משנת ארץ ישראל על משנה ביצה א:ז

1בית שמי אומרים תבלין – תבלין הוא מינוח כללי לסדרה של עלים וזרעונים הנותנים טעם למאכל. קדמונינו הרבו להשתמש בהם, שכן בהם טמון ההבדל בין בישול לבישול. את התבלינים הכינו על ידי כתישתם בעזרת המדוך, שהיה כלי כתישה עשוי מעץ. להכנה של תבלינים בכמויות גדולות (מסחריות) השתמשו בעלי ומכתש שכבר נזכרו במשנה ה. שם ראינו כי המכתש והעלי נחשבו לכלי שלכל הדעות מלאכתו לאיסור, עתה חולקים חכמי שני הבתים בשימוש בכלי הכתישה הקטנים יותר. באופן טבעי היה חשש שמא יכתשו ביום טוב תבלינים בכמות גדולה מדי, מעבר לצורך היום טוב, נידוכים 104 ב- גמ הנוסח "כדרכן". במדוך של עץ – המדוך של עץ הוא דרך לא רגילה לכתישת התבלינים, אך יעילה, והמלח במדוך שלאבן – המילים "במדוך שלאבן" אינן ביתר עדי הנוסח וקשה להניח שאכן היו כתובות, ואולי השתרבב המשפט מההמשך. ניתן אולי גם להסביר שכתישה באבן היא כתישת יתר למלח, ולכן הותרה. מכתש האבן נועד רק לכתישת חומרים קשים, וגוש המלח אינו כה קשה (להלן), אך ההסבר דחוק (איור 8), ובעץ הפרור – פרור הוא כלי הנזכר פעמים מספר במקרא. את המן בישלו בפרור (במדבר יא ח), ובמדרש מוסבר שבפרור בישלו את המן במים ושמן (מדרש תהילים, כג ג, עמ' ק). גדעון בישל מרק ובשר בפרור (שופטים ו יט), וגם את בשר הקרבנות בישלו בדוד, קלחת או פרור 105 תרגום יונתן לשמואל א ב יד; תרגום ירושלמי לבמדבר יא ח. .

2בספרות חז"ל הפרור כמעט אינו מופיע והוא נזכר רק בהקשר של טחינה קלה בעץ הפרור, כלומר בידית שבה בחשו בפרור. חז"ל הבינו מהו הפרור, כפי שראינו במדרש שהובא. בתרגומים הוא מתורגם כקדרה 106 אונקלוס לבמדבר, שם; יונתן לשופטים ושמואל, שם. או אלפס 107 תרגום יונתן לבמדבר, שם. , שניהם כלי בישול. אולי הפרור הוא קדרה ממתכת 108 ראו מהר"ם חלאווה לפסחים ל ע"א. בתרגום יונתן לשמואל א ב יד מתורגם "מיליסא". . נראה שהפרור היה קדרה גדולה במיוחד שהייתה לה כף בישול אופיינית גדולה. בכף זו ניתן היה לרסק גרעינים או גושי מלח. גם חרובים ריסקו בעץ הפרור כדי שזקנים, ששיניהם נפלו, יוכלו לאכלם 109 תוס', שבת פי"ד הט"ז (סוף פט"ו בכתב יד ערפורט). . בתלמוד הבבלי הוא מובא פעם כדוגמה לכלי שמלאכתו ברותחים (פסחים ל ע"ב). בשני המקרים שציינו נזכר עץ הפרור ולא הפרור עצמו. על כן נראה שבימי חז"ל לא השתמשו במונח המקראי "פרור", אך עדיין קראו לכף הבישול הגדולה "עץ הפרור". בספר בן סירא נזכר הפרור כמקביל לסיר: "מה יתחבר פרור אל סיר... או מה יתחבר עשיר אל דל" (יג ב). אם כן הפרור הוא סיר גדול, ויחסו לסיר כיחס העשיר אל הדל. בן סירא מלמד כי אכן המונח היה מקובל עדיין בעברית של ימי הבית השני, אך בהמשך התקופה נשתקע המונח "פרור" ונותר שמה המיוחד של כף העץ שערבבו בה את התבשיל בפרור הגדול 110 ייתכן שהפרור היה כלי הבישול של המשפחה הגדולה; צמצום המשפחה המורחבת הפך את השימוש בפרור לנדיר, וכינויו המיוחד נעלם. לצמצום המשפחה המורחבת ראו ספראי, המשפחה; רובין, קץ החיים, עמ' 102-88. .

