משנת ארץ ישראל על משנה ביצה ב:ט

1הריחיים של פלפלים נזכרו במשנה הקודמת, ואגב כך המשנה דנה בהם.

2הריחיים של פלפלין טמאה 115 הכלל ההלכתי הוא שכל כלי שלם הוא "טמא", כלומר עלול לקבל טומאה אם ייגע בו דבר טמא. משם שלושה כלים – הפלפל היה תבלין יקר ביותר. רוב הפלפלים הובאו לארץ ממרחקים, מהודו או מארצות מזרח אחרות. עם זאת, נזכר גם גידול מוגבל של פלפל לתבלין בארץ 116 ספראי, הכלכלה, עמ' 147-146. . הפלפל שווק כגרעינים, ונטחן סמוך ככל האפשר לאכילתו כדי שטעמו וחריפותו לא יפוגו.

3הריחיים של פלפלין הוא כלי מורכב משלושה כלים. לפי התיאור במשנה היה החלק העליון מטחנה, כלומר כלי קיבול מתכתי שבו טחנו את הפלפלים. ניתן היה גם לכתוש פלפלים, אבל הכלי מכונה "ריחיים של...", ולפיכך יש להבין שבתוך הכלי היה ציר שסיבובו טחן את הפלפלים. החלק האמצעי של המטחנה היה נפה או כברה. רק הפלפל הטחון טפטף דרכה, והגרעינים נותרו מעליה עד שייטחנו. החלק התחתון היה כמובן כלי קיבול בפני עצמו. בלשון הירושלמי: "התחתון משום כלי קיבול והעליון משום כלי מתכות והאמצעית משם כברה" (סא ע"ד; בבלי, כג ע"ב). ריחיים של פלפלים היו כלי אחד, וכנראה היו כל החלקים מחוברים כאחד ומורכבים בצורה הדוקה. כל אחד מהחלקים הוא "כלי" במובנה ההלכתי של המילה, שכן ניתן לבצע בו פעולה תקנית כשלעצמו. החלק התחתון הוא ככל כלי קיבול. האמצעי הוא רשת, וגם היא נחשבת כלי, והחלק העליון (המטחנה) הוא בבחינת כלי מתכת, וכלי מתכת מטמא גם אם אין בו כלי קיבול (משנה, כלים פי"א מ"א), על כן גם החיבור של שלושתם טמא.

4משום כלי קיבול – החלק התחתון הוא כלי קיבול ולכן הוא נטמא, משם כלי מתכות – החלק האמצעי הוא נפה העשויה ממתכת, גם החלק העליון היה כנראה ממתכת, משום כברה – החלק האמצעי הוא כברה. כל אחד מהחלקים נטמא לעצמו, וכמובן גם כולם יחד, ואם נטמא אחד כל הכלי טמא.

5במקבילות למשנתנו אנו שומעים: "של בית רבן גמליאל היו שוחקין הפלפלין ברחים שלהן. אמר רבי לעזר בי רבי צדוק, פעם אחת היה אבא מיסב לפני רבן גמליאל, והביאו לפניו אנגרון ואכסגרון ועליהן פלפלין שחוקות ומשך אבא את ידו מהן. אמר לו אל תחוש להן מערב יום טוב הן שחוקות" (תוס', פ"ב הט"ז). למסורת זו אותו מבנה כמו ההלכות שבמשנה ז לעיל. בשתיים מהן הופיעה הלכה מקלה המיוחסת לרבן גמליאל, ובתוספתא מתברר שההלכה נלמדה ממעשה שהיה, ורבי אלעזר ברבי צדוק מוסר את המעשה באופן שונה. ברור, אפוא, שבמשנה הקדומה נכללו לא שלוש הלכות של רבן גמליאל אלא ארבע, ומשום מה הרביעית נשמטה ממשנתנו. ההלכה בדבר שחיקת הפלפלים היא הבריח המבריח את משניות ז עד ט. משנה ח הובאה משום שבה גם רבי אלעזר בן עזריה דן בשחיקת פלפל. מעתה מובן גם מדוע נעקרה ההלכה הרביעית של שחיקת הפלפל ממשנה ז, שכן העורך לא רצה לחזור פעמיים על אותה הלכה.

