משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ו:א

1כפי שאמרנו במבוא, אחד מסוגי הברכות הוא "ברכות הנהנין": מה שאדם צורך ומה שהוא נהנה ממנו יש לברך עליו לפני השימוש. התוספתא מנמקת זאת: "לא יטעום אדם כלום עד שיברך, שנאמר 'לה' הארץ ומלואה' (תהילים כד א) – הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, עד שיתירו לו כל המצות. לא ישתמש אדם בפניו, בידיו וברגליו אלא לכבוד קונהו, שנאמר 'כל פעל ה' למענהו' (משלי טז ד)" (תוס', פ"ד ה"א). נימוק זה הוא ביטוי לרעיון חובק זרועות עולם. "לה' הארץ ומלואה", ולכן כל מה שאדם צורך הוא לא רק פועל ידיו של בורא עולם אלא שייך לו, והוא נתנו לבני אדם. מעין אותו רעיון הסיקו חכמים מהפסוק "כי לי כל הארץ" (שמות יט ה). רעיונות דומים חוזרים אצל אומות שונות. ההנמקה בדבר הבעלות האלוהית עשויה להוביל לכיוונים שונים. היא עשויה לנמק את שלטון המלך שקיבל את הבעלות מבורא עולם; היא עשויה לנמק את בעלותם של בני ישראל על ארץ ישראל, או לקדש את הבעלות הפרטית באופן כללי (ה' נתן את הקרקע לבעלים הנוכחי). במקביל, אותו רעיון עשוי להוביל לסדרת פרשנויות בעלות אופי דתי יותר. הרעיון מוביל לצניעות ולתחושה שכל העושר שצבר אדם אינו שלו 1 מסכת שמחות, פרק חיבוט הקבר, פ"א ה"ח, עמ' 259; בבלי, שבת קיט ע"א; בראשית רבה, פי"א ד, עמ' 91 ומקבילות. . הרעיון מוביל לכך שהמעשר והתרומות שאדם נדרש להפריש מיבולו אינו ויתור על רכוש לשם מצווה, אלא להפך, קבלה של תשע עשיריות מהיבול: "בנוהג שבעולם אדם נותן שדהו לאריסות נותן הזרע והפעולה וחולק עמו בשוה, והקב"ה 'לה' הארץ ומלואה' והוא מוריד הטל והמטר, והוא משמר הכל, ואינו מבקש אלא אחד מעשרה מעשר, ותרומה אחד מחמשים. הוי 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים' (דניאל ט ז)" 2 תנחומא, כי תשא, יד, ומקבילות לרעיון ולמדרש זה. . מאותו רעיון ניתן להקיש שבכל עימות משפטי בין אדם פרטי ובין המקדש, יד המקדש על העליונה 3 כגון משנה, שקלים פ"ד מ"ט ופירושנו לה; תוס', ערכין פ"ד ה"ג, עמ' 546. . התוספתא שלפנינו ומקבילותיה מסיקים מהפסוק שיש צורך לברך, ולהודות לה' על השימוש ברכושו. ייתכן גם שתודה זו היא מעין בקשת רשות להשתמש באוכל ולנצלו 4 במדרש תנאים לדברים, פ"ג כג, עמ' 14, מסיקים מכאן שבאופן כללי יותר יש לבקש מה' ולהתפלל אליו. .

2בתלמודים העלו פסוקים נוספים לחובת הברכה (ירו', ט ע"ד; בבלי, לה ע"א). ניכר שאמוראים אינם מתמודדים עם הרעיון עצמו ואינם מחפשים תשובה רעיונית, אלא תוספת דרשות מהכתובים.

3הפסוקים שהובאו אינם באים לחדש את חובת הברכות, אלא רק להסמיכה לכתוב. עצם הרעיון של ברכות הנהנים קדם לדרשות. כפי שאמרנו במבוא, אנו מכירים סדרה של ברכות והן: תפילות רגילות שבתקופה הקדומה כונו "ברכות", ברכות על מצוות המקדש, ברכות על עשיית מצוות, ברכות על הנאה מהעולם (צריכה ישירה ועקיפה) וברכות המזון שאחרי האוכל. קשה לקבוע מתי נוצרה ברכת הנהנים, אבל ממשנתנו מוכח שכבר רבי אליעזר וחכמים הכירו את טופסי הברכות ואת הנוסח "בורא פרי הגפן", וחלקו רק על פרט טכני כלשהו, מכאן שעצם החידוש ההלכתי של קביעת חובת הברכה קדם להם בהרבה. זאת ועוד. בדיוננו על הבדלה 5 לעיל, פ"ה מ"א. ראינו כי ברכת ההבדלה כללה "ברכה על היין", ועל סדר הברכות חלקו בית שמאי ובית הלל. אם כן, עצם ברכת היין וכנראה גם נוסחתה היו מוכרות בזמנם של שני הבתים, כלומר בסוף ימי בית שני 6 בירושלמי רבי עקיבא מוצג כמי שקובע את חובת הברכות (ט ע"ד), אך דבריו אינם אלא ניסוח מאוחר, או שהוא חידש את אחת הדרשות. .

