משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ה:ג

1האומר על קן צפור יגיעו רחמיך – ההלכה מופיעה גם במשנה במסכת מגילה (פ"ד מ"ט). ראשונים מעידים שלפניהם הייתה משנה זו מונחת רק במסכת מגילה, ברם אין לכך ביטוי בעדי הנוסח שלפנינו 36 ראו זק"ש, משנה, עמ' מג, ובמלאכת שלמה. . בשני התלמודים (ירו', מגילה פ"ד ה"ט, עה ע"ג; בבלי, שם כה ע"א) נמסרו טעמים שונים להתנגדות החכמים לנוסח זה או לנוסח דומה לו בתפילה. לפי דעה אחת בירושלמי המתפלל אומר, או מתכוון לומר: "על קן ציפור הגיעו רחמיך" ורומז למצוות שילוח הקן (הכתובה בספר דברים כב ו), "ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך", והוא "כקורא תיגר על מדותיו שלהקדוש ברוך הוא". טעם אחר: כ"נותן קצבה על מידותיו" – עד קן ציפור ולא למעלה הימנו. בבבלי מבואר בשם אמוראי ארץ ישראל: "מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית", על הציפור חס ולא על שאר יצוריו, וטעם אחר: "מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות" 37 ראו דיונו של אורבך, חז"ל, עמ' 336-334. . קרוב להניח שבנוסחאות אלו, או קרובות להן, השתמשו מינים בתפילתם. לא נאמר במשנה מה דינו של מתפלל בנוסח זה, ונראה שהוא סמוך לשתי הנוסחאות שהמשנה מונה לאחר מכן, ש"משתקין אותו".

2בסוגיות בתלמוד הירושלמי במגילה ובברכות אשר הלכה זו מובאת בהן נאמר: "אית תניי תני 'על' ואית תניי תני 'עד' " (ירו', ט ע"ג). הסוגיה סבורה שמי ששונה "על" מסייע לפירוש שהאומר כן הוא כקורא תיגר על מידותיו של הקדוש ברוך הוא: "על קן ציפור הגיעו רחמיך ועל אותו האיש לא הגיעו", ומי ששונה "עד" מסייע לפירוש "כנותן קצבה על מידותיו". בלשון המקרא מצינו את הפועל "נגע" מתקשר ל"על" ול"עד" בשופטים כ לד: "נוגעת עליהם הרעה" ובאסתר ט כו: "ומה הגיע אֲליהם". ספק אם אמנם קיים הבדל במשמעות ההדגשה בין "אל" ל"עד" 38 אפשטיין, מבוא, עמ' 90, סבור ש"עד" משמעו קונקרטי יותר. אולם שאר דברינו בעניין זה הם בעקבותיו. . החילוף "על-עד" מצוי במקרא. במסורה הגדולה 39 מסורה הגדולה, מהדורת פרנסדורף, תרכד, עמ' 257. : "סבירין עד וקריין על", וכן נמצא במשנה במקומות רבים 40 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 1228-1227. . בכ"י מא כתוב, שלא כבכל הנוסחאות: "יהמו רחמיך", ואין זה אלא שיבוש בהשפעת נוסח התפילה שלפנינו בברכת "על הצדיקים... יהמו רחמיך".

3ניכר שהתלמודים והמפרשים הסבירו ש"אותו האיש" הוא הדובר עצמו. כל ההסבר קשה: וכי למה יתפרש הרמז לשילוח הקן כאילו יש בכך סייג והיעדר רחמים על אותו האיש? להלן נחזור לכיוון פרשנות שונה.

4ועל טוב יזכר שמך – משתקים אותו מפני שמשתמע מדבריו כי רק על הטובה יש להזכיר את שמו, והרי לימדונו חכמים במשנה: "חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" (להלן, פ"ט מ"ה).

5מודים מודים משתקים אותו – התלמוד הבבלי מפרש שצורה זו נראית כשתי רשויות, והוא מוסיף בהמשך הסוגיה: "האומר שמע שמע כאומר מודים מודים" (מגילה כה ע"א), והתלמוד הירושלמי מוסיף גם "אמן אמן" (מגילה פ"ד ה"ט, עה ע"ג). "מודים מודים" ו"אמן אמן" נמצאים בתפילותיהם של אנשי קומרן: "מודה מודה" 41 הודיה כ, דף 11 שורה 3, במהדורת ליכט עמ' 161. ; "אמן אמן" חוזר פעמים מספר בסרך היחד ובכתבים אחרים 42 סרך היחד, א 20; ב 10; ב 18; 1,7 4Q ועוד. .

