משנת ארץ ישראל על משנה ביצה ג:ח

1אומר אדם לחנווני 71 בדפוסים ועדי הנוסח הקרובים: "לחבירו" (דפוס וילנא, דו, דש, א, גט, ל, מ, רב). מלא לי כלי זה אבל לא במדה – המשנה דנה כאן, בהמשך למשניות הקודמות, במי שקונה מצרכי מזון אחרים. מותר לקנות מהחנווני, אך לא לקנות ממנו במידה. רוב החישובים הקדומים היו בנפח ולא במשקל (בשונה מהמציאות בימינו). האיסורים השונים נמדדים במידות נפח: "כזית", "ככותבת", "סאה", "רביעית" וכו'. גם כאן הקנייה הרגילה היא ב"מידה" (נפח), וחכמים דורשים שקנייה בחג תהיה בכלי שתכולתו אינה ידועה במדויק. עם זאת, לפי ההמשך משמע שחכמים מסכימים שהכלי שהחנווני מתבקש למלא יהיה כלי של מידה, אך שהקונה לא יבקש "הב לי סאה קמח" אלא "מלא לי כלי זה".

2רבי יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאינו – רבי יהודה מחמיר במקצת, כדרכו בהלכות יום טוב, ודורש שנפח הכלי המדויק יהיה מעט בלתי ידוע. ההבדל בין שתי הדעות סמלי וסמנטי. בתוספתא נוספו הגבלות נוספות על קנייה. מותר לקנות חמישים אגוזים או עשר ביצים, אך אסור לחנווני לסכם את סכום המכר, או את סך כל החובות (פ"ג ה"ז). נחזור למשנה. כאן רבי יהודה מחמיר, אך במשנה ו הוא המקל; הבבלי מקשה על כך ומבחין בין המשניות. כפי שראינו ההקלה במשנה ו אינה מובהקת, הוא מקל מ"חכמים" אך אולי מחמיר מהתנא קמא. אין צריך לומר שה"חכמים" של משנה ו אינם בהכרח ה"חכמים" של משנה ח, מה עוד שאלו עריכות שונות וזיהוי החכמים שונה מעריכה לעריכה. כפי שגם הערנו במשנה ו, לעניין שביעית בית שמאי מחמירים בעניין זה של מדידה, ואולי רבי יהודה מחמיר גם הוא בזיקה לשיטתם. זיקתו של רבי יהודה, לעתים, לבית שמאי נובעת מרבו, רבי אליעזר, שהיה שמותי.

3החנות היא המוסד המסחרי העיקרי בעיירה הכפרית. בכל יישוב הייתה חנות, או אף חנויות מספר. בחנות מכרו מוצרי מזון יבש אך גם אוכל מוכן, כמסעדה. "חנות" היא גם המונח לבית המלאכה: "חנותו של נפח" או של נגר (תוס', בבא קמא פ"ו הכ"ה-הכ"ו). החנות הייתה בביתו של החנווני, או נכון יותר הייתה חדר בחצרו. חכמים אינם מתנגדים לפתיחת החנות ביום טוב, ולא לעצם המכירה, אלא רק תובעים הצנעת האופי המסחרי שלה.

4מעשה בשאול בן בטנית 72 בדפוסים ובעדי נוסח קרובים להם "אבא שאול" (דפוס וילנא, דו, דש, א, גט, קול, רב, עי). – שאול בן בטנית היה מחכמי ירושלים, ומהסיפור משמע שהיה חנווני, שהיה ממלא את מידותיו מערב יום טוב ונותנין – אם מדובר על מוכר יחיד צריך לגרוס "נותנן", כמו בנוסח הדפוס ובכתבי יד הקרובים לנוסח הדפוסים. בתוספתא הסיפור הוא על שני חנוונים, אבא שאול ואלעזר ברבי צדוק, והנוסח ברבים "נותנין" או "נותנים" מתאים להם. דומה שמשנתנו מצטרפת לדוגמאות שהמשנה מקצרת בהן את המשנה המקורית ואילו המשנה המקורית, שהיא הנוסח המלא, מופיעה בתוספתא, או שהמשנה משתמשת בתוספתא, או ששתיהן השתמשו במקור קדום שרק התוספתא שימרה אותו במלואו 73 ראו על כך במבוא הכללי לפירוש המשנה. .

5(אבא) שאול בן בטנית הוא חכם מימי הבית, ובהמשך נזכר אבא שאול אחר, חכם שהיה פעיל בדור יבנה. לשניהם אין תואר "רבי" משום שהתואר הונהג רק בהמשך דור יבנה. חכם בשם אבא שאול מוסר מסורות רבות מימי הבית, והוא אחד המוסרים העיקריים של סיפורים מהתקופה הקדומה. ממשנתנו נראה שאבא שאול השני (זה הנזכר בהמשך המשנה) הוא המוסר את המסורות, ו(אבא) שאול הראשון אולי לא היה חכם כלל, או שמת כבר בסוף ימי בית שני.