3נשוב להלכה עצמה. בתקופת המשנה והתלמוד היו שני מקורות מלח עיקריים. הראשון הוא מלח ים שהובא בעיקר מאוסטרקיני שעל חופו של חצי האי סיני, ומאתרי ייבוש אחרים לאורך חופי הים התיכון 111 ספראי, הכלכלה, עמ' 187-185. . מקור המלח השני היה מחצבי המלח שעל יד ים המלח, "מלח סדומית". מלח ימי הוא מלח מפורר. אמנם במהלך השינוע בשקים הוא עשוי להתגבש לגושים, אך קל מאוד לפררם בכתישה קלה. המלח היבשתי נחצב כגושים, והוא נוקשה כאבן. יש לפורר אותו בכתישה בכלי גדול וגס, ולהשקיע בכך מלאכה וטרחה. המקורות אמנם מזכירים את שני סוגי המלח, "מלח סדומית" ו"מלח אסתרקנית" (תוס', מנחות פ"ט הט"ו, עמ' 526) 112 גם בעל מלאכת שלמה מבחין בין סוגי המלח השונים לפי מידת קושיים, אך הבחנותיו תלויות במלח שהכיר מארץ ישראל בימי הביניים. . לפי הנוסח של כתב יד קופמן מוכח ממשנתנו שסתם מלח הוא מלח ימי. על כן מותר לכתשו בשינוי, במדוך של אבן שנועד לכתישה של חומרים קשים בהרבה, ובמדוך של עץ המאפשר רק כתישה קטנה. אבל כאמור העדפנו את נוסח יתר עדי הנוסח, ומשמע מההמשך שכתישה באבן היא דרכה של כתישת מלח, ומשמע שהמלח היבשתי היה נפוץ בהחלט.

4מפרשים התקשו בזיהוי "עץ הפרור". המאירי פירש שהפרור הוא בוכנה, כלומר כלי כתישה העשוי מצינור ועץ הנכנס לתוכו וכותש בתנועה סיבובית. בעל מלאכת שלמה מסביר שהפרור הוא מעין מטחנה: "עץ, שתוקעים בו עצים ובולטים ממנו אילך ואילך וממחים ומפררים בו כל מאכל עבה" 113 ראו מלאכת שלמה בשם הרמב"ן והר"ן, והביאו אלבק, משנה, עמ' 481. . איננו מכירים מכשור כזה בעולם הרומי. הירושלמי אמנם מזכיר בוכנה, אך יש להניח כי הכוונה לסוג של מכתשת שלמכתש יש בה צורת צינור גלילי. מכל מקום, כאמור, עץ הפרור משמעו שונה, וזהו כלי פשוט, מעין כף גדולה של עץ 114 אלבק, עמ' 481, דן האם מדוכה היא מדוך, ופשוט ששניהם כלי אחד. .