6משניות ז-ח שלנו מופיעות גם במסכת עדויות פרק ג. שם הן מופיעות כהמשך לסדרות אחרות של דברי אותו חכם: "ארבעה ספיקות רבי יהושע מטמא" (מ"ז), "שלשה דברים רבי צדוק מטמא" (מ"ח), "ארבעה דברים רבן גמליאל מטמא" (מ"ט). עם זאת, נראה שהמשניות נערכו לראשונה דווקא במסגרת דיני יום טוב, שכן הן עוסקות רק בדיני יום טוב, וכאמור הריחיים של פלפלין הם הבריח המחבר את שתי המשניות ליחידה אחת.

7אם אכן שתי ההצעות נכונות, ניתן ללמוד ממשנתנו פרק מאלף בעריכת המשנה:

8בשלב ראשון נוסחו ההלכות מקולי בית שמאי (מסכת עדויות);

9בשלב שני גובשה היחידה הכוללת את משניות ז-ט בפרקנו (להלן);

10בשלב שלישי ליקט עורך משנתנו ממשנת עדויות (פרק ד) את המשניות העוסקות ביום טוב, וצירף מחלוקות נוספות של בית שמאי ובית הלל העוסקות בדיני יום טוב. בשלב עריכה זה לוקטו משניות לפי שם אומרן, כולל משניות ז-ט. כאמור, נראה שמשניות ז-ט כבר היו יחידה מגובשת, אחרת לא היה עורך המשנה מצרף את משנה ט שאינה עוסקת ביום טוב. גוש המשניות ז-ט נערך אי שם בעבר, אולי עוד לפני שלב א. מכל מקום, הוא נערך במסגרת דיני יום טוב.

11בשלב רביעי הועברו משניות ז-ח חזרה למסכת עדויות (פרק ג), ובמקביל נערכה מסכת ביצה כולה.

12המשנה, כפי שהיא לפנינו, היא אפוא תוצר של עריכה מורכבת ורבת רבדים. אפילו משנת עדויות הקדומה מבוססת על עריכות קודמות. בשלבי העריכה סוגננו הדברים ונערכו, כך שחלו בהם שינויים משמעותיים. כך, למשל, במשנתנו נעקרו דברי רבן גמליאל על שחיקת פלפלים משיקולי עריכה, ודבריו על גדי מקולס נוסחו כהיתר. בפירושנו למשנה ד בפרק הקודם ראינו כי מחלוקת בית הלל ובית שמאי נעקרה מסיבות כלשהן, וכן שינויי סגנון ותוכן דומים. קשה לקבוע מאיזה שלב היה רבי יהודה הנשיא (עורך המשנה) מעורב בעריכה. יש להניח כי הוא האחראי לשלב הרביעי.

13נחזור להלכה עצמה. רבי אלעזר בן עזריה התיר לשחוק פלפלים בריחיים שלהם, וכן רבן גמליאל, וכפי שראינו קרוב לוודאי שדברי רבן גמליאל הוצגו כהקלה. לא נאמר מי חולק על הלכה זו, אך כבר מלשון המשנה נראה שיש מי שחולק על ההלכה ואוסר שחיקת פלפל ב"ריחיים של פלפלין". בפרק הקודם שנינו מחלוקת בשאלה כיצד מותר לכתוש תבלינים: "בית הלל אומרין תבלין נידוכין כדרכן" ובית שמאי מתירים כתישה רק בשינוי, בכלי משוכלל פחות ונוח פחות לכתישה 117 ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"ז. . במשנה שם מדובר בכתישה, ובמשנתנו בשחיקה. כתישה נעשית במכתש כזה או אחר, ושחיקה היא פעולה של טחינה 118 נראה שלכך התלמוד הירושלמי קורא "בוכנה", ראו ירו', פ"א ה"ו, ס ע"ג. . ברם, דומה שיש להבין את דברי בית הלל כפשוטם, ולדעתם מותר גם לשחוק פלפל כדרכו, כלומר בריחיים המיוחדים לו, ובית שמאי התובעים שינוי יאסרו שחיקת פלפלים בריחיים שלהם. כאן רבן גמליאל כבית הלל, אלא שכזכור יש האומרים ש"מוחלפת השיטה", ולפי זה רבן גמליאל מהלך בשיטת בית שמאי, כדרכו בהלכות רבות אחרות.