6צדוק הנזכר בתוספתא, ובנו רבי אלעזר ברבי צדוק, היו פעילים בסוף ימי בית שני. רבי אלעזר נזכר כאן, ואביו נזכר במסורות אחרות 74 כגון תוס', יומא פ"א הי"ב, ראו פירושנו ליומא פ"ב מ"ב, ועוד. כך מפורש באוצר הגאונים לביצה, עמ' 35. . רבי צדוק ניצל בקושי מחורבן ירושלים, הוא אינו נזכר עם רבן יוחנן בן זכאי וחזר לפעילות בימי רבן גמליאל. הוא גר בטבעון שבגליל (תוס', נידה פ"ד ה"ג-ה"ד, עמ' 644, ועוד), ובנו רבי אלעזר היה מחבריו-תלמידיו הקרובים של רבן גמליאל דיבנה 75 ראו לעיל, הפירוש לפ"ב מ"ו-מ"ח. . מהמשנה משתמע ששני החכמים היו חנוונים, זעירים למדי. אחדים מחכמי בית שני שגרו בירושלים התפרנסו ממסחר קמעונאי, כגון רבי זכריה בן הקצב (שלפי שמו היה קצב). עם זאת אין הצדקה לקבוע כי הדבר מאפיין את חכמי ירושלים.

7ללקוחות ביום טוב – החנווני, או שני החנוונים לפי התוספתא, היו מכינים כלים של מידה מערב יום טוב כדי שלא ימדדו בשבת. לא ברור האם מילאו גם כלים של מידה, או שהיו אלו רק כלים שלא שימשו למדידה (כרבי יהודה). יש להניח שאם החנווני בוחר את הכלי הוא מעין כלי של מידה, ואבא שאול נהג כך משום שלא רצה לנצל את ההיתר של חכמים. לכאורה נהג אבא שאול כרבי יהודה, ברם ניתן להבין את דבריו גם כחומרה אישית ואז אין בכך ראיה לשיטה ההלכתית שלפיה פסקו החנוונים של ירושלים. אם כך הוא הרי שכל ההמשך אינו חשוב להלכה, והוא בבחינת סיפור מעשה בלבד.

8אבא שאול – השני, כמו שאמרנו קודם, אומר במועד – הכוונה לחול המועד, עושה כן – בדפוסים ובעדי הנוסח הקרובים להם נוסף מפני ברורי המידות 76 דפוס וילנא, דו, דש, א, גט, ל, מ, רב; ב- עי: "משום ברורי המדות". , כלומר כדי שלא ימדוד בדיוק בחול המועד. הנוסח כמו שהוא לפנינו בכתב יד קופמן הוא כנראה נוסחו של רש"י, והמשפט "מפני ברורי המידות" נוסף בהשראת המקרה הבא במשנה. לפי הסבר זה אין למכור במידה גם בחול המועד, וזו חומרה שלא שמענו עליה מעולם. בתוספתא רבי חנינא בן אנטיגונוס מוסר את המעשה ומסביר "מפני בטול בית המדרש" (פ"ג ה"ח) 77 הראשונים דנים מה המיוחד ביום טוב בבית המדרש. . אם כן, כל שרצו שני החנוונים הוא לחסוך זמן כדי שיוכלו למהר, הם ולקוחותיהם, לבית המדרש. כבר אמרנו שחול המועד היה הזדמנות למפגש בין תלמידים לשעבר למוריהם, ובבית המדרש התנהלה פעילות ערה. שני החכמים רצו אף הם להשתתף בנעשה בבית המדרש 78 ראו פירושנו לפסחים פ"ג מ"ז; תוס', סוכה פ"ב ה"י; פ"ד ה"ה ועוד. . לפי שתי הדעות אין קשר בין נוהגו של אבא שאול בן בוטנית לבין מחלוקת חכמים ורבי יהודה.

9וחכמים אומרים אף בחול עושה כן מפני מיצוי המידות – אלבק מפרש שאבא שאול בן בטנית הקפיד למכור כהלכה ולא ליהנות מאבק גזלה. בזמן המכירה קיים חשש שלא כל השמן ייזל מהכלי. המוכר ירוקן כלי שיש בו סאה, אך הקונה יקבל מעט פחות, משום שחלק קטן מהשמן יישאר בכלי. לפי הסבר זה העמיד אבא שאול את כלי המידה על הכלי של הקונה זמן רב, כדי שכל השמן ייזל ממנו. מבחינה רֵאלית ההסבר קשה ביותר. אי אפשר להציב, במשך זמן רב, כלי על כלי כך שיטפטף ממנו כל החומר. סביר יותר שהחשש היה מהקצף שנוצר בעת המזיגה. כאשר מוזגים יין או שמן מחבית נוצר מעט קצף, כך שהקונה מוכר סאה, אך כעבור זמן הקצף יורד ומתברר שהכלי אינו מלא עד תומו. אבא שאול בן בטנית הכין סדרה של כלים קטנים ובהם שמן, או יין, במידה קבועה, כך שהקצף לא יפריע למדידה. בתוספתא מובא סיפור שונה במקצת, על כמויות שמן ויין גדולות שנאספו מ"ברורי המידות" והחנווני 79 בתוספתא מדובר כל הזמן בשני חנוונים: אבא שאול ורבי אלעזר ברבי צדוק, אך סיפור זה מתייחס רק לאחד מהם: "אף הוא...". הביאן לגזברי המקדש שעשו מהן "צרכי רבים" (תוס', פ"ג ה"ח; בבלי, כט ע"א; ירו', סב ע"ב). ההבדל בין מידה ממוצה לבלתי ממוצה אולי איננו גדול, אבל בתנאי השוק הקדום כל השפעה על "מיצוי המידות" הייתה משמעותית 80 ראו גם משנה, כלים פי"ז מט"ז ופירושנו לה. .