5אם כן, עץ הפרור ומדוך של אבן הם צורות כתישה שיש בהן "שינוי", ובית שמאי התירו רק כתישה בשינוי, ובית הלל אומרין תבלין נידוכין כדרכן – כלומר במדוך שלאבן והמלח – אף הוא נדוך כדרכו במדוך שלעץ – הבבלי (יד ע"א) אומר שהמלח היה נדוך כדרכו במדוך של אבן, וחכמים תובעים שהכתישה תהיה במדוך של עץ, כדי שיהיה שינוי מה. ברייתא הקובעת שלפי רבי מאיר, לדעת בית הלל, מלח נידוך כדרכו, מתפרשת כחולקת על משנתנו. ברם, מבחינה טכנית מדוך של עץ מספיק לכתישת מלח, ודומה שזו "דרכו". בירושלמי מוזכרות הלכות מספר ולפיהן כל הנידוכין נידוכין כדרכם, ונראה שאף המלח כן (ירו', ס ע"א). הברייתא של רבי מאיר זהה, אפוא, למשנתנו. גם בתוספתא נקבע כי משנתנו היא כדעתו של רבי מאיר 115 בנוסח שבתוספתא (פ"א הט"ו) לא נאמר האם המלח נידוך כדרכו. . כבר ראינו, גם במשנה הקודמת וגם במשניות הראשונות של הפרק, כי הפרק שלנו קרוב לדעתו של רבי מאיר.

6הבבלי שינה, אפוא, מפשט המשנה, ואולי אף "תיקן" את נוסח הברייתא כך שייקבע בו שגם כתישת מלח חייבת בשינוי מה. נראה שבבבל התקבלו, באופן חלקי, החומרות של בית שמאי, ועל כן "תוקנו" או "עודכנו" המקורות ופורשו כך שיתאימו לתפיסת ההלכה הבבלית. מכל מקום, במקורות ארץ ישראל אין רמז לכך שגם חכמים תובעים שינוי, אם כי גם בירושלמי הוטלו מעט מגבלות ולא בכל המקרים הותרה הכתישה. ייתכן שהבבלי סטה מפשט המשנה משום שבבבל היה המלח ממחצבים תדיר והמלח הימי היה נדיר יותר. מלח יבשתי מחייב כתישה מסיבית יותר, ולפיכך היסב הבבלי את המשנה לכיוון זה של החמרה.

7בהלכה נוספת בתוספתא נשנה באופן סתמי: "אין עושין סיטני 116 סיטני, או טיסני, הוא מאכל גריסים, כלומר חיטה שנטחנה באופן גס לארבעה חלקים. ראו ירו', סוטה פ"ב ה"א, יז ע"ד; בבלי, יד ע"א; ערוך השלם, כרך ד, עמ' 50. ואין כותשין במכתשת ביום טוב ואין כותשין את המלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין" (פ"א הי"ח). התוספתא היא לכאורה כבית שמאי. הדבר נראה תמוה, שכן ההלכה נקבעה כבית הלל. ברם כפי שאמרנו וחזרנו, קביעת ההלכה כבית הלל הייתה תהליך ארוך ובימי הבית רווחה הפסיקה כבית שמאי, על כן הופעתה של ברייתא כבית שמאי אין בה כדי להפתיע. ברם, דומה שלא זה המקרה כאן. אותה מימרה מצויה בתוספתא שבת (פ"ד הט"ו), ובשבת זו דעת הכול. ייתכן, אפוא, שמשם הועברה המימרה לתוספתא שלנו, אף שעִסקה בשבת בלבד, וזו דעת הכול.

8אשר לנימוקי המחלוקת. ברור שבית שמאי תובעים שהכתישה תיעשה בשינוי. הבבלי מסביר שהחמירו בתבלין משום שכתישת מלח תדירה יותר ולא כל הקדרות זקוקות לתבלין, או שמא גם בית שמאי מסכימים שכתישת התבלין מערב החג מפיגה את טעמו. אך מלח ניתן לכתוש גם ערב החג, ואין בו מקום לחשש של הפגת הטעם, ולכן החמירו בו יותר. אם כן, לפי הבבלי בית שמאי דורשים שינוי, ואולי גם מתחשבים בנימוק שיש להחמיר במלאכה שניתן לעשותה ערב החג. הפגת הטעם נזכרת גם בירושלמי, אך לעניין אחר, כנימוק מדוע הותר בכלל לכתוש בחג עצמו (לבית שמאי?). בבבלי יש עוד אבחנות משנה שאינן חלק מפשט המשנה.