4כיצד מברכין על הפירות – זו כותרת כללית; לפי סגנונה נראה שהיא מאוחרת לגוף המשנה, שהרי לו קדמה למשנה עצמה צריכה הייתה המשנה להיות מנוסחת: "כיצד מברכין על הפירות, בורא פרי...". על כן נראה שהמשנה החלה את הרשימה במילים "על פירות האילן הוא מברך (או אומר)". הכותרת גם אינה מתאימה לכל המשנה, שאינה עוסקת רק בפֵרות. על כן יש להניח כי זו תוספת של העורך שרצה לפתוח בה את הדיון 7 ייתכן שיש לראות בפתיחה מעין סגנון של התוספתא. ההלכה ידועה והתוספתא שואלת כיצד, ראו ויס, משניות תוספתאיות. . המונח "פירות" מציין לעתים את פֵרות האילן, אך משמש גם כינוי כללי לכל היבול החקלאי. כך, למשל, בשביעית (פ"ד מ"ב) יש דיון בפרות שביעית, והכוונה רק לחיטים ושעורים ולא לפרות האילן; במשנת שבועות (פ"ו מ"ג) קיטנית נכללת בכלל הפרות, וכן דוגמאות רבות אחרות.

5על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ – בלשון חכמים תמיד נעשה שימוש במילה "אילן", ובתנ"ך "עץ". "עץ" בלשון חכמים הוא בדרך כלל חומר הגלם לאחר כריתתו, כגון "סנדל של עץ" 8 משנה יבמות פי"ב מ"ב תשמש עבורנו דוגמה לעשרות רבות של משפטים דומים. . הברכה מנוסחת אפוא בלשון המקרא, אך ההסבר ההלכתי הוא בלשון הרגילה במשנה. ניסוח הברכה בלשון מקראית אינו מעיד על קדמותה, אלא על שימוש בלשון ארכאית ומקודשת. בקורות התרבות בעולם הכללי ובמסורת ישראל מצויות עשרות ומאות דוגמאות לשימוש במונחים ארכאיים בתחום שפת הקודש והפולחן; בתפילות ובברכות יש שימוש מרובה בשפת המקרא, ואין בהן מילים ארמיות או יווניות. ניכר שמי שטבע מטבע של תפילות רצה להעניק להן הוד קדומים ולעטותן מעטה מקראי שיש בו קדושה יתרה.

6חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן 9 הירושלמי, י ע"ב, טוען שמי שדורש לברך "המוציא לחם מן הארץ" צריך לדרוש גם לברך על אותו משקל "הבורא פרי הגפן". ברם לא מצינו שאכן יש מי שבפועל גורס נוסח זה, וזהו ניסיון מלאכותי להשוות את הברכות. על נוסח ברכת "המוציא" ראו להלן. ברם בברכת "המוציא" הייתה בעיה של הגיית המילים (עולם – מוציא), מה שאין כן בברכת הגפן. – היין והלחם הם שני המאכלים המרכזיים. הם מרכזיים בחיי היום-יום ואף במעמדות הדתיים, על כן זכו לברכות מיוחדות. התלמודים מנמקים זאת בכך שבשניהם נעשה שימוש במקדש. ברם, אילו הייתה זו הסיבה העיקרית היה הבשר זוכה לברכה מיוחדת. הבשר היה המאכל העיקרי במקדש אך משקלו בחיי היום-יום מועט 10 קדמונינו אכלו בשר לעתים רחוקות בלבד, ואף דגים שימשו בעיקר בסעודות חגיגיות. על כן הדג הוא המאכל המובהק של השבת, ראו המבוא למסכת שבת. , על כן אין לו ברכה מיוחדת. מכאן יש להסיק מסקנה מרכזית על התפתחות ברכות האוכל. ברכות אלו צמחו מתוך ההווי הביתי, ולא מתוך הווי בית המקדש, בניגוד לקריאת שמע ולתפילה שצמחו מתוך המקדש והווי עבודת ה' בו.

