משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ו:ו

1היו יושבים כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכלם – כפי שאמרנו במבוא, בסדר הסעודה כמה שלבים. השלב הראשון הוא שלב הכינוס שבו המשתתפים נאספים ואוכלים מתאבנים (פרפראות). רק לאחר שלוש פרפראות הסעודה מתחילה ממש, ואז המשתתפים עולים על מיטותיהם ומסבים. בשלב הראשון כל אחד לעצמו, שכן הם מגיעים בזמנים שונים וטרם נוצר היחד של הסעודה. בשלב השני הסעודה הופכת למעמד חברתי, והיא נפתחת בברכה משותפת שיש בה מעין שליח ציבור. המשנה אינה עוסקת בשאלת כפל הברכות שנדונה במשנה הקודמת. אפשר להעמיד את המשנה שלנו במקרה שהביאו מזון חדש, נניח לחם או מעשה קדרה כדעת בית שמאי במשנה הקודמת. בימי הביניים התקשו במשנה זו משום שהרקע הרֵאלי של סעודת ההסבה כבר לא היה ברור, על כן הם התקשו בהבחנה בין ישיבה לאכול לבין ההסבה. על כן העדיפו ראשונים 55 רש"י, המאירי ועוד, וראו מלאכת שלמה. את הנוסח כפי שהוא כאן בכתב יד קופמן, "היו יושבין", ופירשו שהיו יושבים סתם לא כדי לאכול. ברם ברוב עדי הנוסח כתוב "היו יושבין לאכול" 56 כך א, ב, ג14, ג19, ג24, ג25, ג27, ג28, ו, ז, ל, מ, ן, ס, ע, פ, ף, צ, ש. , ומכל מקום אין ספק שבסעודה עסקינן, אחרת אין במשנה כל חידוש, וכפי שפירשנו.

2בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו – בתוספתא ובתלמודים בן זומא מסביר שאת היין כל אחד שותה בזמן אחר, ובזמן שפלוני יברך עלול בית הבליעה של האחרים להיות מלא באוכל אחר (תוס', פ"ד הי"ב; ירו', י ע"ד; בבלי, מג ע"א). אין זה הסבר מלא, שהרי ניתן היה להפסיק את הארוחה ולברך על היין יחדיו לאחר התרעה מתאימה. אלא שהדברים מבטאים את עיצוב הסעודה. ההתחלה משותפת, לאחר מכן כל אחד אוכל בקצב שלו, ולא רצו להרבות בטקסים. לעומת זאת בליל הסדר כל כוס וכוס היא מעמד ציבורי, וכל המשתתפים מבצעים אותו יחדיו.

3בן זומא היה מצעירי דור יבנה. לפניו כבר הייתה משנה קדומה מנוסחת, אלא שטעמה לא היה ידוע. מכאן שאותה משנה קדומה קדמה לו, וקרוב להניח שהיא ניסוח של ימי הבית ששוקע במשנתנו. משנתנו עצמה נערכה סופית לא לפני דור אושא, כך שדבריו של בן זומא נכללו בה.

4לאחר המזון אחד מברך לכלם – נראה שכאן מדובר בכוס של ברכה, ובה נעסוק להלן (פ"ח מ"ה). כוס של ברכה הייתה מרכיב חשוב בטקס של הסעודה, כפי שיוכח להלן, ולכן הברכה עליה משותפת, ואומרים על המגמר 57 בעדי נוסח משניים אחדים (א, מ, צ) נוספה כאן, או בהמשך, הברייתא מהבבלי "הביאו לפניהם שמן והדס", אך אין היא מגוף המשנה ולא עסקנו בה. – אומרים את הברכה יחד עם הבאת המוגמר. ה"מוגמר" נזכר במקורות מספר ומתברר מהם שזה היה כלי, מעין מחתה, ועליו גחלים רוחשות וצמחי קטורת. הבעירה האטית סייעה להפקת הריח ובישום האוויר, למשל: "נותנין מגמר על גבי גחלים בערב שבת" (תוס', שבת פ"א הכ"ג). אם כן, המוגמר הוא כלי שבוערת בו אש ופעולת הפקת הריח מתבצעת בשבת. בהלכה אחרת נאמר: "של בית רבן גמליאל היו מכניסין את המוגמר במגופה. אמר רבי לעזר בי רבי צדוק פעמים הרבה אכלנו בבית רבן גמליאל ולא ראיתים שהם מכניסין את המוגמר במגופה, אלא ערדסקאות מעשנין מערב יום טוב, כשאורחין נכנסין היו פותחין אותן. אמרו לו אם כן אף בשבת מותר לעשות כן" (תוס', ביצה פ"ב הי"ד). אם כן, את המוגמר מניחים על גחלים. בבית רבן גמליאל הכינו את הבשמים מבעוד יום וסגרום בכלי מוגף היטב, ובשבת או ביום טוב היו פותחים את הכלי. הכלי היה, אפוא, מחתה עמוקה שהיה לה מכסה.