10אם כן, ראינו שלוש הנמקות לנוהג של חכמים-חנוונים אלו: הראשון קושר את מעשיהם לפרט הלכתי-טכני בהלכות חול המועד, השני ללימוד תורה והשלישי להתנהגות מוסרית ראויה. מקור קצר זה מהווה מעין מיקרוקוסמוס של מחשבת חז"ל; שלוש ההנמקות הללו קיימות בעולמם של חכמים. אין הן עומדות בניגוד זו לזו, אלא בהשלמה. עם זאת יש בכל אחת מהן משום הדגש אחר, וביטוי לסדר קדימויות דתי. תוך כדי הדיון ההלכתי-טכני שבמשנה מוצגים רעיונות בדבר התנהגות מוסרית, אבל עורך המשנה מתחבט מהו באמת המניע החשוב שצריך לכוון את האדם, ההלכה הטכנית או ההיבט המוסרי.

11אומר אדם לחבירו – ובנוסח הדפוס: "הולך אדם אצל חנווני הרגיל אצלו..." 81 "חנווני" במקום "חבירו" מצוי ב- מפי, דפוס וילנא, דו, דש, א, גט, ל, מ, רב. רוב כתבי היד הללו הם מהקרובים לדפוסים. . לפי שני הנוסחים המדובר במכירה רגילה, אלא שזו מכירה בהקפה, מכירה שיש בה מרכיב של ידידות וחיבה, ומרכיב מסחרי. אבל אסור למכור ביצים או אגוזים בכמות רגילה, משום שזו דרך המסחר הרגילה ויש בה בירור המידות, כמו שהוסבר לעיל.

12תן לי ביצים ואגוזים במיניין שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך הבית [ ו ] – גם בתוך הבית אדם סופר את מספר האגוזים שהוא מגיש, ולכן מותר לעשות זאת גם בדרך מכירה 82 וכן בתוס', פ"ג ה"ז. . מהמשנה כולה משמע שהאיסור היה בעצם המדידה שהתירוה רק אם זו דרך פעולה שגרתית בבית, או בדרכי הכללה המעמעמים את המדידה והשקילה.

13אם כן, לפי משנתנו קיים איסור למדוד בשבת. הפרשנים המסורתיים מסבירים שהאיסור נובע מ"עובדין דחול", וכן אומרת התוספתא "לא יתן אדן לפני בניו ולפני בהמתו לא במדה ולא במשקל ולא במניין" 83 תוס', פ"ג ה"ח; בבלי, כט ע"ב; שבת קמט ע"ב; בבא מציעא עה ע"א. . את כל המקרים הקודמים ניתן היה להבין כהגבלה על מסחר, אבל נתינת אוכל לפני בהמה אינה מסחר, ואף על פי כן נאסרה. יתר על כן, במסכת שבת ראינו שמדידה לצורך השבת ולצורך מצווה הותרה 84 ראו פירושנו לשבת פכ"ד מ"ה; קוסמן, מדידה. , ואילו כאן נאסרה מדידה אפילו לצורך מצוות אוכל נפש ביום טוב. ניתן לתרץ שבמשנת שבת מדובר במדידה סמלית, מדידת החלון כדי לדעת האם הטומאה בוקעת דרכו, ואילו כאן זו מדידה שיש עמה מעשה. ברם, ניתן להעמיד את הדברים גם אחרת. ראינו כי לפי התוספתא מנהגם של החנוונים לא נבע מבעיה של מדידה אלא מסיבה אחרת. אם כן המדידה עצמה לא נאסרה, ואולי לפנינו מחלוקת האם מדידה נאסרה או לא, או שהיא נאסרה בשבת והותרה ביום טוב, שהרי משנתנו והתוספתא עוסקות רק ביום טוב.

14כאמור, הנוסח המועדף של המשנה עוסק בחבר והנוסח "חנווני" מצמצם את החידוש שבמשנה, שהרי החנווני עוסק במסחר ממש ואילו החבר אינו עוסק במסחר, וכך החידוש במשנה רב יותר.