7בתוספתא מובאת מחלוקת רבי אליעזר וחכמים האם מברכים "בורא פרי הגפן" רק על יין מזוג או גם על יין "חי" (פ"ד ה"ג). יין "חי" הוא יין שאינו מעורב עם חומר אחר. ברם, קדמונינו לא שתו יין חי אלא רק יין מזוג ביחס של אחד לשניים (שליש יין): "כמזג שני חלקים מים ואחד יין" (תוס', נדה פ"ג ה"א; ירו', פ"ב ה"ו, מט ע"ד), וכן: "אל יחסר המזג מהו אל יחסר המזג שלא היו חסרים אחד משלשתן, אל יחסר המזג מי שהוא מזוג כראוי מזוג שלישי של כוס יין ושני חלקים מים" 11 במדבר רבה, פ"ד ד; שיר השירים רבה, פ"ז א; פסיקתא רבתי, פ"י, לה ע"א; תנחומא בובר, כי תשא פ"א, א, עמ' 104 ומקבילות נוספות. . היין לפסח צריך להיות מזוג ולא חי 12 ראו פירושנו לפסחים פ"א מ"א; בבלי, שבת עו ע"ב; עירובין כט ע"ב ועוד. , ובן סורר ומורה אינו מתחייב עד שישתה יין חי, משום ששתיית יין חי היא סמל לשחיתות וסביאה יתרה (בבלי, סנהדרין ע ע"א; תנחומא, כי תצא א). יין חי נתפס כמשכר ולא היה משקה מקובל (במדבר רבה, פ"י ח).

8על כן הפך הפועל "מזג" למונח כללי לשפיכת המים, או כל נוזל אחר, מקנקן לכוס השתייה. עם זאת, עדיין בחלק גדול מהמקורות הפועל "מזג" משמש כמונח לערבוב המשקה, כמתואר כאן. כך, למשל, נאמר במשנה: "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות? משתסרח המקפה. משלו משל, למה הדבר דומה: לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו" (סוכה פ"ב מ"ט). לכאורה, אם העבד בא למזוג כוס – כיצד שפך האדון את הקיתון? הפתרון פשוט, ותלוי בהבנת המונח "למזוג". "למזוג" אין משמעו לשפוך סתם או להעביר נוזלים מכלי לכלי אלא למהול, כפי שהסברנו. המזיגה נעשתה בשעת ההגשה. השותה היה מחזיק את כוסו ובה קצת יין, והשמש (המשרת) מזג לו מים, חמים או קרים, בהתאם לרצונו 13 יש לכך עדויות נוספות כגון בבלי, זבחים פב ע"ב; שבת לח ע"ב, וראו עוד מכבים ב, טו לט, ועוד. . על כן בא העבד למזוג את הכוס, שהיא כלי קטן לשתייה 14 בראנד, כלי חרס, עמ' רי-רכו. , והאדון שפך עליו את המים מהקיתון שבו כמות מים גדולה מזו שבכוס 15 בראנד, כלי חרס, עמ' תקיח-תקכה. .

9עוקצו של המשל הוא שבקשת הגשם היא אחד המרכיבים העיקריים בחג. העבד (האדם) בא אל ה' כדי לבקש גשם. בניית הסוכה היא גם בקשת הגשם, וגם מעין הגשת יין לאדון העולם. תגובתו של ה' אינה קבלת הבקשה אלא שפיכת המים, שיש בה ביטוי לכעס והעלבת העם.

10על רקע זה של המזיגה המחלוקת מובנת. לפי רבי אליעזר כל יין הוא יין וברכתו "בורא פרי הגפן", וחכמים אומרים שרק יין מזוג, המשמש לשתייה רגילה, הוא "יין" במלוא מובנה של המילה. משנתנו אינה מבחינה בין יין מזוג ליין חי; ייתכן שהמשנה כרבי אליעזר, או שהיא עוסקת ביין הרגיל מבלי לעסוק כלל ביין מסוג חריג.

11ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ – "פירות הארץ" הוא המונח לכל הדגנים והדלועים, וכל מה שאינו פרי אילן ואינו ירק. גם כאן יש לחיטה ברכה מיוחדת בגלל מרכזיותה של הפת בסעודה. סעודת בוקר רגילה כללה לחם עם מטבל כלשהו (שמן או ירק), וסעודת הערב התבססה על לחם עם תבשיל עדשים או ביצה או מקבילה תזונתית לאלה. מכל מקום, הלחם היה המרכיב העיקרי. על כן יש הסוברים שניתן להתקין עירוב חצרות רק עם פת, או על כל פנים הפת היא הדוגמה הפשוטה לעירוב 16 ראו פירושנו לעירובין פ"ח מ"ב; פ"ז מ"י. נרחיב בכך מעט בפירושנו לפאה פ"ח מ"ז. . בתלמודים ובמדרשים 17 ירו', י ע"א; בבלי, לח ע"א; מדרש תהילים, קד, א, עמ' 443; בראשית רבה, פט"ו ז, עמ' 140. בירושלמי זו מחלוקת אמוראים, רב נחמן ואחרים, ונראה שנפל שיבוש ורב נחמן הוא רבי נחמיה, התנא מדור אושא, כביתר המקבילות. מובאת מחלוקת בין רבנן לרבי נחמיה האם יש לומר "מוציא לחם" או "המוציא לחם"; משנתנו כרבי נחמיה, וכך הברכה מצוטטת בפשטות במקומות שונים. בכל הברכות אין ה"א הידיעה בתחילתם: "בורא פרי הגפן" ולא "הבורא", "בורא מיני דשאים" ולא "הבורא", וכיוצא באלו. מבחינה דקדוקית אין לצורה "המוציא" כל משמעות אלא אם כן טיפוס הברכה הוא "ברוך (הוא) ה' (בגוף שלישי), העושה...". הירושלמי מסביר שהמחלוקת באה בשל החשש "לערב ראשי אותיות" (י ע"א), כלומר החשש של בליעת האות מ"ם בצירוף "...מלך עולם – מוציא...". ברם, במקורות מאוחרים יותר המחלוקת הטכנית מוצגת כעקרונית: האם הברכה היא לשעבר, מי שבזמנו הוציא לחם, ואז צריך לומר "מוציא לחם", או שהברכה היא על ההווה, "המוציא לחם" בלשון הווה, יום יום ושעה שעה.

