משנת ארץ ישראל על משנה ביצה ב:ה

1בית שמי אומרים לא יחם אדם חמים לרגליו אלא אם כן היו ראוים לשתייה – בית שמאי, לשיטתם, אינם מתירים מלאכה אלא לצורך אוכל נפש. לכן אסור לחמם מים לרחצה, אף שהרחצה עצמה מותרת. המדובר במרחץ פרטי בביתו של אדם, ובית הילל מתירין – מתוך שהותר החימום לצורך בישול סעודת החג הותר גם שלא לצורך. מחלוקת זו חוזרת על עמדות מוכרות שכבר הופיעו בשלהי הפרק הקודם 44 לעיל, פ"א מ"ט-מ"י. .

2התלמוד הירושלמי מרכך את המחלוקת. כמו בהלכות הקודמות עמדת בית שמאי נדחית מההלכה, אך מרכיבים ממנה חודרים להלכה 45 ראו במבוא למסכת. לפסיקה כבית שמאי במחלוקות רבות ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. להלן תובא ברייתא בתוספתא כדעת בית שמאי. . התלמוד קובע שגם לשיטת בית הלל המים חייבים להיות ראויים לשתייה, כך שחוממו כאילו לשתייה (ירו', סא ע"ג).

3רחיצת הרגליים בכלל, ובמים חמים בפרט, מופיעה פעמים מספר כנוהג של פינוק והנאה מיוחדת שיש בו משום מצווה: "דאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת – חובה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית – רשות, ואני אומר: מצוה. מאי מצוה? דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות" 46 בבלי, שבת כה ע"ב, וראו עוד קח ע"ב; מועד קטן כד ע"א. יש לנוהג גם רמזים בתורת בני ארץ ישראל. . כן משמע מכמה מימרות נוספות 47 ראו דיוננו בעירובין פ"א מ"י. מכמה עדויות יוצא שראו ברחיצת הרגליים חובה ממש, כמו נטילת ידיים, וראו דיוננו שם. ברם לא בכך עסקינן, שכן ידי חובת רחיצת הרגליים ניתן לצאת במים קרים. . ברם, עושה רושם שכאן דינן של הרגליים כמו של כל אבר אחר, וההיתר אינו קשור לדעות הרואות בכך ברכה מיוחדת.

4עושה 48 בדפוסים ובעדי הנוסח הקרובים להם "עושה אדם מדורה". התוספת של המילה "אדם" רגילה, כך למשל גם ב- מא. ב- מנ נוסף "אדם כתחילה". לעתים קשה להכריע האם הייתה המילה במקור או שמא נוספה מאוחר יותר. מכל מקום, אי אפשר לתלות במילה זו משמעויות כלשהן. היו שראו בכך עדות לדחיקת האישה מהלכות מסוימות, אך כאמור זו תוספת סגנונית התלויה במעתיקים. מדורה ומתחמם כנגדה – כמו במשניות רבות, אחר הרצאת המחלוקת המשנה ממשיכה בדעת מי שההלכה כמותו (לפי דעת העורך). במקרה זה העורך סבור שההלכה, כרגיל, כבית הלל, וההמשך הוא רק לשיטתם. ברם, הירושלמי אומר שייתכן שההלכה היא כדעת הכול, אלא שצריך שכנגד המדורה יהיה קומקום כך שהמדורה תיראה כאילו הוסקה כדי לחמם את הקומקום. בתפיסה זו בית הלל מודים לבית שמאי שההבערה צריכה להיות לשם אוכל, אלא שמותר "להערים". גם כאן התלמוד מפרש את בית הלל כאילו קיבלו מעט מדעת בית שמאי. מכל מקום, זו דעה אחת בירושלמי. לפי דעה אחרת זו רק דעת בית הלל, כמו שפירשנו וכמו שהבבלי מפרש (כא ע"ב). דומה שהבבלי מפרש את פשט המשנה, וההסבר שבירושלמי משקף את ההתפתחות ההלכתית שבה חדרו מרכיבים מעמדות בית שמאי לתוך ההלכה. בתוספתא דעת בית שמאי מוצגת בסתם, כאילו הייתה ההלכה המקובלת 49 תוס', פ"ב ה"י; שבת פט"ז הי"ח; ירו', שבת פ"ג ה"ג, ו ע"א; בבלי, מ ע"א. . עוד מסופר שם על רבן שמעון בן גמליאל, מדור אושא, שנהג כבית שמאי ולא התיר ליהנות מטרקלין שהוסק ביום טוב עצמו 50 ליברמן מפרש שהחשש הוא שמא יזיע וינגב את הזיעה. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה לשבת, עמ' 280. . כל אלו משקפים את ההתפתחות ההלכתית (איור 15).

5כל המחלוקות האחרונות משקפות את סוף ימי בית שני. כלי האבן אופייניים לתקופה זו, וודאי שגם המחלוקות על הבאת הקרבנות צמחו בתקופה שהמקדש פעל בה. על רקע זה מעניינות ההלכות בדבר חימום המים וחימום הדירה. לפי תוכנן מדובר בבית פרטי של איש אמיד היכול לחמם את ביתו, ולחמם לו מים חמים. קל לראות כיצד עשו זאת בבתי העשירים בירושלים, קשה יותר להבין מציאות של חימום בית כאשר מדובר בבית קטן ובו חדר אחד. מכל מקום, המשנה אינה מזכירה בעיות של חימום בית מרחץ. ברם, בתוספתא עולה המציאות של בית המרחץ, "מוליך אדן שמן הרבה באלנטיאות 51 אלונטא היא מגבת ביוונית. הרבה למרחץ..." (שבת פט"ז הי"ז), והלכות נוספות העוסקות בשימוש בבית המרחץ ביום טוב ובשבת מוצגות לפני הלכה זו ואחריה. בין השאר משובצת שם גם מימרתו של רבן שמעון בן גמליאל שצוטטה לעיל (שם הי"ח). משנתנו קובעת באופן סתמי שאסור לחמם מים, ובתוספתא המקבילה יש אבחנה בין שטיפת הגוף ובין רחצה, ושטיפה היא המינוח לרחצה הממושכת בבית המרחץ (פ"א ה"י).

6בתי מרחץ חדרו לארץ ישראל מימי הורדוס ואילך. ברם, בסוף ימי בית שני עדיין הייתה תפוצתם מצומצמת, וניתן היה למצוא בתי מרחץ בעיקר בארמונות הורדוס ובבתי עשירים. בהמשך תקופת המשנה התפשטה תופעת בתי המרחץ גם לעיירות היהודיות, ובתי מרחץ רבים היו בערי הפוליס המעורבות. בתי המרחץ בטבריה ובחמת גדר הפכו לבתי מרחץ המוניים, וחכמים הכירו אותם היטב. על כן חדרו ליצירה ההלכתית התייחסויות לבתי המרחץ ודיונים בשאלות שנבעו ממציאות זו 52 לרחצה בבתי המרחץ ראו פירושנו לשבת פ"ג מ"ד. .