5את המוגמר היו מביאים בסוף האוכל, כפי שגם מתברר ממשנתנו: "תני אין מביאין את המגמר אלא לאחר הסעודה, כלום האורחים נהנים ממנו אלא הריח" (פסיקתא דרב כהנא, את קרבני לחמי א, עמ' 114; פסיקתא רבתי, פט"ז, פב ע"א). מכאן מוכח בשנית שהמוגמר הוא כלי מדיף ריח.

6כפי שרמזנו, במשנת ביצה (פ"ב מ"ז) נאמר שמביאים מוגמר בסוף הסעודה ביום טוב, ובתוספתא על משנה זו מתנהל דיון על הפעלת מוגמר ביום טוב 58 ראו פירושנו לביצה פ"ב מ"ז. . על רבן גמליאל נאמר שבביתו בישמו במוגמר ביום טוב, ורבי אלעזר ברבי צדוק טוען שלא ממש בישמו אלא הכינו זאת מערב יום טוב, כפי שציטטנו. אין במקורות הסבר ברור מה הבעיה ההלכתית של שימוש במוגמר ביום טוב. יש להניח שמי שמתיר רואה בכך חלק מהותי מהארוחה בכלל, ומסעודה חגיגית בפרט. אין זה מקרה שרבן גמליאל, שהיה עשיר ואיסטניס, הוא זה שמאפשר את השימוש במוגמר. האוסרים סוברים כנראה שבישום חדר האוכל איננו בבחינת אוכל נפש. הבבלי מחדש כלל נוסף, שכל דבר שאינו "שווה לכל נפש" אינו מותר ביום טוב. לא נעסוק כאן בתפיסה הלכתית מרתקת זו, המושפעת לא רק מדיוק הכתוב אלא אף מתפיסה שוויונית של ההלכה היהודית 59 ראו בבלי, כתובות ז ע"א ובמבוא למסכת זו. . מכל מקום, הבבלי מקשר בין עיקרון זה להפעלת מוגמר בשבת. בנוסח הסוגיה שבילקוט שמעוני נוסף משפט: "לאפוקי מוגמר שאינו צריך לכל נפש" (רמז רא), אך גם אם אין זו גרסה מקורית, ברור שלכך הסוגיה מתכוונת. אם כן, המוגמר נאסר משום שאינו מצרך השווה לכל נפש אלא מנהגה של שכבת העשירים בלבד, ומן הסתם לא כל בעל בית הרשה לעצמו להעלות מוגמר, בגלל מחירו. לרעיון זה, שמוגמר אינו מצרך השווה לכל נפש, אין הדים בתלמוד ארץ ישראל, שכן התפיסה ההלכתית שרק מה שנפוץ מותר ביום טוב אינה מוכרת בארץ ישראל (ראו פירושנו לביצה פ"ב מ"ז), ואולי גם משום שהשימוש במוגמר לא נחשב לנוהג כה עיליתני ומצומצם.

7השורש גמ"ר משמעו כנראה כלה באש, והוא התרגום המקובל ל"כליל" הנזכר בהקשר של קרבנות המקדש. כך תִרגם התרגום המיוחס ליונתן את "ושעריך לאבני אקדח" (ישעיהו נד יב), והבין אקדע-קדח-בוער 60 ערוך השלם, ערך גמר ב, עמ' 313. .

