצאתי שכוונתי בזה לדעת הגדול מהרש״א בחדושי אגדות דמועד קטן שכתב בזה הלשון ונראה דהיינו לשון גנאי לפי שרבי חייא היה מגמגם בלשונו שהיה אומר ה׳ במקום ח׳ כדאמרינן במגילה שא״ל רבי כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה׳ וה״נ היה מגמגם בע׳ כדאמרינן שם שקורין לא׳ ע׳ לפי שאלו אותיות הם קרובים בלשון מאותיות אחה״ע ובדרך לגלוג היה קורא אותו עייא במקום חייא כפי גמגום לשונו לומר לו מי קורא לך בחוץ רמז לו שהיה לומר בחוץ עכ״ל. הנה לא ידעתי מי גילה לו רז זה דמי שאינו יכול לדבר חי״ת שגם בע׳ הוא מגמגם. ולכאורה קצת יש הוכחה ממה דלא אמר רבי זיל אימא לי׳ כשאתה מגיע אצל יאר ה׳ פניו (שהוא בתורה. אבל וחכיתי הוא בנביאים) אתה מקלל כמו שאמר בסמוך לעיל אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה מפני שקורין לאלפי״ן עייני״ן ולעייני״ן אלפי״ן (ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר יער ה׳ ולשון קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס כמו פני ילכו (שמות ל״ג) את פני ית רוגזי ומעי״ן עושין אלפי״ן ופוגמין תפלתן. רש״י) משמע דאינם תלוין זה בזה ואף מי שלא יאמר חי״ת אפ״ה בין א׳ לע׳ יבדיל ויאמר כל אות במקום הראוי. וכן משמע מתוס׳ ד״ה כשאתה מגיע וכו׳ ויש לומר דכשהיה מתכוין לקרות החי״ת קורא אותה שפיר ע״י טורח וכו׳ ולא כתבו תוס׳ ג״כ כזה בחלוף א׳ וע׳ שהיה קורא על ידי טורח ח״ו דס״ל לתוס׳ דבין א׳ וע׳ לא היה ר׳ חייא מגמגם כלל והעיקר קושית תוס׳ היא בזה הלשון כיון שלא היה יכול לומר חי״ת א״כ היאך הורידו רבי לפני התיבה כשגזר תענית כדאיתא בהשוכר את הפועלי׳ דף פ״ה: ולא אין מורידין לא מאנשי חיפא לפי שקורין לאלפי״ן עייני״ן ולעייני״ן אלפי״ן עכ״ל פי׳ כמו שאין מורידין מי שקורא לאלפי״ן עיינין הכא נמי ודאי אין מורידין מי שקורא הא׳ במקום חי״ת. וזה ברור בכוונת תוס׳ והאריכות בזה אך למותר. והעד על זה עוד בב״מ דף פ״ה: ז״ל תוס׳ שם פ״ו: ד״ה אחתינהו לר׳ חייא ובניו ואע״ג דתני׳ במגלה אין מורידין לפני התיבה לא מאנשי חיפה ולא מאנשי בית שאן מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ור׳ חייא לא היה יכול לומר וחכיתי כדאמרי׳ התם הני מילי היכא דאפשר באחר הכא לא הוה אפשר באחר (ולכאורה תירוץ התוס׳ בב״מ מוכרח כי לפי תירוצם במגלה דע״י טורח היה יכול לומר חי״ת קשה דמה קאמר ליה שנמצא מחרף ומגדף דהא שפיר כשהוא מגיע אצל וחכיתי קוראו בחי״ת ע״י טורח אבל לתירוצם בב״מ אתי שפיר ואין כאן מקומו להאריך) ותו אם גם אבטל דעתי הקלושה. נגד דעת גברא כברזל קשה. הוא ניהו המהר״שא. מ״מ קשה למה לא אמר לו הייא מי קורא לך בחוץ דמפני הגמגום החי״ת היה לקרותו הייא כמו שר׳ חייא הי׳ אומר ה׳ במקום חי״ת. אמנם לפירושו של הרמב״ן שכן דרך ״ומורגל ״הוא ״בלשון ״ומה ״עויא וכו׳ אתי הכל שפיר (ואולי במקום עויא צ״ל עייא):