6כל ההסברים קשים, ולא ברור מדוע משפטים אלו מעוררים התנגדות כה תקיפה. מסתבר שכל אלו היו ססמאות כיתתיות שאמירתן רימזה ששליח הציבור הוא חבר באחת הכתות או שמינות נזרקה בו. פירושנו לנוסחה "מודים מודים" הצביע על מקורה של אותה מינות. חשש זה חוזר גם בהמשך המשנה, שמא שליח הציבור מרמז לתפילה מינית ושטעותו הנזכרת להלן אינה תמימה אלא מלמדת על סטייה מנוסחאות חז"ל וקבלת נוסחאות כיתתיות. גם המשך המשנה במסכת מגילה כולל סדרה של מנהגים שונים שחז"ל ראו בהם סטייה כיתתית, כגון תפילה בבגדי לבן או ללא מנעלים, משום שיש בכך הצהרה שבית הכנסת הוא כמקדש. לפיכך יש לחזור למשפט של הרישא: "ועל (עד) אותו האיש לא הגיעו רחמיך". הסברנו ש"אותו האיש" הוא המתפלל עצמו, ואכן בספרות חז"ל אדם אומר על עצמו לעתים קרובות "אותו האיש", או בארמית "ההוא גברא". לעתים "אותו האיש" הוא מונח מקביל ל"איש אחד", ולעתים אף שמו מופיע, כגון "זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו" (בבלי, שבת יג ע"ב), ודוגמאות נוספות.

7על כן אולי מן הראוי להציע אפשרות אחרת. ייתכן, ואנו מציעים זאת כהשערה, ש"אותו האיש" אינו אלא משיחם של הנוצרים. שליח הציבור מתריס כלפי שמים שעל ציפור ה' מרחם, אך לא על אותו האיש שנצלב. או אולי הוא אומר זאת כקביעה חיובית שה' לא ריחם על אותו האיש משום שמותו נועד לגאול כביכול את האנושות, כפי שהסבירו הנוצרים את מותו של ישו. חז"ל מתנגדים לנוסח זו משום שיש בו אזכור של המנהיג הנוצרי והזדהות עמו, ורמז אפשרי להתרסה כלפי שמים. גם אם הרמז נאמר ללא התרסה – יש בכך אזכור של הדת השנואה. אם אפשרות זו מתקבלת – הרי שיש בכך התנגדות לנוצרים היהודיים שראו בישו נביא או אפילו משיח, אבל בשר ודם, ולא בן אלוהים. בספרות יהודית מאוחרת כונה ישו "אותו האיש", ואנו מציעים את האפשרות שהכינוי קדום. זאת ועוד, ההמשך "על אותו האיש לא הגיעו רחמיך" אינו ההמשך הקדום אלא פרשנות של התלמודים, וייתכן שבמקור הכוונה הייתה שעל ישו לא הגיעו רחמיו. חולשתו של פירוש זה היא בכך שהתיאור "אותו האיש" מופיע עשרות פעמים בספרות חז"ל (תנאית ואמוראית), וכמעט בכל המקורות הכוונה לנושא המעשה או לאיש אנונימי אחר. על כן נראה לנו שהסבר זה רחוק.

8כפי שפירשנו גם לעיל, בספרות התנאית יש רמזים לתפילות נגד המינים 43 לעיל, פ"ד מ"ד. . בספרות המאוחרת יותר כבר איבדו רמזים אלו ממשמעותם, ואולי אף לא הובנו. הנוסחאות הקדומות שונו והתפרשו בצורה שאיבדה הרבה ממשמעותם. פולמוס כיתתי שאבד טעמו ממשיך להופיע בנוסחאות התפילה, אך איבד מחריפותו ומהמתח שעל רקעו הוא נוצר.

9העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו – אין לנתק הלכה זו מקודמתה. המדובר במי שטעה באותן ברכות רגישות שיש בהן חשש מינות. הבבלי מסביר: "טעה בכל הברכות כלן – אין מעלין אותו, בברכת המינים – מעלין אותו" (כט ע"א). בירושלמי הרשימה ארוכה יותר: "שליח ציבור שהשגיר שתים שלש ברכות אין מחזירין אותו. אשכח תניי ופליג (נמצא כתוב וחולק) לכל אין מחזירין אותו, חוץ ממי שלא אמר מחיה המתים ומכניע זדים ובונה ירושלם, אני אומר מין הוא" (ט ע"ג). המדרש הארץ-ישראלי אומר: "ילמדנו רבינו העובר לפני התבה וטעה [ולא אמר ברכת קללת המינין, מהו שמחזירין אותו? כך שנו רבותינו העובר לפני התבה וטעה] בכל הברכות כולן אין מחזירין אותו, בברכת המינין מחזירין אותו בעל כרחו, חיישינן שמא מין הוא, ולכך מחזירין אותו שאם יהיה בו צד מינות יהיה מקלל את עצמו והקהל עונין אמן. וכן מי שלא אמר בונה ירושלים מחזירין אותו, דחיישינן שמא כותי הוא" (תנחומא בובר, ויקרא ג, עמ' 3).

10אם כן, חכמים מונים שלוש ברכות "רגישות": מחיה המתים, שכן הצדוקים התנגדו לאמונה בתחיית המתים; "מכניע זדים", היא ברכת המינים כנגד הצדוקים, האיסיים ומדור יבנה ואילך גם כנגד הנוצרים 44 ראו פירושנו לעיל, פ"ד מ"ג. , ו"בונה ירושלים", שכן השומרונים לא קיבלו את קדושת העיר, כפי שיוצא מהמדרש. אם טעה בברכה אחרת – מחזירים אותו, כלומר עליו לחזור ולומר את הברכה כהלכה. אבל אין מעבירים אותו, מחווה שיש בה תוקפנות רבה ואי נעימות חברתית. אם טעה בברכות הרגישות מעבירים אותו, אך בתלמודים מרככים את הקביעה ומסתפקים בהחזרתו 45 גם התוספתא, פ"ג ה"ט, מצמצמת את חובת ההחזרה, וברור שלדעתה מי שטעה סתם אין מעבירים אותו. . הירושלמי מציג את הבדלי הגישות כמחלוקת ("אשכח תני ופליג"), ברם דומה שלפנינו הבדל כרונולוגי, או הבדל שהושפע גם מההתפתחות הכרונולוגית. בימי האמוראים כבר נדחו המינים הללו מכלל ישראל, הרגישות הציבורית נחלשה והמתיחות פגה במידה רבה. בעיית המינים הפכה לבעיה חיצונית וחדלה להיות בעיה פנימית של הקהילה היהודית, על כן גם ההלכה נוקטת אמצעים תקיפים פחות ובוטים פחות. זאת ועוד; כפי שאמרנו לעיל, תפילה שנוצרה על רקע מאבק כיתתי מאבדת מתוקפה ומתפרשת בצורה כללית ונטולת מתח וחריפות.

11קיבלנו את הסבר המדרש שמי שלא התפלל על בניין ירושלים הוא שומרוני, אבל הירושלמי מכנה אותו "מין". זהו כינוי כללי לפורשים שונים, אך דווקא השומרונים מכונים כך רק לעתים רחוקות. גם הנוצרים התנגדו לירושלים כמרכז, לפחות מהמאה השנייה ואילך 46 ראו דיוויס, הארץ, עמ' 376-222, וספרות רבה נוספת. . יחסם של הנוצרים היהודיים לירושלים היה מסובך יותר. רוב המקורות הנוצריים מדגישים שהנוצרים היהודיים העריצו את ירושלים והתפללו לכיוונה. אירנאיוס אומר זאת במפורש: הם מעריצים (או פולחים) כאילו הייתה מושב האלוהים 47 אירנאיוס, נגד המינים, 26.2 I. . עוד יותר מפורש הוא כתב הפולמוס היהודי-נוצרי שהשתמר בספרו של המחבר המוסלמי עבר אל ג'אבר. לפי חיבור זה התפלגו ה"נצרנים" מהרוב ומהממסד הנוצרי בין השאר משום שהאחרונים החליטו להתפלל למזרח במקום לירושלים, דבר שנתפס כהתקרבות לדתות האליליות 48 פינס, היהודים-הנוצרים, עמ' 180. . גם כת אלקסי, שהייתה מקורבת לכת ה"אביונים" 49 כת יהודית נוצרית ידועה, נזכרת בספרות אבות הכנסייה הנוצרית. ואולי אף הצטרפה אליהם, אימצה דעה זו 50 כגון אפיפניוס, נגד המינים, 19.5.4; 19.3.5. וחייבה להתפלל לכיוון ירושלים. ברם, לאחרונה הוצע לזהות מבנה בבית שאן כבית תפילה נוצרי-יהודי, וכיוון התפילה שם הוא למזרח (כמו בכנסיות) ולא לכיוון ירושלים 51 ספראי, ליאונטיס. . ייתכן, אפוא, שהייתה קבוצה יהודית-נוצרית שלא התפללה לכיוון ירושלים. עם זאת, כפי שראינו גם בציבור היהודי היו בתי כנסת שלא כוונו לירושלים 52 ראו פירושנו לעיל, פ"ד מ"ה. . על כן מוגזם אולי ללמוד על האמונות הדתיות של הקבוצה שהתפללה באותו בית כנסת. ייתכן, אם כן, שההתנגדות לירושלים יוחסה לנוצרים או לנוצרים יהודיים. מאוחר יותר כבר נשכח המאבק בנוצרים, והמדרש היסב אותו אל השומרונים. המאבק בנוצרים נשכח משום שאלו פרשו מהחברה היהודית וחדלו להיות איום מבפנים. הנוצרים היהודיים גם הם התמעטו, וחדלו להוות איום.