8אשר לברכת המוגמר, הבבלי מסביר: "כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק שמן חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים" (בבלי, מג ע"א). בהמשך מובא שרק על אפרסמון מברכים "בורא עצי בשמים". האפרסמון היה שיח בשמים ידוע ביותר, אבל ספק רב אם עצי בשמים אחרים זכו לברכה אחרת, ונראה שבירכו על "עצי" בשמים גם על מיני בשמים אחרים. הירושלמי (י ע"ד) מציע ארבע ברכות אחרות: "כיצד הוא אומר על שמן ערב? אמר ליה: 1. אשר נתן ריח טוב בשמן ערב. אמר ליה: 2. אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים. יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתבין. חד אמר: 3. ברוך שנתן ריח טוב בעצי בשמים, וחרנה אמר: 4. ברוך שנתן ריח טוב בעשב הארץ... אמר רב חסדא על כולן הוא אומר אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים" (כמו 2 לעיל), ובהמשך: "בר מן אהן מוסכין 61 הוא אשר כינה הבבלי "מושק". דיימר אשר (חוץ מאותו מושק שאומר) נתן ריח טוב במיני בשמים".

9התלמוד הירושלמי מנמק את הברכה המשותפת של בשמים: "מה בין מוגמר ובין יין? מוגמר כולן מריחין, יין אחד הוא טועם" (שם). אם כן, מכיוון שההנאה משותפת – הברכה משותפת. דומה שזהו טעם טכני, והטעם העיקרי הוא הטקס והמעמד הציבורי שנועד לסיים את הסעודה החגיגית.

10משנתנו שנויה בסתם, אבל בירושלמי: "רבי יהושע בן לוי אמר: בשבוע הבן היא מתניתא. הא בעל הבית בתוך ביתו לא. תני רבי חיא אפילו בעל הבית בתוך ביתו" (י סע"ג). אם כן, המחלוקת היא האם הברכה המשותפת היא בכל סעודה, או רק בסעודה מיוחדת כמו זו של "שבוע הבן" (מסיבת ברית מילה). פירושו המצמצם של רבי יהושע בן לוי עומד בניגוד לפשט המשנה ולברייתא של סדר הסעודה 62 תוס', פ"ד ה"ח ומקבילותיה. הברייתא צוטטה ונידונה במבוא. .

11אם כן, המוגמר הוא כלי ובו גחלים ועליהם מפוזרת קטורת. זה היה מוצר צריכה מקובל בחברה ההלניסטית, ומן המשנה משמע שהביאו אותו בסוף האוכל. החפץ נקרא "מוגמר", על משקל מושלם; זה המינוח לקטורת עצמה.

12בנוסח הדפוס ועדי נוסח רבים והוא אומר על המוגמר – כלומר מי שבירך על הכוס שלאחר המזון הוא מברך גם על הקטורת. בכתב יד קופמן "ואומר 63 הנוסח "ואומר..." או קרוב לו (ואומ', ואומרין) מצוי גם ב- ג19, ג23, ג27, ז, ן, ג28, ל, ף, פ, ע. ברשימה זו כתבי יד טובים. ", כלומר אחד המשתתפים מברך, ואין הוא דווקא מי שזימן. לשני הנוסחים עדים טובים ומהימנים. ההבדל הלשוני קטן, אך ההבדל החברתי גדול וברור. אם המברך מברך גם על הקטורת – הרי שהיא הופכת להיות חלק מברכת המזון, כמו הכוס של הברכה.

13אף על פי שאין מביאין את המגמר – בכתב יד קופמן מנוקד המִגמָר על משקל משמר, או מגדל, כלומר מביאים את הכלי שבתוכו המוגמר 64 כן גורסים עדי נוסח אחרים בפעם הראשונה והשנייה "המגמר": ג14, ג25, ג28, ז, ל. , אלא לאחר הסעודה – כפי שראינו זה היה הנוהג המקובל. המילים "אף על פי" באות לומר שאמנם המוגמר אינו חלק מהסעודה, ועל כן אולי היה מקום לחשוב שהיחד של הסעודה הסתיים, אף על פי כן אחד מברך לכולם, או שהמזמן מברך בשביל כולם.