12הירושלמי ומדרש תהילים מציגים את המחלוקת כטכנית והבבלי כעקרונית, ובבראשית רבה מובאים שני ההסברים. אם כן, ההבדל אינו בין ארץ ישראל לבבל אלא אלו שני הסברים. ייתכן שההסבר הטכני הוא המקורי, ובשלב שני העניקו לו משמעות עקרונית. ברם, להלן נראה שאכן המשנה מעידה על מחלוקת עקרונית זו בין בית שמאי ובית הלל 18 להלן, פ"ח מ"ד. , ואולי זו גם המחלוקת בקשר לברכת המוציא.

13התלמודים מדגישים שהיו חכמים שקילסו את מי שברך "המוציא לחם", מכאן שבימיהם עדיין לא הוכרע הוויכוח אך הדעות נטו לכיוון אחד, וכאמור כך הברכה מצוטטת בדרך כלל, וכך היא בכל כתבי היד להוציא אחד 19 ירו', סוכה פ"ב ה"ו, נג ע"א; בבלי, מב ע"א ועוד. רק בכתב יד ג25 הנוסח הוא "מוציא לחם". .

14ועל היירקות הוא אומר בורא פרי האדמה רבי י[ה]ודה אומר בורא מיני דשאים – אלו שתי נוסחאות חילופיות.

15המשנה מדברת על מספר קטן של ברכות קבועות, אבל בתוספתא (פ"ד ה"ד) ובירושלמי (י ע"ב) אנו שומעים על ברכות נוספות, כל אחת למאכל אחר. הבולטת שבהן היא ברכת "בורא מיני מעדנים", ברכה שנאמרה על אורז מעורב בדבש, ונזכרת גם בהגדת פסח נוסח ארץ ישראל 20 ירו', י ע"ב; ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 23, 286; פליישר, קובצי תפילה, עמ' 125-124; ויסנשטרן, פיוטים, עמ' 13, מביא פיוט לברכה זו. . המסורת הבבלית קידשה ואישרה מספר קטן של ברכות, לעומת זאת מסורת ההלכה הארץ-ישראלית אפשרה מגוון רב יותר של ברכות. כאמור, ראשיתן של שתי מגמות אלו כבר במקורות התנאיים (משנה לעומת תוספתא, בבלי לעומת ירושלמי). הבדלי הגישה אינם רק עניין טכני. ריבוי ברכות מחייב לימוד ומומחיות, ומעביר את נטל הברכה אל האנשים שהם יודעי דת ודין, לעומת זאת מספר קטן של ברכות הופך את המידע לנגיש וציבורי יותר. הבדלי הגישות החלו כאמור בתקופת התנאים, אך המשכן בנוסחאות תפילה מתקופת הגאונים. נוסח ארץ ישראל מתאפיין בריבוי נוסחאות, ברכות שונות וגיוון רב בברכות, לעומת זאת נוסח בבל אחיד יותר 21 דוגמה לכך הן הברכות בליל הסדר, ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 75-74. . ברם, בתקופת התנאים יש ביטוי לשתי הגישות.

16"דשאים" במשנתנו הם תחליף ל"ירקות". "דשא" הוא לשון המקרא (בראשית א יב ועוד). כאמור, מסגנני לשון התפילות השתדלו לשוות לתפילות ולברכות אופי של לשון המקרא. כך, למשל, הברכה היא "בורא פרי העץ" ולא "פרי האילן" כמקובל בלשון חכמים. בניגוד לעברית של חז"ל, שהייתה שפה חיה לפחות ברבדים מסוימים בחברה, הרי שלשון התפילה יש בה מרכיבים של לשון ארכאית שנתפסה כמקודשת יותר 22 על כך ראו בנספח למסכת כלאים. .