12בכל אופן, הטעות של שכחת "ברכת ירושלים" עשויה לרמז גם על מינות נוצרית. אין בכך כדי לרמז שנוצרים, נוצרים יהודיים או שומרונים התפללו כשליח ציבור בבית הכנסת היהודי, אלא שחז"ל רוצים להדגיש בהלכה זו את התנגדותם למינות ואת המאבק נגדה.

13בתלמודים יש מחלוקות מה פירוש המונח "להחזיר": מתחילת התפילה או מתחילת הברכה, ולא נרחיב בכך.

14מכל מקום, משנתנו משקפת מצב שיש בו נוסח קבוע, לפחות באותם קטעים רגישים החשודים כמבטאים מסורות או נטיות כיתתיות. בדור התנאים, לפחות בקדומים שבהם, המאבק האנטי-כיתתי היה תקיף, מאוחר יותר חלה כנראה רגיעה גם בתחום זה והתכנים של המאבק טושטשו.

15ולא יהי סורבן באותה שעה – סורבן הוא משקל בעלי מלאכה. הצורה הנהוגה היום היא "סרבן", וכך (סרבן) כמעט בכל עדי הנוסח, אך הצורה שבכתב יד קופמן מקורית וטובה. המשנה מניחה שבדרך כלל סירבו אנשים למלא את תפקיד שליח הציבור. התלמודים מתארים מעין ריטואל של סירובים מנומסים: "תנו רבנן העובר לפני התיבה צריך לסרב, ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח. ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד הוא עושה – פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב, שלישית – פושט את רגליו ויורד. תנו רבנן: שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור, ומלח, וסרבנות" (בבלי, לד ע"א) 53 בירו', ט ע"ג, מקבילה למשפט האחרון. . כאן מדובר באירוע בעייתי מבחינה ציבורית של החלפת שליח ציבור, לכן אסור לסרב.

16מניין הוא מתחיל מתחילת הברכה שטעה זה – סדרה ארוכה של דיונים על כך מצויה בתלמודים. יש להניח שהגישה לשאלה מהיכן הוא מתחיל קשורה לשאלה האם מעבירים אותו או שמא מחזירים את שליח הציבור שטעה. בירושלמי: "רבי יוסי בן חנינה בשם רבי חנניה בן גמליאל טעה בשלש ברכות הראשונות חוזר בתחילה. אדא בר בר חנה גניבה בשם רב טעה בשלש ברכות האחרונות חוזר לעבודה. רבי חלבו רב חונה בשם רב טעה בשלש ברכות הראשונות חוזר בתחילה, בשלש ברכות האחרונות חוזר לעבודה. טעה ואינו יודע איכן טעה, חוזר למקום הברור לו" (ירו', ט ע"ג), ובתלמוד הבבלי: "אמר רב הונא: טעה בשלש ראשונות – חוזר לראש, באמצעיות – חוזר לאתה חונן, באחרונות – חוזר לעבודה; ורב אסי אמר: אמצעיות אין להן סדר. מתיב רב ששת: מהיכן הוא חוזר – מתחלת הברכה שטעה זה..." (לד ע"א). בהמשך הגמרא מתרצת את הסתירה.

17מכל מקום, בדיון זה התלמודים חוזרים מהקביעה שרק מי שטעה בברכות רגישות מודח מתפקידו. ברם ניתן גם לפרש שמי שטעה בברכות רגישות מודח, ומי שטעה בברכות אחרות חוזר.