משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ו:ד

1היו לפניו מינים הרבה – בסעודה רגילה של בני העילית הכלכלית הוגשו מיני מאכל רבים. יש להניח שככל שהסעודה הייתה חגיגית ועשירה יותר כך הוגשו בה מיני מאכל רבים יותר. בהקשר זה יש להדגיש במיוחד את מרכיב הפרפרת שנעסוק בו להלן. את הסעודה החלו בסדרת מתאבנים, פרות, דברי מתיקה או מלוחים. התלמודים מסבירים שמשנתנו עוסקת רק בפרות שלפני הסעודה, כפי שנראה להלן. הבעיה שהמשנה מעלה היא בעצם כפולה: האם עליו לברך ברכות רבות, אחת לכל פרי או סוג אוכל, ועל מה צריך לברך קודם. לפי ההלכה בת זמננו קיים סדר עדיפויות ברור מה לברך קודם, ויש סידור ברור איזו ברכה פוטרת יותר מאכלים. מכל מקום אם לשני מאכלים אותה ברכה, הרי שברכה זו פוטרת את שניהם. באופן טבעי קיימת נטייה לפרש את המשנה על סמך ההלכה המקובלת כיום. ברם, על אף נטייה זו חייבת כל הלכה להיבדק לגופה, ללא הנחות מוקדמות. משנתנו היא כנראה דוגמה לכך.

2רבי י[ה]ודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך – כידוע התורה מונה שבעה מינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, ועליהם יש לברך. יש להניח כי הכוונה שעליהם יש לברך תחילה, שהרי אין זה סביר שברכה על פרי הזית תפתור מברכה ירקות או גבינה, וחכמים אומרים על איזה מהן שירצה – אפשר להבין שחכמים מדברים על סדר הקדימויות, דהיינו שיכול לברך תחילה על מה שירצה. ברם ניתן גם להבין שעל האוכל לברך על איזה אוכל שירצה לאכול, דהיינו שיברך ברכות רבות, ואכן בהמשך הסוגיה מוכח שכך פירש הירושלמי (י ע"ג) את המשנה, שכן הוא מסביר שיש לברך על כל ירק ואפילו על תורמוס, שהיה ירק מאיכות נמוכה, משום "על שם אל תגזול דל כי דל הוא" (משלי כב כב), וכן מביא הירושלמי דוגמה במי שבירך על זית, והכוונה לזית טרי שאיננו ראוי לאכילה ללא כבישה. כלומר, השאלה אינה על מה מברך קודם אלא האם מברך על כל מה שאוכל, על כל מאכל לחוד.

3הירושלמי מסביר שהמחלוקת במשנה היא רק אם בהמשך הסעודה בדעתו לאכול פת. כלומר, מדובר בפרפראות שלפני הסעודה. "רבי יהושע בן לוי אמר מה פליגין רבי יודה ורבנן, בשהיה בדעתו לאכל פת. אבל אם אין בדעתו לאכל פת, כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך" (שם). בעל פני משה מסביר שאם מדובר בסעודה רגילה שבהמשכה תבוא פת – יש מקום לדעה של חכמים שצריך (או רשאי) לברך על כל פרי, ולכשיגיע הלחם יברכו עליו ויפטרו בכך את המשך כל הסעודה. אך בינתיים אין על השולחן לחם, וממילא אין אפשרות לברך עליו. אבל אם הסעודה היא של פרות וירקות – לכל הדעות יש לברך על הפרי החשוב, שהוא עיקר הסעודה, כלומר על הפרי שהוא ממין שבעה. אמנם הירושלמי גם מעלה אפשרות שיש מי שחולק על רבי יהושע בן לוי, ברם לא ברור האם לדעתו אכן זו מחלוקת בהבנת המשנה 42 כפי שנראה בהערה הבאה אין רבי אבא חולק על רבי יהושע בן לוי אלא סבור שיש לברך ברכה אחרונה על כל אחת מהפרפראות שאוכל. . מכל מקום, משנתנו אינה חולקת על העיקרון שיש לברך על עיקר הסעודה (להלן במשנה הבאה) אלא רק האם יש ליישם את הכלל גם על הפרפראות, כאשר עיקר הסעודה עדיין אינו מוגש על השולחן.

4כאמור, פרשנות זו של הירושלמי מבוססת על ההלכה המקובלת בימי האמוראים ובהמשך המשנה שיש לברך על העיקר. ברם, ניתן גם להעמיד את חכמים במשנה כמי שעדיין אינם מכירים כלל זה, ולדעתם מה שירצה לאכול קודם עליו יברך, ללא כל סדרי עדיפויות וקדימויות. כן יוצא במפורש מתיאור סדר הסעודה בתוספתא (פ"ד ה"ח) שציטטנו במבוא במסגרת תיאור הסעודה. לפי הסבר זה משנתנו אינה מדברת דווקא על אכילת פרפראות לפני סעודה, אלא גם על אדם האוכל פרות שלא במסגרת ארוחה רגילה ומובנית. בפועל בידינו עדויות על חכמים שקיבלו מאכלים שונים ובירכו על כל אחד מהם תחילה וסוף. הדוגמה הטובה ביותר היא נוסח ההגדה שפרסם בשעתו גרינסטון. זהו נוסח ההגדה של בני ארץ ישראל, והוא פותח בסדרת ברכות על מזון: בורא פרי האדמה, בורא פרי העץ ואחרי זה ברכה אחרונה על הפרות; "בורא מיני מעדנים" (אורז מתובל, כפי שהסברנו לעיל) וברכה אחרונה עליהם, ובורא נפשות רבות וברכה אחרונה עליהם 43 לנוסח ההגדה ראו ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 286; פליישר, קובצי תפילה, עמ' 125-124. ביתר ההגדות מנוסח ארץ ישראל אין אזכור של טיב הברכות אלא ברכה אחת על פרי האדמה. הירושלמי שלנו מביא את דברי רבי אבא "צריך לברך בסוף", כלומר על כל פרי צריך לברך גם ברכה אחרונה, והלכה זו משתקפת בנוסח ההגדה. הירושלמי שלנו מבין שאין מקום לברכות אלו, ולפיכך רואה בכך הסבר חולק למשנה. ברם, כפי שמוכח מההגדה דברי רבי אבא משקפים מסורת הלכתית שעורך הירושלמי כבר דחה (או לא הכיר). . זו דוגמה לכלל שלפיו אדם מברך על כל מה שנכנס לפיו, לכל מאכל ברכה משלו, ואין כלל חתירה לברך ברכה חשובה שתפטור את יתר המאכלים.

5גם התלמוד הבבלי כבר הכיר את הדינים על סדרי הקדימויות, ולכן מעמיד את משנתנו כשכל הברכות שוות. אם כן לדעתו השאלה של המשנה היא על מה יברך קודם, "להקדים" בלשון הבבלי (מא ע"א). עם זאת, הבבלי מביא גם דעה חולקת וממנה משתמע שהמחלוקת היא על עצם הצורך בברכות על כל סוג מזון. אם כן, למעשה לפנינו מחלוקת בין התלמודים בפירוש המשנה. לפי מסקנת הבבלי המחלוקת היא על מה יברך קודם, ולפי הירושלמי האם יש לברך רק על מין שבעה ולפטור בכך את שאר המאכלים (רבי יהודה) או לברך על כל פרי ופרי. את התנאים של המשנה יש לפרש כפירוש השני.